אבא (אדיש): "זו צרעה".
בן (רגוע): "לא, זה זבוב רחף".
אבא (החלטי): "לא, זה טבנוס".
עיתונאית (עוד שנייה מתעלפת): "מה זה טבנוס?!"
אבא (משועשע): "סוג של זבוב שכדאי מאוד שלא יעקוץ אותך".
האמת, לי האובייקט המרחף נראה לגמרי כמו צרעה. הוא חג במרחק עשרה סנטימטרים ממני, סביב קערת התאנים שמומי, האבא, הביא לשולחן. עכשיו לכו תעשו ראיון בלי להיראות היסטריים ליד חובבי הדבורים האלה.
כשהטבנוס (נניח) מחליט שמשעמם לו איתי ועובר לחפש קורבן אחר, אני נזכרת שתֹם כתב לי אתמול בווטסאפ: "יכול להיות שיהיו דבורים שיסתובבו בקרבת הבית, אבל הן לא תוקפות בדרך כלל". אני מתאמצת ככל יכולתי להדחיק את השיחה עם מאיה הצלמת, שהיתה אמורה להצטרף אלי, אבל לפני שבוע היא דרכה בחושך על דבורה, וגילתה בחדר המיון שהיא סובלת מאלרגיה חמורה לדבורים.
מדי פעם אני מרגישה עקיצות קטנות בגוף וקופצת, אבל בכל המקרים מדובר באזעקת שווא. חוץ מחתול מנומנם, אחד מ־12 שגרים כאן, וכלבה משתזפת (אחת משתיים), שום חיה לא מתקרבת אלינו. גם לא לתאנים ולתמרים שעל השולחן.
בערב אני מגלה שליהושע הצלם, שהגיע אחריי לצלם את תֹם בן ה־15 וחצי בסביבתו הטבעית, בשדה ליד הכוורות, היה קצת פחות מזל. "יהושע עבר פה, צילם אותנו, נעקצים יפה יפה", כתב לי תֹם בסגנונו המיוחד בווטסאפ בערב. "נראה שיצאו תמונות יפות, אם כי במחיר של עקיצה אחת לצלם וארבע לי, כי הדבורים לא היו רגועות כפי שחשבתי".
בוועדת החקירה שהקמתי בטלפון התברר שיהושע התעקש לוותר על חליפת הדבוראים המגינה על הגוף, אבל בשונה ממאיה, תודה לאל, הוא לא אלרגי לעקיצות. תֹם, מצידו, המשיך לספק לי הסברים מלומדים בלשון רהוטה: "הן היו רגועות, אבל כשהתחלנו לצלם הן טיפה נלחצו מ'התוקפים' והתחילו להשתולל".
שאלתי אם כואב לו. הוא השיב: "לא כל כך, כי הגוף מייצר נוגדנים אחרי כמה עקיצות. זה סתם מגרד מעט".
מרכזי מבקרים של דבורים מעולם לא היו כוס התה־עם־דבש שלי. בדרך כלל אני מעבירה בהם את הזמן מטושטשת מפחד. אבל הפעם אני יושבת מול נער מתוק ונלהב, שכבר שנה וחצי חי מבחירה ומרצון חופשי עם מאות אלפי דבורים בשדה הסמוך לחצר ביתו שבכפר בן נון הסמוך ללטרון, ומייצר מהן דבש. תֹם גרתי הוא הדבוראי הצעיר ביותר בארץ, והוא מנהל מכוורת בוטיק.
בתוך דקות ספורות אני שוקעת לתוך עולם מרתק של דבורים, מלכות, חלות דבש, כוורות ומשפטים משעשעים דוגמת "האיטלקית היא קטנה ורגועה יותר, הסורית עצבנית ותוקפנית", או "לזכרים אין שום משמעות, הם לא מתפקדים בכלל ואמורים רק להפרות את המלכה. לכן הפועלות מעיפות אותם מהכוורת ברגע שהם מגיעים לבגרות מינית ולא מאפשרות להם לחזור, כי הם סתם תופסים מקום וחסרי תועלת. הזכר לא חושב, הוא רק עובד עם אינסטינקטים". מה עוד אפשר להוסיף על אמיתות כאלה.
שש שנים נידנדו תֹם ואחיו הבכור תָר (17 וחצי) לאבא מומי (שלמה) שיתחיל לגדל דבורים בחצר. מין גחמה שהיא תוצר של סביבת הגידול המשפחתית שלהם, יחד עם גנים של אהבת דבורים, שפסחו על דור אחד. לאבא של מומי, רם גרתי (78), היו לפני חמישים שנה כ־400 כוורות באבן יהודה. "זה סיפור שהכרנו", אומר תֹם, "אבל לא מסוג סיפורי אלף לילה ולילה שגדלנו עליהם והושפענו מהם".
