בכל מחלוקת חריפה יש רגע קומי. אתמול תרמה מירי רגב את הבדיחה התורנית למאבק על עתיד הכדורגל בישראל. כאשר שבעה שחקנים יסרבו לשחק בשבת, אמרה, קבוצתם לא תעלה למגרש. בדיחה, שבעה מכמה? משחקני ההרכב הראשון? מכ־20 חברי הסגל? סתם אמירה נטולת משמעות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שרת הספורט נזכרה כי "ישראל מדינה יהודית". אם כן, מה על מתרחצים בבריכה מעורבת בשבת? ועל צרכני תרבות שמבקרים בשבת במוזיאון? הרי הסדרנים מקבלים שכר על שעות עבודתם ביום הקדוש.
משחקי הליגה הם הלחם והחמאה של הענף. הנבחרת הלאומית - שזכתה השבוע להישג מול וויילס - נשענת על תחרויות סדירות בליגה. גם קבוצות המתמודדות בזירה האירופית, שאויביה של ישראל ישמחו לראותן נשמטות מן האיצטדיונים מהר ככל האפשר. יותר מכך, שרים שאינם מבינים כיצד מתנהל ענף הכדורגל (והכדורסל, והאתלטיקה, וההכנות לאולימפיאדה), אינם נותנים את דעתם על כך שלוחות הזמנים הם כמו כלים שלובים עם הפעילות בעולם. מה עושה הממשלה?
רגב משתדלת לשאת חן לפני בוחריה הדתיים ואינה מבינה כי חלק ניכר מהם מתנגד לאיסור באמצעים מנהליים, ורוצים כי שמירת השבת תתבסס על הכרה חופשית של המאמינים. וינשטיין מתעניין כנראה רק באיגרוף - ענף הספורט בו הוא פעיל.
בית המשפט קבע נכון כי החוק אוסר פעילות בשבת. הממשלה יכולה לגבור על כך בחקיקה מתאימה, אבל גם בהוצאת צו בדבר הסדר כללי המתיר לשחק בשבת, כמו גם לשחות בבריכה ביום הקדוש. רק ששוב הכל תלוי באריה דרעי, שהפך לסרבן סיטוני בקבלת אחריות, בכדורגל כבגז.
דרעי אינו מתבקש לאשר חילול שבת. הוא נדרש מכל בחינה ציבורית לאשר את המשך המצב הקיים כבר כ־90 שנים. אין מניעה כי רגב והוא יקימו ועדה שתבחן את האפשרות להפוך את יום ראשון לשבתון, ולהעתיק את התחרויות אליו. אבל אין לחתוך באבחת חרב של הימנעות ומחדל־בכוונה־תחילה נוהל שמקובל על הציבור תקופה כה ארוכה.
בסופו של דבר, יש כמה אפשרויות: משבר מתמשך יסיג את הכדורגל הישראלי לאחור; הסטטוס קוו ביחסי חילונים־דתיים יופר בצורה קיצונית; ואסור שהפתרון ייראה כמו שורת המינויים המתאחרת ומזיקה כפי שאירע בשורה של הכרעות שהוזנחו במהלך עבודת הממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו