שובו של היהודי זיס

כמדי שנה, גם הפעם התייצבו בערב הגאלה של פסטיבל ברלין כל המי ומי של הבירה האירופית. איש לא ציפה מהקהל האלגנטי, העטוי במיטב המחלצות, לקריאות בוז מלאות שאט נפש, אבל זו היתה האווירה. רבים אף עזבו את אולם הקולנוע בעיצומה של ההקרנה. למבוכה הגדולה של הפסטיבל גרם סרטו של הבמאי אוסקר רוהלר - "היהודי זיס - סרט ללא מצפון", העוסק במאחורי הקלעים של סרט התעמולה הנאצי "היהודי זיס". יועצי תוכניית הפסטיבל גינו באופן נחרץ את הצגתו של הסרט בפסטיבל, ה"ברלינר צייטונג" כתב עליו כי "רוהלר הפך טרגדיה היסטורית אותנטית למלודרמה נאצית צבעונית וקיטשית שמשאירה טעם רע בפה", ואילו ה"האמבורגר מורגן פוסט" הכריז כי מדובר ב"פיקציה פופוליסטית מוגזמת, מסלפת עובדות היסטוריות, שהופכת את הקלגסים הנאצים למוקיונים".

הסרט "היהודי זיס", המשמש בסיס לסרטו של רוהלר, הופק ב-1940 ומסמל את שיאה של התעמולה האנטישמית בגרמניה הנאצית. את הרעיון הגה ד"ר יוזף גבלס, שר התעמולה של היטלר. גבלס, שפיקח מקרוב על כל שלבי ההפקה, הצהיר כי זהו "סרט האיכות שיוכיח לעולם כי היהודים הם גזע מאוס של רודפי בצע, נבלים, אנסים וטפילים שצריך להשמידם מיד ויפה שעה אחת קודם". הסרט היה להיט גדול בגרמניה ובארצות הכיבוש הנאצי. יותר מ-20 מיליון איש צפו בו, והוא אפילו הוצג בפסטיבל ונציה וזכה שם להצלחה רבה.

רוהלר, שיש לו היסטוריה ארוכה למדי של בחירת נושאים פרובוקטיביים ומעוררי שערורייה, החליט שמן הראוי, במסגרת תהליך רענון ההיסטוריה, לחזור, אם לא לסרט "היהודי זיס", אז לפחות לפרשות שהתעוררו סביבו. הוא בחר לעסוק בדמותו של פרדיננד מריאן, השחקן שגבלס עצמו בחר כדי לגלם את "היהודי זיס". "מה שעניין אותי הוא לעשות סרט על תעשיית הקולנוע הגרמנית בתקופה הנאצית - שבמהותה לא היתה שונה בהרבה מאותה התעשייה שמתעללת בי זה 20 שנה", הכריז הבמאי, "אפשר למקם את הסיפור הזה גם בהווה - סיפור על שחקן שרוצה לעבוד ולהצליח, לפחות לעבוד, ומשום כך נאלץ להיכנע לפשרות משפילות".

רוהלר הספיק לעשות עד היום כתריסר סרטים, ביניהם עיבוד לספרו של מישל וולבק "החלקיקים האלמנטריים" ו"אין לאן ללכת", משנת 2000, המספר את קורות הוריו הקרועים בין מזרחה למערבה של גרמניה, סרט שזכה לביקורות אוהדות.

קריקטורות בנוסח "דר שטירמר"

עוד טרם הפקתו של סרט התעמולה, שימש סיפור עלייתו ונפילתו של יוזף זיס אופנהיימר - בנקאי יהודי שחי במחצית הראשונה של המאה ה-18 - כבסיס ליצירות רבות. אופנהיימר עלה לגדולה בזכות היותו אשף כספים ובזכות הדוכס מווירטמברג שאותו שירת. מיד לאחר מותו של פטרונו הועמד אופנהיימר לדין והורשע באשמת בגידה, גזל אוצר המדינה, ביזוי הדת הפרוטסטנטית וקיום יחסי מין עם נוצריות. לפני הוצאתו להורג הוא הושם בכלוב אדום, שבו גם נערכה הוצאתו להורג. גופתו נותרה בכלוב במשך שש שנים, כדי להזהיר מפני האיום היהודי.