מה שכן השפיע עליהם הוא הביקור שלהם במוזיאון לדבוראות בסלובניה, כשתֹם היה בן 9. "היה שם סיפור מרגש על אבא שגידל דבורים, וכשהוא מת, הילד שלו לקח את זה על עצמו והקים את המוזיאון הזה. מאותו רגע גם אני וגם תר ממש נדלקנו על זה והתחלנו להציק לאבא מתי יהיה לנו גם, מתי נתחיל לגדל דבורים בעצמנו.
"אבא לא הסכים בשום אופן. כשהוא היה ילד הוא נעקץ מהכוורות של סבא, והוא לא רצה לשמוע על זה. אבל את צריכה להבין שאבא חווה את הדבורים הסוריות, ולכן הוא התנגד כל כך. הדבורים הסוריות הן זן שנחשב לעצבני ותוקפני במיוחד, בניגוד לדבורים האיטלקיות שיש לנו כאן, והן הזן הנפוץ ביותר בעולם. הדבורה האיטלקית כמעט לא עוקצת, היא אוגרת דבש המון זמן, ומנגנון ההגנה שלה רגוע יותר.
"אגב, יש גם דבורות דבש אפריקניות, שהן פחות שכיחות ומסוכנות מאוד. הן יכולות לגרום גם למוות, אבל כמעט שאין אותן בארץ".
הן לא נראות אותו דבר?
"מבחינה חיצונית, לרובן יש מבנה גוף דומה. האיטלקית קצת קטנה יותר מהאחרות, והאפריקנית גדולה מהאחרות ועם עוקץ ארוך יותר. אבל יש ביניהן הרבה הבדלים גנטיים, אני יכול לחפור לך שעתיים על זה".
למרות שהכוורות של רם גרתי פעלו רק כמה שנים, מומי לא ליקק בהן דבש. "אני זוכר שכשהייתי בן 5 נעקצתי בלי סוף, כי בחצר היו המון כוורות. היו לי גם עקיצות ליד העין. דבוראים מתחרים הרעילו חלק מהדבורים בכוורות וגנבו כמה אחרות. אחרי שש שנים אבא והשותפים שלו החליטו שזה לא כלכלי".
הטראומה הזאת מדבורים הרחיקה את מומי מהתחום, אם כי הוא שמר על קשר לטבע. במשך עשרות שנים שימש מדריך טבע בחוגי סיירות של החברה להגנת הטבע ובקרן קרב. אשתו יעל היא רופאה קרדיולוגית בבתי החולים קפלן ושניידר. המשפחה מרבה לטייל ולהיחשף לעולם הטבע והחי בארץ ובחו"ל, במסעות שטח ביעדים אקזוטיים דוגמת מדגסקר, דרום אפריקה, ירדן וגאורגיה.
חמש שנים שרד מומי (52) את הנדנודים של בניו, עד שלפני שנה וחצי התיישבו חמישה נחילי דבורים (חמש קבוצות, שבכל אחת אלפי דבורים) על עץ בחצר הבית שלהם.
"הילדים כמובן ראו בזה סימן, ואני כבר הייתי פתוח יותר לרעיון, כי לפני שנתיים הפסקתי להדריך והתמסרתי לשיקום מטעי הזיתים הנטושים בכפר ולייצור ולמכירה של שמן זית, וראיתי בזה הזדמנות לייצור דבש ולהגדלת היצע המשק. התייעצנו עם חבר דבוראי מהצפון, והוא התלהב מאוד ושלח אותנו לקנות חמש כוורות.
"הצבתי לילדים תנאי אחד: מאחר שהם אלה שרוצים את הכוורות, ומאחר שמדובר בציוד של אלפי שקלים, האחריות לגידול הדבורים תהיה שלהם, והם ינהלו ויתפעלו את הכוורות. אני מסתפק ב־3,500 עצי זית, סוס וחמור".
האחים הצעירים הסכימו בהתלהבות ונרשמו עם אביהם ועם שותפו לקורס מסודר של דבוראות בסיסית מטעם אוניברסיטת אריאל, שהתקיים בחצר של ד"ר עזריה לופו, דבוראי ותיק ממושב עדנים.
• •
את חמשת נחילי הדבורים שהגיעו לחצר העבירו הילדים לכוורות הראשונות שלהם, בעזרת הנחיות טלפוניות מחבר דבוראי מהצפון. אחר כך פנו למועצת הדבש וקיבלו אישור לנקודת חובבים לגידול הדבורים, בשדה שליד חצר הבית.
"איקלמנו את הנחילים ובהמשך הוספנו עוד כוורות", מספר תֹם. "כיום יש לנו 15 כוורות שפזורות בשדה שמאחורי החצר של הבית וליד מטע הזיתים. בכל כוורת יש כ־30 אלף דבורים. לשמחתנו, קיבלנו לא מזמן אישור לנקודת מרעה קבועה ליד תל גזר, ובשבועות הקרובים נעביר את כל הכוורות אליה ונוסיף עוד 15, כך שיהיו לנו 30 כוורות. מועצת הדבש עזרה לנו מאוד".
"עוקץ של דבורה בנוי מארבעה עוקצים". תֹם ואביו מומי בפעולה // צילום: יהושע יוסף
תֹם ותר (שנמצא בשנת שירות לפני הגיוס) מנהלים ביחד את המכוורת. "דבורים הן לא כמו חתול או כלב, שצריך כל הזמן להאכיל", אומר תֹם ברצינות. "אין מה לעזור להן, הן מאוד עצמאיות. צריך רק מקור מים ופריחה בסביבה, ולתמוך בהן בהתחלה עם קצת מי סוכר מתחת לגג הכוורת - והן כבר עובדות לבד.
"הן יוצאות באופן עצמאי מהכוורת לאסוף צוף ואבקת פרחים בשדה. כשהן חוזרות, הן מכניסות את אבקת הפרחים והצוף לתאים המיועדים, מעבדות את הצוף לדבש, ואת אבקת הפרחים הן דוחסות לתא ומאכילות את הזחלים. הזחלים אוכלים מזון מלכות רק בשלושת הימים הראשונים לחייהם. המלכה היא היחידה שאוכלת את מזון המלכות עד סוף ימיה בגיל חמש, וזה גם מה שמחזק את מערכת הרבייה שלה, כי מזון המלכות עשיר בחלבונים שעוזרים בהתפתחות השחלות. לכן פועלות לא יכולות לייצר זחלים.
"באביב צריך לבקר בכוורות כל כמה ימים ולבדוק שלא תיווצר התנחלות, כלומר עומס יתר בתוך הכוורת. במקרה כזה מוסיפים קומה. מדי פעם מתבצעת תחזוקה של הכוורת - בודקים מה מצב החלות, שהדבש לא נאכל על ידי הדבורים ונוצר מחסור בגלל גל קור, וכמובן, שהמלכה לא מתה, כי אז הכוורת מתמוטטת".
אתה אחראי גם לרדיית הדבש?
"כן, ביחד עם תר. בדרך כלל יש שתי רדיות בשנה, בהתאם לפריחה: אחת במשך שלושה חודשים באביב, והנוספת בספטמבר, כי אז פורחים עצי החרוב שלנו. כל כוורת בנויה מקופסאות עץ, שבתוכן עשר מסגרות עץ עם רשת דונג מחוררת (חלת דבש), שאותה הדבורים ממלאות בדבש. ברגע שהן מסיימות למלא חלת דבש, הן מכסות אותה בדונג, ואז אני יודע שהדבש מוכן.
"אני לובש חליפת דבוראים וכפפות, לוקח את החלה מהכוורת, פותח אותה ומוציא את הדבש מהתאים בעזרת מכונת רדייה - מכשיר צנטריפוגלי שעובד על מנוע. הייתי מראה לך, אבל זה יביא לכאן מייד אלפי דבורים".
זה בסדר, אני מאמינה לך. מאיפה משיגים נחילי דבורים לכוורות חדשות?
"עוד במהלך הקורס שעשינו כתבתי בפייסבוק לאנשים שהגיעו אליהם נחילי דבורים לחצר, ביקשתי שלא ירססו אלא יקראו לי. זה עבר כמו אש בשדה קוצים. בתוך שבועיים היו לנו שתי כוורות חדשות".
איך העברתם את הנחילים?
"עשינו דבר פשוט: באנו עם כוורת ריקה, פתחנו אותה מלמעלה וניערנו את העץ כך שכל אשכול הדבורים נכנס לתוך הכוורת".
זה לא נשמע לי פשוט בכלל.
"כשהדבורים מרוכזות בנחיל, הן בדרך כלל מלאות דבש ולא עוקצות. כשאנחנו מכניסים אותן לכוורת והן לא בורחות החוצה, אנחנו יודעים שהמלכה בפנים. ואז הן מסמנות לשאר הדבורים להיכנס גם".
ואחרי שמילאתם את הכוורות נסעתם איתן באוטו?
"כן, בטח. כשאנחנו מפנים נחילים, האוטו מלא בדבורים. אנחנו אוטמים את פתח הכוורת בקרטון למשך הנסיעה ועוטפים את הכוורות בבד. אנחנו בדרך כלל נשארים עם החליפה ברכב ומדליקים את המיזוג, כי הקור משאיר את הדבורים בתוך הכוורת. מעולם לא נעקצנו כשפינינו נחילים, למרות שהיינו מוקפים בדבורים.
"גם היום אנחנו מקבלים קריאות מכל מיני מקומות לבוא ללכוד נחילי דבורים, בעיקר באביב, כשהמלכה מטילה הרבה. בגלל העומס הגדול בכוורת, יש עזיבה של אלפי דבורים, ואז הן מתנחלות כגוש בכל מיני מקומות. אנחנו נוסעים לשם עם כל הציוד: חליפה וכפפות, מברשת, מכוור (שפכטל לגירוד הדבש) ומזלג רדייה.
"אם זה על גג או על עץ, אנחנו גם מביאים סולם. עיריית מודיעין, הסמוכה לכאן, החליטה לאמץ גישה ירוקה שבה לא מדבירים דבורים, ואז מבקשים מאיתנו לבוא".
אתה מדבר רק על פועלות ומלכה. מה עם הזכרים בממלכה?
"הזכרים הם חסרי תועלת בכוורת. כשהם מגיעים לבשלות מינית, הפועלות מגרשות אותם כדי שיוכלו לממש את תועלתם ולהפרות מלכה. מחוץ לכוורת הם חיים בקולוניות ומחכים למלכה. הם לא עוקצים כי אין להם עוקץ. בדרך כלל הם מתים בתוך שבוע וחצי מרגע שהם מחוץ לכוורת".
• •
מאז שתֹם התחיל להתעסק בדבורים, הן עקצו אותו 11 פעמים. ארבע מהן, לצערנו, ביום הצילומים שלנו. אבל הוא לגמרי מבין אותן.
"הסיבה היחידה שדבורה עוקצת היא כדי להגן על הכוורת. כשהיא תוקפת, היא מעבירה תשדורת כימית לאחרות, ואז גם הן מצטרפות. לכן, במהלך טיפול בכוורת, כשהדבורים מתנהגות בעצבנות, אנחנו נאלצים להפריח עשן כדי לשבש את התקשורת הכימית ביניהן, כך שאם אחת תחשוב שהן בסכנה היא לא תשדר את זה לאחרות".
תגיד, זה לא כואב לך?
"בפעם הראשונה נכנסו לי שלוש דבורים לתוך מסווה הראש, כי לא סגרתי אותו טוב. אחת הספיקה לעקוץ אותי בלחי, ונפלתי אחורה. העפתי מעלי את המסווה, נחלצתי מהחליפה וסגרתי מייד את הכוורת. שלפתי את העוקץ, קמתי והלכתי הביתה. מאז, כל עקיצה פחות ופחות כואבת".
מה הכי נכון לעשות כשנעקצים?
"העוקץ של הדבורה בנוי מארבעה עוקצים - שניים חלקים ושניים משוננים, שעלולים להתחפר בתוך העור וגם להפריש ארס. לכן חשוב, ממש מייד כשמרגישים שנעקצים, לנסות לסלק את העוקץ".
תֹם אומר שיש היום טיפולים מארס של דבורים נגד פרקינסון. "זה עדיין לא הוכח מחקרית, אבל יש תחום שנקרא אפיתרפיה, שבו מטפלים באמצעות ארס של דבורים. בכל אופן, לא קל לבדוק את זה לעומק, והמחקרים מסובכים".
אני טועמת מדבש פרחי הבר הנפלא, שחלת דבש נעוצה בו, מדבש פרחי ליצ'י לבנבן וגם מדבש פרחי קיווי ודבש פרחי אוכמניות, שמיוצרים בצפון ונמכרים אצל תׂם ואביו, לצד הדבש שלהם.
"דבש הוא חומר בריא מאוד לגוף", אומר מומי. "יש לו תכונות אנטי־בקטריאליות חזקות, ויש מחקרים שמצאו שדבש יעיל יותר מתרופות לכאבי גרון".
בחודש יולי ייצג תֹם את ישראל בתחרות הבינלאומית לדבוראים צעירים, שמקיים אחת לשנה הארגון העולמי IMYB (International Meeting of Young Beekeepers), במטרה להפגיש בין דבוראים צעירים מכל העולם. השנה התקיימה התחרות בסלובקיה, בהשתתפות 38 ילדים ובני נוער מ־21 ארצות. "הכרתי חברים מכל העולם, כולל כאלה מלבנון, שרק ביקשו שלא נצטלם ביחד", מספר תׂם.
בתחרות זכה נציג מצ'כיה. ישראל, ששלחה עוד שני נציגים שהם דור המשך למכוורות ותיקות בארץ, הגיעה למקום העשירי.
תֹם החל בשבוע שעבר ללמוד בכיתה י' בבית הספר הדמוקרטי במודיעין, במגמת מוסיקה. הוא מנגן זה שמונה שנים בחליל צד בתזמורת בני הקיבוצים. ואם לא די בזה, הוא גם רוכב שמונה שנים על סוסים (ומחזיק בכמה מדליות מתחרויות רכיבה), וגם מתאמן כבר תשע שנים באמנות הלחימה אייקידו. טלוויזיה הוא כמעט לא רואה, כי אין בבית. כשהוא רוצה בכל זאת לראות משהו, הוא צופה דרך המחשב.
בבית המשפחה הכפרי, הצבוע מבחוץ בכתום, גרים גם 12 חתולים, שתי כלבות, תרנגול ותרנגולת בחצר, חמור וסוס בשטחי המטעים, וכמובן, מאות אלפי דבורים ב־15 כוורות. "את החתולים אספנו והצלנו", מספר האב מומי. "יש לנו בקירות הבית 'דלתות חתולים', כך שהם יכולים להיכנס ולצאת כרצונם. לכל אחד מבני הבית יש את החתולים שלו, שישנים איתו ועליו.
"יש לנו גם חמור קטן, שהגיע כעַיר מורעב עם פה קשור, כנראה כתוצאה מהתעללות, ולא יכול היה לשתות או לאכול. טיפלנו בו, והיום הוא חמור מקסים שחי במטעי הזיתים שלנו וקוטל עשבים. הסוס היה בבעלותו של בית ספר לרכיבה, ומנהל בית החולים הווטרינרי בבית דגן חיפש לו בית מאמץ, כי יש לו צליעה ובעיה במפרק. מאז הוא חי לצד החמור ומשתפר מאוד. אנחנו לא רוכבים על אף אחד מהם".
אחרי עשורים של הדרכה, האמנת שתהפוך לחקלאי ושלילדים שלך תהיה כוורת שמייצרת דבש?
"מספר החקלאים הולך ופוחת, ומשקים נסגרים מדי שנה. במובן הזה אנחנו שוחים נגד הזרם. בעיקר נדיר שילדים יפנו מרצונם למקצוע החקלאות. אני מאמין שזה נמצא בגנים: גם אני וגם יעל צאצאים של עולים מהעלייה הראשונה. משפחת הירשפלד, הוריה של יעל, היו ממקימי ראשון לציון, והמשפחה שלי נמנתה עם מקימי המושבה הר־טוב (מושבה באזור בית שמש של ימינו שפונתה במלחמת העצמאות; ס"ס) ואבן יהודה".
אתה כבר חי בשלום עם הכוורות?
"כן, לחלוטין. הן איפשרו לנו להגדיל את היצע המשק, כך שבנוסף לשמן זית מהמטעים, אנחנו מוכרים גם דבש. הדבש שלנו נמכר כיערה שצפה בתוך צנצנת דבש ואפשר ללעוס אותה. הטענה היא שיש בזה יותר פרופוליס. שליש מאוכלוסיית דבורי הדבש בעולם נכחדה, מכל מיני סיבות, כמו ריסוסים והדברות, קרינה אלקטרומגנטית, מחלות וזיהום סביבתי. זו תופעה מדאיגה ומסוכנת, כי דבורת הדבש היא המאביקה הבלעדית בחקלאות ואחראית להאבקה של שמונים אחוז מסך הגידולים החקלאיים בעולם".
יעל מעורבת בכוורות?
"ליעל יש תחביב משלה - היא נגרית. את השולחנות כאן היא בנתה במו ידיה".
בדרך לאוטו (עם ליווי, מחשש למתקפת פתע) אני מספרת למומי במבוכה שהחלפתי שלוש שמלות לפני שהחלטתי על הג'ינס הארוך והעבה והגופייה השחורה, מחשש שצבעי השמלות (ורוד, ירוק ולבן) ימשכו את הדבורים. להפתעתי הוא לא מגחך. דבורים וחרקים, מתברר, נמשכים בעיקר לוורוד, לצהוב וללבן. זיכרו זאת בצאתכם לטיול הבא.
smadars@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו