זו כבר הפכה לסוג של מסורת מודרנית - בכל פעם שיוצאת אליפות ארה"ב הפתוחה בטניס לדרך, ה"ניו יורק טיימס" יעלה כמה כתבות בנושא "מתי יהיה שחקן גברים אמריקני שיאיים על התואר?", דיון שפעם נראה ריאליסטי והיום הוא המקבילה הטניסאית לזכייה של אנגליה במונדיאל. הטורניר הנוכחי נפתח עם ארבעה אמריקנים בין 50 הראשונים בעולם, כשהבכיר ביניהם מדורג 13.
הרבה שנים האמריקנים החזיקו בגישה של פחות או יותר "אם השחורים יתחילו לשחק טניס הבעיות ייפתרו". תוכניות על גבי תוכניות לקידום הטניס בערים (שם מתרכזת אוכלוסייה שחורה) באמת הביאו לעליית כמה טניסאים שחורים, אבל למעט האחיות וויליאמס, הטניסאים הללו (ג'יימס בלייק או מאליווי וושינגטון, למשל) לא היו שונים במיוחד מהטניסאים האמריקנים בדורם. כלומר די בינוניים במושגים אמריקניים.
כל מיני הסברים דוגמת "הילדים הממש אתלטים מעדיפים את ענפי הכדור הקבוצתיים" נכונים, אבל לא שונים גם בספרד, בשווייץ, בבריטניה, בסרביה או בארגנטינה. וכמובן גם "טניס זה לעשירים והילדים העשירים משמינים ומשחקים מול מחשב", כששוב אין הבדל בעניין הזה בין ארה"ב למערב אירופה.
הבעיה של טניס הגברים האמריקני היא שהוא לא הסתגל לשינויים הטכנולוגיים במשחק. מרבית האמריקנים עדיין לומדים לשחק על מגרשים קשים, בעוד שהמחבטים היום מחייבים שאימון צעירים יהיה על חימר.
אנחנו, למשל, מקטלגים את ענקי דורנו לפי משטחים: נדאל הטוב ביותר על חימר, פדרר בדשא והמשטח הטוב ביותר של ג'וקוביץ' הוא כנראה המגרשים הקשים. אבל אלו הבדלים שלא נובעים מההכשרה שלהם. ג'וקוביץ' ונדאל למדו לחלוטין על חימר. כמוהם גם אנדי מארי, השחקן הרביעי של התקופה שנשלח ללמוד בספרד. פדרר למד באקדמיה, שבה היו כל המשטחים, אבל הרבה מאוד מהם חימר. זה קשור לחשיבות של חבטת הטופספין, אבל מעבר לזה על החימר אין נקודות בולשיט שילד חזק משיג בגלל כוח או גודל. על החימר אתה לומד להזיע על כל נקודה. קשה באימונים - קל בקרב.
בין מדריד למנצ'סטר
לפני שהפכה לאחת הפארסות ההיסטוריות המצחיקות בתולדות הכדורגל, היתה לעיסקת ההעברה, שלא קרתה של דויד דה חאה לריאל מדריד, משמעות אחרת בעיניי. מאבק של מנצ'סטר יונייטד בניסיונו של השחקן להפוך למה שהאמריקנים קוראים לו פרי־אייג'נט.
זה הסיפור: לדה חאה נותרה שנה אחת בחוזה והוא התכוון להשתמש בכך כעמדת מיקוח ולאלץ את הקבוצה האנגלית למכור אותו לריאל מדריד בסכום נמוך יחסית, כשסביר להניח שדמי העברה נמוכים פירושם משכורת גבוהה יותר לכיסו של השחקן.
הסיפורים קורעי הלב מסביב על בת זוג שלא רצתה לגור במנצ'סטר הם כולם רעשי רקע. שחקנים רוצים לממש את עמדת הכוח שלהם שנה לפני סוף החוזה. אבל להבדיל מאמריקה, הקבוצות לא קיבלו את השחקנים בחינם בדראפט ואת רובם הם קנו בכסף. מכיוון שתקדימים שונים של בית המשפט האירופי הביאו למצב שבו חוזה ליותר משלוש שנים בקושי שווה את הנייר שעליו הוא כתוב, קשה להן יותר ויותר להגן על הנכס שלהן. יונייטד שיחקה פוקר וסיפסלה את השחקן כעונש על שלא האריך את החוזה. היא לאו דווקא היתה מוטרדת מרצונו לעזוב, אלא יותר מרצונו לעזוב במחיר מופחת. זו מלחמה בין סוכנים ושחקנים לבין קבוצות, לא פחות מאשר בין מדריד למנצ'סטר.
דה חאה. מלחמה בין סוכנים לא פחות מבין ריאל ומנצ'סטר יונייטד // א. אף.פי
על פי מה שדווח לפני התרסקות העיסקה, יונייטד הצליחה להציל חלק ניכר מערכו של דה חאה. זה קרה אולי בגלל טעות טקטית של ריאל, שמיהרה לשחרר את קסיאס לפני שהשלימה את הרכישה. ואולי היה כאן ניצחון זמני לאינטרסים של קבוצות על פני אינטרסים של שחקנים. פרשנות רומנטית היא שאולי יונייטד השיגה כאן ניצחון עבור קבוצות קטנות שחיות ממכירת שחקנים, אבל זו פרשנות רומנטית מאוד כי ליונייטד יש כסף לנהל מלחמה כזו ואפילו להפסיד 30 מיליון יורו בקיץ רק כדי להעביר למדריד את המסר. זה לא יעזור לקבוצות שאין להן כסף לסכן. הניצחון הזמני הזה התאדה עם קריסת העיסקה, בדרך שלא הוסיפה כבוד או שקט נפשי לשחקן או לשתי הקבוצות.
הספורט הגלובלי ביותר
האתלטיקה היתה על הקרשים לפני אליפות העולם, אבל יצאה ממנו בניצחון גדול. הנה כמה נתונים: 45 מדינות לקחו מדליות ב־47 תחרויות כשלעשרים מדינות יש אלוף עולם באתלטיקה. לשום השוואה - באליפות העולם בשחייה וענפי מים היו 75 תחרויות, רק ל־15 מדינות יש אליפות עולמית ורק ל־32 יש מדליות.
באליפות העולם בג'ודו, אחד מהענפים האולימפיים שצומחים במהירות, זכו 24 מדינות במדליות ב־16 תחרויות, אבל רק שבע זכו באליפות עולם והרבה מחלוקת היא בגלל חלוקת מדליית ארד כפולה. עשר מהמדינות שזכו במשהו זכו רק בארד.
במונדיאל, למשל, ברור לנו שהאליפות לא תיפול מחוץ לאירופה (כנראה) ואולי דרום אמריקה (וגם זה הופך לפחות סביר עם השנים). לעומת זאת, השוויוניות באתלטיקה היא גם יבשתית - תראו איך התחלק הזהב: אפריקה עם 12, צפון אמריקה עם 17 ואירופה 15.
מעבר לתוצאות מעולות ולהצגות גדולות, מעבר לכוכבי על כמו בולט, פארה, פרייזר או רודישה, מעבר לכוכבים נוסקים כמו דפנה סקיפרס או קתרין איברגואן, האתלטיקה היא פשוט הספורט הגלובלי ביותר. ללא תחרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