בשנת 1827 הופיעה הנובלה "היהודי זיס" מאת וילהלם האוף, אך רק בשנת 1925 זכה הסיפור לפרסום עולמי כשהסופר היהודי ליאון פויכטוונגר פירסם את הרומן ההיסטורי "היהודי זיס". ב-1934, עובד הספר בבריטניה לסרט הנושא את אותו שם. הסרט שהפיק מייקל בלקון נועד להזהיר מפני האנטישמיות הגרמנית. למרבה האירוניה העיבוד הפרו-יהודי לכד את תשומת לבו של גבלס והוביל להפקתו של הסרט האנטישמי של כל הזמנים.

העובדה שהסיפור נכתב בידי יהודי רק שירתה מטרותיו של גבלס: "את העובדות האלה לא אנחנו המצאנו, זאת עדות של היהודים עצמם". העובדות - שגם פויכטוונגר לא נצמד אליהן באדיקות יתרה - מגוללות את סיפורו של אשף הכספים זיס, המנצל את תמימותו של הדוכס יפה הנפש ואהוב העם, כדי לדרדר אותו מוסרית. הוא דוחק בו להעלות את המסים ומשתלט בערמומיות על כל כלכלת המדינה, עד שעמו האומלל של הדוכס לא עומד יותר בסבל הנורא ומתקומם. זיס גם חושק בגרמנייה טהורה ויפת מראה שמתאבדת לאחר שאולצה להיכנע לו, כדי להציל את בעלה האהוב. גם הדוכס, כשנוכח בעוולות שעולל, מתאבד והיהודי מוצא להורג בידי ההמון הזועם. הגרסה שקידם גבלס נכתבה על ידי הבמאי וייט הארלן, לצד שני תסריטאים נוספים: וולפגאנג אברהארד מולר ולודוויג מצגר. בגרסה זו הפכו כל היהודים לקריקטורות בנוסח "דר שטירמר". יוצא דופן היה היהודי זיס, שגילח את זקנו, וניסה להעמיד פני "גרמני יפה", בניגוד לאזהרות בני קהילתו. במאי הסרט של גבלס, וייט הארלן, הועמד פעמיים לאחר המלחמה למשפט, וזוכה פעמיים בזכות הטיעון הקלאסי: "רק מילאתי הוראות". אבל הסרט עצמו נאסר להצגה בגרמניה ואסור להציגו עד היום.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

לפי גרסת רוהלר, בסרט שהוצג בברלין השנה, השחקן שגילם את זיס ב-1940, פרדיננד מריאן (בגילומו של טוביאס מורטי), לא היה אחד ממאורות הגולה של התיאטרון או של הקולנוע הגרמני, כשגבלס שלף אותו מחזרות להצגת "אותלו", שבה נועד לגלם את יאגו הבוגד. גבלס הזכיר למריאן, מול היסוסיו לקבל על עצמו את התפקיד, שאשתו היא יהודייה ושבביתו מסתתר יהודי. בקיצור, "הצעה שאי אפשר לסרב לה". מריאן מסכים לגלם את היהודי השטני והסרט והוא עצמו זוכים להצלחה עצומה.

עלייתו המטאורית של מריאן מלווה אמנם בהרבה שתייה, הוללות והשתוללות ראוותנית בציבור, אך לא פוגעת באהבה העמוקה שהוא חש כלפי אשתו היהודייה (שאותה מגלמת בסרטו של רוהלר השחקנית הגרמנייה מרטינה גדק, שהופיעה גם בסרט זוכה האוסקר "חיים של אחרים"). כשההצלחה עולה למריאן מהר מדי לראש, תגובתו של גבלס לא מאחרת לבוא. היהודי שהסתתר בבקתה שבחצר נעצר ונשלח למחנה ריכוז. מריאן מצווה ללוות את סרטו לכל פינה של האימפריה הנאצית המתרחבת, ובינתיים גם אשתו נשלחת למחנה ריכוז. הידיעה ממוטטת את מריאן לגמרי, הקריירה שלו מחוסלת, ובסוף המלחמה הוא לא יותר משבר כלי. את המכה הניצחת מנחית עליו אותו יהודי שהתחבא
אצלו בחצר. הוא הצליח לשרוד את אושוויץ והוא שולף מול עיניו של מריאן ההמום את תכשיטי אשתו, שהצליח להציל אחרי כל השנים במחנה. היהודי מספר למריאן בשקיקת נקם שאשתו נכחדה עם כל היהודים האחרים ומריאן, שבור ורצוץ, מתאבד.

לולא מדובר באחת הפרשות היותר מתועבות של התעמולה הנאצית, אפשר היה לתאר את הסרט של רוהלר כמלודרמה גסה למדי, שכל הדמויות בה הן קריקטורות מוגזמות. כמה מן הסצנות, כמו זו שבה מתנה מריאן אהבים עם רעייתו הלבושה בנגליז'ה שחור ושקוף, חוצות את גבול הגיחוך. אלא שרוהלר מתעסק בנושאים מעט יותר כבדי משקל ממשגלים והתעלסויות של כוכבן סוג ב', ומשום כך קשה להשלים עם השינויים והשיפוצים שהוא עושה בעובדות שלא הספיקו אפילו להתיישן.

כך למשל, הטיפול המשפץ שזוכה בו רעייתו של מריאן - בסרט שמה אנה, במציאות שמה היה מאריה ביק. אמנם, לפני נישואיה למריאן היא היתה אשתו של במאי תיאטרון יהודי נודע בשם יוליוס גלנר, שנמלט מהנאצים לאנגליה ונפטר שם ב-1983, אך פרידריך קנילי, איש אקדמיה שכתב את הביוגרפיה של פרדיננד מריאן, טוען שהיא כלל לא היתה יהודייה. מאריה ביק עצמה לא נשלחה אף פעם למחנה ריכוז או השמדה, היא שרדה את המלחמה והתאבדה כמה שנים לאחר מכן.

בתפקיד המוקיון: יוזף גבלס

"זכותנו להתאים את העובדות לצרכים של הסרט", רגז אחד המפיקים, מארקוס זימר, כאשר נשאל על סילוף העובדות שבסרט. ואילו רוהלר עצמו טען שכוונתו היתה "להחריף עובדות מסוימות, כדי להבהיר טוב יותר את הדילמה האנושית", כאילו זו לא היתה ברורה די הצורך. "חוץ מזה", מדגיש רוהלר, "זהו סרט עלילתי ולא תיעודי. אנחנו עוסקים באמוציות של הגיבורים".

לדברי קנילי, הקריירה של מריאן לא באה כלל לקיצה עם "היהודי זיס", כפי שמציג זאת סרטו של רוהלר. במציאות הוא הספיק לעשות עוד כמה סרטים לפני שנהרג בתאונת דרכים - ההתאבדות היא עוד אחד מן הקישוטים וההמצאות שהוסיף התסריט לטובת המלודרמה.

אחד משיאי חוסר הטעם של הסרט הוא הופעתו של מוריץ בלייבטרוי, אחד השחקנים הצעירים המובילים בגרמניה (ששיחק בסרטים "מינכן", "אדם בן כלב" ו"כנופיית באדר מיינהוף"), בתפקיד גבלס. מוקיוני יותר מאשר דמוני, בלייבטרוי היה מתאים יותר ל"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, שהוא במהותו פנטזיה מצוצה מן האצבע, מאשר לסרט המתיימר להיות היסטורי. בלייבטרוי ניסה להצדיק את הופעתו במסיבת העיתונאים של הסרט בטענה ש"הגיע הזמן שאנחנו הגרמנים, נבחן את ההיסטוריה שלנו באור שונה". אולי התכוון לכך שראוי להתייחס להיסטוריה כבדיחה לא מוצלחת? אם אכן לזה כיוון המשורר, הרי שגם הוא אינו סובל מעודף טקט ובוודאי שלא מתחכום יתר.

אם מסתתרת בדמותו של מריאן דרמה אמיתית, היא טמונה בשאלה האם אפשר באמת להפריד בין פוליטיקה לאמנות, האם אפשר להיות שחקן, לטמון את ראשך בחול, ולהתעלם מכל מה שקורה סביבך מדי יום ביומו. אבל למען האמת, הסרט הזה כבר נעשה - קראו לו "מפיסטו" והבמאי ההונגרי אישטוון סאבו העניק בו לקלאוס מריה ברנדאואר את תפקיד חייו. ברנדאואר מגלם בסרט את הנדריק הפגן, שחקן תיאטרון גרמני מוביל, שלאחר עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, זונח את מצפונו ואת דעותיו הפוליטיות לשם שמירה על עבודתו ועל מעמדו כשחקן. הסרט נעשה על פי רומן מאת קלאוס מאן, המבוסס על סיפורו האמיתי של גוסטב גרינדגנס, מגדולי שחקניה של גרמניה הנאצית. רוהלר עצמו אינו מכחיש שהוא מודע לכך ומזכיר בכמה הזדמנויות הן את מפיסטו והן את גרינדגנס.

אלא ששבניגוד ל"מפיסטו", "היהודי זיס - סרט ללא מצפון" אינו מצליח לגעת כלל בדילמות היסטוריות עמוקות. צירוף המילים "ללא מצפון" המופיע בשמו של הסרט מתייחס ככל הנראה לסרט התעמולה הנאצי. אך בפועל, גם הסרט החדש, המגולל את פרשת הפקתו של אותו מוצר פרופגנדה, תוך שהוא מסלף עובדות ומדחיק את השואה לכיוון המלודרמה הזולה, אינו מצטיין, כך נראה, בענייני מצפון.

shishabat@israelhayom.co.il

* * *

האיש שהיה שם

ליאו לוסטר (83), ניצול שואה, שידליק השנה משואה ביד ושם, ראה את סרט התעמולה "היהודי זיס" כשהיה בן 14. "ראיתי אותו לפני 70 שנה", הוא מספר, "זה היה בווינה, עוד לפני הפלישה הנאצית". הוא אינו זוכר פרטים רבים מהסרט, "עבר זמן רב", הוא אומר, אך הסרט נחרת בזיכרונו כסרט תעמולה שעשו נגד היהודים. דווקא שמותיהם של האישים המעורבים בפרשייה חקוקים היטב בזיכרונו. "הסרט היה של וייט הארלן", הוא נזכר, "עשו אותו לפי ספר של ליאון פויכטוונגר".

ידעת שזה סרט תעמולה, למה בכל זאת הלכת לראות אותו-

"בתור ילד, כולנו רצינו לראות איך מציגים את זה. היה אסור ללכת לקולנוע ובכל זאת הלכנו. היינו סקרנים לדעת מה הם עושים. היהודי זיס היה במרכז העלילה. הארלן העמיד אותו באור לא יפה. אני זוכר שזה היה סרט אנטי יהודי, רצו להציג את היהודים באור שלילי ביותר. עברו כל כך הרבה שנים, והזיכרון שלי קצת מתערפל, אבל אני זוכר שאחרי המלחמה היה אסור להציג אותו בגרמניה".

קראת את הספר לפני שראית את הסרט-

"זו היתה חובה לקרוא את הספרים האלה בבית הספר".

איך הרגשת עם זה שאת הספר כתב יהודי-

"פויכטוונגר היה סופר גדול מאוד בגרמניה, מאוד מפורסם. זה היה קלאסיקה. הוא היגר מגרמניה לארה"ב וכתב על נושאים יהודיים אחרים. אמנם הנאצים הפכו את זה לסרט אנטישמי, אבל גם אצל פויכטוונגר היהודי זיס לא הוצג באור כל כך יפה. הנאצים הפכו אותו ליותר גרוע, וניצלו את דמותו לצרכי תעמולה".

אילנה נורמן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו