65 שנים אחרי שנמלטה מצעדת המוות, כשהיא כבר בת 83, הצליחה סוניה גורפיין לצייר את עצמה לראשונה. לאחר שנים שבהן ציירה פורטרטים של אחרים או ציורי נוף העזה גורפיין, ניצולת שואה, להביט במראה ולהעלות על הדף את מה שברחה ממנו זמן כה רב. הפורטרט העצמי הזה יוצג לצד 40 ציורים נוספים של גורפיין בתערוכה בשם "על החיים ועל המוות", שתיפתח הערב ב-19:00 בגלריה "משרד בתל אביב" (רח' זמנהוף 6). בתערוכה יוצג גם סרט תיעודי שמספר את סיפור חייה. גורפיין, נשואה (בעלה יעקב בן 89), סבתא לחמישה נכדים, משקיעה כמעט את כל זמנה בציור, אותו ציור שהציל אותה בשואה. בגיל 14 היא נלקחה למחנה עבודה בליטא. אבא שלה כבר נרצח, אמא שלה נותרה מאחור כי היתה חולנית. היא היתה בת יחידה. "כשהתקרבו החגים של הגרמנים, עלה בדעתי לשאול קצין נאצי אחד אם הוא זקוק לכרטיסי ברכה לכבוד החג. תמיד הייתי הציירת של הכיתה. הוא אמר 'כן, כן, בטוח שאת יכולה להכין כאלה-', אמרתי 'כן' וקיבלתי ג'וב כזה. התחלתי לצייר לקצינים הנאצים גלויות וכרטיסי ברכה. לאחר מכן היה יום הולדת לאחד הקצינים הבכירים ושאלו אותי אם אני יכולה לצייר פורטרט שלו. עשיתי רישום בפחם ובעיפרון - וראיתי שהם מרוצים". מאיפה לילדה בת 14 יש אומץ להציע לקצין נאצי דבר כזה- "תמיד היתה לי סוג של העזה. אנשים שרוצים לשרוד - הולכים על החיים ועל המוות". באותם רגעים הבנת שזה מה שיציל אותך- "קודם כל חשבתי לשפר לי את התנאים, אבל בסופו של דבר הכישרון שלי הציל אותי. כשפירקו את המחנה - היה ברור שכולם הולכים להשמדה, אבל הקצין שציירתי פורטרט שלו החליט שאני אעבור למחנה אחר. וכך היה, הגעתי למחנה חדש, יונישקיס, כשאני כבר בת 16 כמעט". חודשים ספורים לאחר מכן היא הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף. שם, בזכות הציורים שלה, זכתה לקבל זוג נעלי עץ - אלה שיצילו אותה מאוחר יותר בצעדת המוות. "בינואר 1945 הצעידו אותנו לגוטהוף, מחנה עבודה אחר. הובילו אותנו לכיוון גרמניה, אבל לא ידענו לאן אנחנו הולכים. מי שלא היה לו כוח להמשיך לצעוד - ירו בו. אני הצלחתי לצעוד בזכות הנעליים שקיבלתי. בדרך עברנו ליד יער וזו היתה הזדמנות מצוינת לברוח. חברה שלי ואני רצנו לתוך הצמחייה והסתתרנו. אחרי שהשיירה עברה, קמנו והתחלנו ללכת. מצאנו כפר של חצי פולנים חצי גרמנים, שם הצגנו את עצמנו כצעירות פולניות שרוצות לנסוע הביתה. "מהכפר התחלנו לחפש קשר עם הרוסים שכבר נכנסו לגרמניה. נסענו בטרמפים לפולין, לביאליסטוק, ושם דרך 'השומר הצעיר' אירגנו לנו ניירות לעלות לארץ ישראל. הגעתי ארצה יחד עם אבא קובנר בינואר 1946". "רציתי לצייר בצבעים" סוניה הגיעה לקיבוץ דפנה, אחרי זה עברה לקיבוץ יגור, ומשם המשיכה לתל אביב. לצייר היא לא חזרה. "לא ציירתי עד שנולד לי הילד השלישי והלך לבית ספר. זה היה כשכבר הייתי מעל גיל 40", היא מספרת. "לא היתה לי חדוות יצירה, היה משהו שסגר אותי נפשית ורגשית מצד אחד, ומצד שני הייתי עסוקה עם המשפחה. "אחרי הילד השלישי הלכתי לטיפול פסיכולוגי, במשך שנה, כי הרגשתי שאני רוצה לצייר ואני לא יכולה. אז המטפלת אמרה לי 'תלכי לאיזה חוג ותתחילי, מה יכול להיות-'. הלכתי למורה ידועה בדיזנגוף בשם טובה ראוך, וככה חזרתי לצייר". מתי התחלת לצייר ציורים שעוסקים בשואה- "זה לקח זמן, כל אחד אמר לי 'למה את לא מציירת שום דבר מהשואה-' ואני לא רציתי לצייר בשחור לבן, לא רציתי לצייר דברים שעושים אנרגיה לא טובה, אבל באיזשהו שלב זה הגיע. יום אחד, כשהתקרב התאריך של יום השואה שמתי בד גדול, מטר וחצי על מטר וחצי, וציירתי קבר אחים. ציירתי בצורה אבסטרקטית גופות והתמונה היתה בצבע בז' עם רקע אפור, אבל לא רציתי שהתמונה תהיה באפור-שחור, אז אמרתי 'מה, לא היה שם דם? דם זה אדום, לא-' ואז הוספתי אדום, ופתאום עשיתי גם מכנסי תכלת שאחד הילדים לבש. חיפשתי הצדקה לכך שהציור יהיה צבעוני, כי היתה קביעה במוח ששואה זה שחור-לבן ושזה לא מתאים לצייר שואה בצבעוני". ומה עם הפורטרט שלך- "ידעתי שכל צייר עושה פורטרט של עצמו, אבל אף פעם לא העזתי. תמיד ציירתי פורטרטים של אחרים. ואז פתאום ראיתי שיש לי קמטים, שיש לי כבר מה לצייר. לא יודעת בדיוק למה עכשיו, אבל אולי עד היום לא הרגשתי מספיק קיימת, ויכול להיות שדווקא עכשיו, כשאני כבר מבוגרת, הגיע הזמן שאתחיל להיות קיימת, אחרת עוד מעט באמת לא אהיה קיימת".
