אירופה והפליטים: לחסום פרצות, וגם לסייע

אין סכנת חיים למסתננים מאפריקה לאירופה. יש מאבק לשיפור רמת החיים שלהם. ההבדל תהומי. הם גם אינם עלובי החיים בארצותיהם. הפרופסור גליה צבר הסבירה ב"מעריב" כי היוצאים מאפריקה הם דווקא החזקים.

למזלם, אירופה, שחוותה זוועה אנושית חסרת תקדים בתקופת השואה, אימצה חקיקה אנושית מאוד. לפי הפרופסור שלמה אבינרי ב"דין ודברים" עם עמיתו הפרופסור משה נגבי מקול ישראל, מה שהיה כה מובן אחרי המלחמה הנוראה ההיא אינו עונה עוד על צורכי המציאות ב־2015.

לנגד עיניה של אירופה נרמסת זכותם של עמיה ל"הגדרה עצמית" ולשימור תרבותם הייחודית בארצותיהם. רק מדינות סף טוטליטריות לא יסבלו. המסתננים לא יעזו לחדור לרוסיה או לסין. שם יורים בגבול.

אירופה רשאית כמובן להחליט כי תם זמנה של המדינה הלאומית ביבשת המזדקנת. אך אם היא מסרבת להרים ידיים אין לה ברירה אלא לחסום את הפריצה האלימה לגבולה. בתבונה, באנושיות. כפי שישראל נוהגת בתמהיל מאוזן - עם הגדר שמתח בנימין נתניהו כמעט בדעת יחיד לאורך הגבול עם מצרים, ועם כדור בקנה, ועם האיפוק של בג"ץ.

ואפריקה? דווקא בה דרוש מאמץ כן ואנושי של העולם השבע. אחרי מלחמת העולם השנייה הצילה ארה"ב את אירופה הגוססת בתוכנית הסיוע שנשאה את שמו של הגנרל ג'ורג' מרשל. אפריקה ראויה לתוכנית מרשל ב'. 

 

 בלי מתווה, עם דיון

יד נעלמה בחרה עיתוי נוח למציאת מאגר הגז הגדול במצרים. טוב שלא נגלה בשנת שלטונם של האחים המוסלמים, וטוב לא פחות שהדבר הקדים את חתימת ההסכם על ייצוא גז מישראל לארץ הנילוס. אילו היו כבר השקעות במאגר "לוויתן" והמצרים היו פועלים לבטל את ההסכם עם ישראל כי יש להם משלהם - היו פורצים סכסוכים ומוגשות תביעות לפיצויים ולבוררות ולמשפטים, ודם רע היה זורם במערכת היחסים בין שתי המדינות. עדיף כך.

מה גם שהכנסה כה גדולה לממשל אשר חייב להאכיל 80 מיליון פיות היא מקור להגדלת היציבות הפוליטית והחברתית במצרים. במשטר הנוכחי יש לישראל עניין בחיזוקו של הנשיא אל־פתאח א־סיסי. אמנם אבד הסכם ייצוא, אבל יש תמורה. שוב נבקע הים במצרים כמו לפני 3,400 שנים והדבר משפיע על עם ישראל.

אל-פתאח א-סיסי // צילום: אי.פי.אי

 

זה ייתר אולי את מתווה הגז, אבל לא את הדיון. אחד הנימוקים של המתנגדים לנתניהו (תמכתי במתווה) היה שרצוי להשאיר את הגז ב"לוויתן" באדמה עד שיסתיים השימוש במאגר תמר כדי שיהיה לישראל "ביטחון אנרגטי" לעשרות בשנים. יש מקום להקשות אם אין זה טיעון סרק.

ראוי לשער מה היה קורה אילו סעודיה אימצה גישה זו והחליטה בשנות ה־40 כי רצונה ב"ביטחון אנרגטי", ולפיכך לא תמכור דלק בסיטונות מטורפת לעולם. אז מה? עתה נמצאו תחליפים לנפט. ארה"ב כה עצמאית, שפוחת עניינה האסטרטגי במזרח התיכון. אילו הסעודים לא היו מוכרים כל השנים במיליארדים רבים הם היו נשארים עם הנוזל הסמיך בבטן האדמה כגז שאין לו הופכין, ובלי הכסף.

במלחמות 56' ו־73' המערב נבהל מחרם נפט ערבי. עתה? מעט. הדעת נותנת בסבירות גבוהה, שבעוד 20 שנים יהיה תחליף לגז. אם לא נמכור את "לוויתן", נישאר איתו ובלי המיליארדים, והביטחון האנרגטי עלול להיראות כמושג מיושן. ההתפתחות המדעית־טכנולוגית הופכת את אגירת חומרי הגלם החיוניים של היום לבדיחה המדדה מאחורי המציאות מחר.

 

 זמן לפוסט מורטם

בשיחת תדרוך שקיים איתי במוצאי שבת טרם צאתו לנאום בקונגרס בלי תיאום עם ברק אובאמה, הטיח בי בנימין נתניהו: "אי אפשר להוציא מתוכך את הגלות". לדבריו, ביקורתי על מהלכיו המדיניים בסוגיית הגרעין האיראני תתפרש כאילו רצוי שיפסיק להתנגד להסכם. לא הועיל לי שהכחשתי ואמרתי כי מאבקו צודק, אבל היה נבון רק עד לסיום שלב הסנקציות ומעתה נידון לכישלון. עדיף להתפשר עם אובאמה מאשר לשחוק את היחסים עימו ולהביך את השדולה הפרו-ישראלית בהפעלתה נגד הנשיא במגרשו־הוא.

חלק משריו של נתניהו סברו כמותי, אבל לא העזו לומר זאת בפניו. הם לחשו זאת באוזניי. עכשיו התוצאות ברורות. המהלך לא עלה יפה.

אין אדם שלא טעה בקבלת החלטות, ומעתה ואילך המצב הסבוך שאליו נקלעה ישראל יהיה נושא לקטטה לגיטימית בין פוליטיקאים. זו הדמוקרטיה. החלוקה ידועה מראש, הקואליציה עם נתניהו, האופוזיציה נגד.

הניגוח הפוליטי הוא עניין מתבקש, אך לא החשוב מכל. עתה חייבת הממשלה להקדיש לילות כימים לעריכת "ניתוח שלאחר המוות" למהלכיה בחודשים האחרונים. בדרך כלל נוטות ממשלות לטאטא את אי־הצלחתן אל מתחת לשטיח, אך במקרה זה נחוץ תחקיר כמו בימיו הטובים של צה"ל, עם ביקורת עצמית. 

ה"פוסט מורטם" נועד לשני יעדים. האחד, לא לחזור על המשגה בעתיד; והאחר, רק הבנה לעומק של מה שאירע תאפשר לתקן ככל האפשר - וזה יהיה בצעד איטי - את היחסים עם וושינגטון. נתניהו מכיר היטב את ארה"ב, ויודע יותר מאחרים עד כמה זה הכרחי. 

השופטת ענת ברון // צילום: מתוך אתר בתי המשפט

 

 הבערות דורשת מהפכה

ביל קלינטון השתמש במסע הבחירות שלו במטבע לשון מהדהד בהצביעו על נקודת התורפה של אמריקה - "זו הכלכלה, טיפש", ובעברית נכון לומר "אלה המורים, שוטה". כך עולה מסקר במוסף "שישבת" המתפרסם ב"ישראל היום".

לא רק הכיתות הדחוסות. לא רק עזות המצח והאלימות של ההורים והתלמידים. זו מגיפת הבערות. נראה שלא יודעים אם המקדש עלה באש ב־70 לפני הספירה או ב־70 לספירה (למתעניינים - לספירה), ואם כן, כיצד יוכלו ללמד אפילו את פרק המבוא לנצרות, שלא לדבר על תולדות עם ישראל?

המורה העברי המצוי הידרדר כמו כל החברה הנהנתנית מאז הוקמה הסתדרותו על ידי מנחם אוסישקין ודוד ילין בזכרון יעקב ב־1903 ועד שהנהגתו נמסרה בידי רן ארז ויוסי וסרמן. זה הלוגו העצוב של הסיפור.

בערות המורים היא מגיפה, שאינה נחלת הכלל. מנגד יש גם טובים ובקיאים. ממש כפי ש"המגיפה השחורה" (המאה ה־14, כידוע) לא הרגה את כל האירופאים והסינים. אבל כל מגיפה נותנת אותותיה בדורה. כך גם בבתי הספר. מדעים מדויקים (טוב שנפתלי בנט פועל להעלות את הרף במתמטיקה) ואהבת הארץ (תנ"ך, היסטוריה, ארכיאולוגיה) ופתיחות לעולם הדמוקרטי והמדעי (אנגלית) הם היעד.

המורים אינם אשמים בלבדיים. זו מחלת החברה, שהולך ופוחת בה המרכיב הערכי לטובת האנוכיות; שכמה מראשיה טענו כי יש ללמד את "הבנת הנקרא" בלי לדעת את תוכנו; ושבעידן תוכניות הריאליטי בטלוויזיה השיבו רוב הצעירות והצעירים כי בעתיד הם רוצים להיות מפורסמים. לא רופאים ומורים וקצינים ואדריכלים ותעשיינים וחקלאים אלא מפורסמים.

לבערות הזאת יש סממן מובהק. יותר משהעגל אינו רוצה לינוק - הפרה אינה רוצה להיניק. המורים דורשים יותר חופש מאשר התלמידים, ואינה נשארים בכיתות מעבר לזמן הנדרש, ואם אפשר פחות. אולי בתת־ההכרה שלהם הם חוששים מתלמיד ידען וחקרן וחטטן. שמא יתגלה קלונם שאינם בקיאים בחומר.

אי אפשר להעלות את כבודו של מורה בור ועם הארץ בעיני תלמידיו. התיקון מצריך מהפכה אדירה. המורה העברי נראה עתה במתחם החינוך כמו החייל העברי בשדות תל מוטילה ליד היישוב אלמגור אחרי מלחמת השחרור (צה"ל התבזה והובס והיה אובד עצות עד שדוד בן־גוריון ומשה דיין ניערו אותו מן היסוד).

מוטי זיסר // צילום: ארנון נחשון 

 

תיתכן הצעה מעשית לתיקון הפיגור: בשנים הקרובות יחויבו כל המורות והמורים להקדיש חודש מהחופש הגדול ללימוד טריוויה. לא "הבנת הנקרא" ולא "מחשבות והגיגים" אלא ידע, ידע, ידע, ומי שלא יעמוד בתום "ירחי הכלה" (יודעים? לימודים בתשרי ובניסן) בבחינת הסיום ייענש במניעת העלאת שכר. פעם, בעיצומה של מלחמת האזרחים והרעב הגדול ברוסיה, נשאל ולדימיר לנין מה העיקר הנחוץ למהפכן האדום? והשיב: "ללמוד, ללמוד, ללמוד". אכן.

 

מה שלומכם?

תחת כיפת הגג של זכות הציבור לדעת נותרו באחרונה סוגיות מסעירות, שלא ברור כיצד נגמרו או עתידות להסתיים. אלה הן:

 מה שלומו של שובת הרעב מוחמד עלאן? האם התאושש? והאם ממשיך לשבות רעב או שהממשלה הבטיחה לו בשקט־בשקט לשחררו? האם הוא עדיין בבית החולים ברזילי? או בדרך לכלא?

ומה שלומו של האסיר דן כהן, שהורשע בקבלת שוחד ושוחרר מהכלא ל־60 ימים לטיפול רפואי? האם התאושש? או שחזר לכלא?

ומה שלומו של נותן השוחד יאשיהו פינטו, שקיבל משופטת העליון ענת ברון היתר לצאת לחו"ל, כמובן גם הוא מחמת מחלתו? האם שב או יחזור לארץ במועד שנקבע לו, הוא 10 בספטמבר? ואולי שיגר כבר "גימ"לים" בחתימת רופאים אמריקנים, שעליו לשהות עוד באשפוז בבתי חולים בנכר, ואפילו - אללי - לא יוכל לעשות את החגים בנחלת אבותינו?

ומה שלומם של שופטי העליון בראשות סלים ג'ובראן? חלפו כבר תשעה ירחים מאז ישיבת הסיכום במשפט "הולילנד", וטרם ניבט הריון. לא נולד עדיין פסק דין סופי וחלוט. מה מקור העקרות הזאת בקרב שופטים, שבימים כתיקונם מדרבנים את עמיתיהם במחוזי ובשלום לזרז את ההכרעות? "רני עקרה לא ילדה".

 

הנקמה אינה מומלצת

רק קצה הקרחון נגלה עד כה בשערוריית המין בבנק הפועלים, שחשף מתן חודורוב בערוץ 10 ופורסמה על ידי שרון שפורר ב"דה מרקר". זה יהיה רומן רומנטי, או סיפור מתח בלשי. בעצם שניהם. מין "סיפור אהבה" לאריק סגל, ספר שני. כפי שבעקבות "שלושת המוסקטרים" לאלכסנדר דיומא האב הופיע "לאחר 20 שנים".

זו דרמה אנושית על גבול הפלילית בהשתתפות פרקליטים ידועים כזאב ארדינסט מטעם הבנק, אביגדור פלדמן המייצג את הגברת המסתורית, יעקב בורובסקי ושולי אשבול כנציגיו של פושט הרגל והמקליט בסתר מוטי זיסר, והשופטת דינה אפרתי כפוסקת המוסכמת על הצדדים. עוד נכונו עלילות. המסך טרם הורם, רק שוליו.

אין בדעתי לעסוק בה טרם זמנה. יש תובנות ראשונות מה ידע קינן ומה לא, וכיצד התנהגו המאהב שמעון גל וסגנו והמאהבת. אך נקודה אחת שבפי ארדינסט ראויה לתשומת לב מעמיקה בתקשורת: בדרך כלל היא תובעת מהבנק לטפל בטייקונים שסרחו ללא העדפות, במבחן בוזגלו. כך נהג בנק הפועלים בזיסר בפסק דין שאישר השופט איתן אורנשטיין. אסור לתקשורת, לפי ארדינסט, שתשנה כיוון ותסייע דווקא לזיסר.

זה נכון. נקמה אינה תכונה נאה, אך לגיטימית. לא מומלצת, אבל זיסר רשאי לנהוג על פיה. רק שצריך לזכור מה נקבע בפסק הדין, ולא להניח לשערוריית המין להקהות כהוא זה את העובדה כי בנק הפועלים נוהג בעסקיו כראוי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו