ביום שני לפנות בוקר, 2:00 לפי שעוננו, יכוונו אלפי צעירים ישראלים את השעון המעורר, יתגודדו על הספות בסלון, יעמיסו על השולחן פיצוחים וקולה - וידליקו בהתרגשות את הטלוויזיה. המטרה של כולם תהיה אחת: לצפות באחד האירועים הטלוויזיוניים הגדולים והמכוננים שייערכו באותה שעה בארה"ב. והם לא יהיו לבד. בארצו של הדוד סם, שם ישודר האירוע בשעות הערב המוקדמות מפיניקס, אריזונה, יצפו במתרחש לא פחות מ-40 מיליון צופים.
על מה לדעתכם אנחנו מדברים? על משחק גמר בליגת הפוטבול? על נאום מדיני של הנשיא אובאמה? על פרק סיום של סדרה מגה-פופולרית? לגמרי לא. מדהים לגלות שההיסטריה עומדת להתרחש סביב ה"רסלמניה" - אירוע השיא בעולם תחרויות ההיאבקות המבוימת, עולמה של World Wresling Entertainment - ה-WWE.
בישראל מוכר ה"ספורט" הזה (שנקרא בעבר "קאץ") עוד מסוף שנות ה-70, כשהובא בשידורים בערבית בערוץ הראשון. העסק צבר תאוצה מיוחדת בשנות ה-80 המוקדמות, כשהאחים למשפחת ון-אריק הפכו לכוכבים בבתים רבים בארץ, בזכות ערוץ "מידל איסט" הלבנוני ששידר קרבות מארה"ב מדי שבת בערב (בתנאי שהאנטנה היתה מכוונת יפה). באוקטובר 1985 הגיעו הכוכבים לביקור בישראל, ואפילו נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, התפנה להצטלם איתם.
בשנות ה-90, כשנכנסו לחיינו הכבלים, זכינו להיכרות עם כוכבי ה-WWF, גלגול מאוחר ומודרני יותר של גיבורי שנות ה-80, עם מתאבקים מנופחים, ססגוניים ועשירים הרבה יותר. גם הללו ביקרו בישראל בניינטיז, אבל במקום נשיא העדיפו השרירנים להיפגש עם בנות עבריות. בסוף שנות ה-90 - וההסבר בהמשך הכתבה - חלה ירידה כללית בהתעניינות בענף, בארץ כמו גם בארה"ב. ליגות אחרות של מתאבקים הוקמו כפטריות אחרי מבול, ותסריטי הקרבות המבוימים הפכו בעבור רוב הצופים לילדותיים ולצפויים מדי.
הענף הידרדר לכמה שנים שחונות (ביחס לעבר המפואר), אך לפני חמש שנים חזר הרייטינג להרקיע שחקים, וגם בישראל התעוררה מחדש ההתעניינות בנושא. ערוצים ספורט 1 וספורט 2 קנו את הזכויות לשידורים, ולראשונה מועברות התחרויות בזמן אמת. כך יהיה גם ב"רסלמניה" ה-26, שתתרחש כאמור בשני לפנות בוקר ותועבר בערוצים אלה בשידור חי - לראשונה בהיסטוריה של ישראל.
אפילו סינדי לאופר התאבקה
נתחיל בכמה נתונים שימחישו עד כמה ההיאבקות המבוימת היא חלק מהמסורת האמריקנית: המחזור הכספי של העסק מסתכם במיליארד דולרים לשנה. לשם השוואה: מדובר בסכום שמכניסות כל ההצגות שעולות בברודוויי לאורך השנה כולה, או לחילופין תקציביהן של כל קבוצות הכדורסל, ההוקי והפוטבול של ניו יורק מחוברים גם יחד. מדובר בעסק מסחרי שהמוצרים הנלווים שלו (מרצ'נדייז), שכוללים החל מחולצות ועד למטהרי אוויר, נמצאים בשני העשורים האחרונים באופן קבוע בין הנמכרים ביותר בעולם הבידור.
כבר 26 שנים שה"רסלמניה" נחשבת לאירוע השיא בענף שהוקם וטופח על ידי משפחת מקמהן. במהלך השנים ירש הנכד, וינס מקמהן, את העסק והביא אותו בסיוע חושים עסקיים מחודדים ביותר לגבהים חדשים. תאוות הבצע של מקמהן, לצד האומץ הכלכלי שלו, הוכיחו את עצמם: בתחילת שנות ה-90 שלט העסק - שנקרא תחילה WWF והוחלף ל-WWE (עקב תביעת זכויות של הקרן העולמית לשימור חיות הבר, שנקראת גם היא WWF) - ביד רמה בענף לכל רוחבה ואורכה של אמריקה. אירועי ההיאבקות שהפיק מקמהן משכו כ-20 אלף צופים לאולמות בכל תחרות, לצד מיליונים שצפו בהן דרך המרקע בבית.
מקמהן הבין עד מהרה שההיאבקות המבוימת הפכה ל"בילוי" לכל המשפחה, עם גיבורים, חסויות וגדודי מעריצים, והוא החליט לצרף ל"רסלמניה" גימיק בדמות סלבריטיז שנטלו חלק באירועים והתאבקו בעצמם. לאורך השנים אפשר היה לצפות בהופעות אורח של הזמרת סינדי לאופר, השרירן מיסטר טי (מסדרת האייטיז "צוות לעניין") והשחקן-במאי דיוויד ארקט (בעלה של כוכבת "חברים" קורטני קוקס). השילוב הזה, של כוכבי רוק וטלוויזיה ביחד עם המתאבקים המקצועיים, הביא לכך שהאירועים פרצו גבולות והגיעו כמעט לכל נקודה בעולם.
הז'אנר המשיך לקבל דחיפה משמעותית כשב-1994 החליט איל התקשורת טד טרנר (שהקים בין היתר את רשת החדשות CNN) שגם הוא נכנס לעסקי ההיאבקות המבוימת, ופתח במסע רכישה של תסריטאים (הבונים את מתווה העונה כולה ומתכננים כל קרב וקרב) ואת המתאבקים הטובים ביותר עבור הארגון החדש שלו - שנקרא World Championship Wrestling) WCW). ב-1997 החליטו ראשי WCW לללכת ראש בראש נגד מקמהן ולקנות את הכוכב הגדול ביותר של ליגת WWE שלו: ברט "היטמן" הארט, שנחשב למתאבק הקנדי המפורסם בכל הזמנים.
סכין בגב לפני פרידה
וזאת היתה רעידת אדמה. הארט, שערק למתחרים לא לפני שחתם על חוזה של 3 מיליון דולר לשנה, הגיע להסכמה עם וינס מקמהן רגע לפני שעזב את ה-WWE: הוא הציע שאירוע הפרידה האחרון ממנו יתקיים במונטריאול, לעיני קהלו הביתי, שם הוא ישמור על תואר האליפות שלו מול יריבו הוותיק שון מייקלס. אלא שאז קרה הטוויסט: מקמהן בגד בסיכום המוקדם והורה לתסריטאים לשנות את מהלך הקרב, כך שמייקלס הוא שיזכה בסופו של דבר באליפות - ולא סתם, אלא בעזרת תרגיל הסיום המזוהה ביותר דווקא עם הארט.
תקיעת הסכין הבוגדנית בגב, ממש לפני הפרידה, גרם לתדהמה גדולה בקרב כל מי שנכח באירוע. גם היום, כשצופים בקטע הקרב ביוטיוב (חפשו "Montreal Screwjob") אפשר להבחין בפרצופו ההמום של הארט שבאמת לא קלט מה מתרחש. כשהבין שטמנו לו מלכודת הוא ירק ממרומי הזירה בפניו של מקמהן ועזב בזעם את האולם - לא לפני שניפץ בהפגנתיות ציוד טלוויזיה. מאוחר יותר התברר שהארט השתולל בחדרי ההלבשה וניסה לתקוף את מקמהן, שנזקק מצידו להגנת שומרי ראש.
למחרת האירוע דיווחו עיתוני קנדה על "התקרית הטראגית", ומהדורות החדשות פתחו את שידוריהן בעדכונים מהפרשה שהעיבה על יחסי קנדים ואמריקנים. בתוכניות הרדיו הקנדיות דיברו על כך ש"זו בדיוק המהות האמריקנית שמעידה על יחסה האמיתי של ארה"ב לקנדה". מקמהן הסתתר עד יעבור זעם, אבל הבהיר שאם היה משחרר את הארט כאלוף לרשת המתחרה - "זה היה פוגע אנושות בתאגיד שלנו". משפחת הארט, שרבים מבניה מתאבקים, שקלה לתבוע את מקמהן בבית משפט, אך לצערה גילתה שאחיו הקטן, אואן, חתום על חוזה ב-WWE - מה שחייב אותו להמשיך בקרקס המכות הנודד תחת ניהולו של מקמהן השנוא.
ב-1998 צולם סרט תיעודי בכיכובו של ברט הארט שחשף את הסודות שמאחורי אחד העסקים הרווחיים והשמורים בארה"ב. הארט דיבר על החיים הקשים כמתאבק, על הנזקים הרפואיים המצטברים ועל המחיר האישי והמשפחתי שנאלצים המתמודדים לשלם. סרט זה שימש ב-2008 השראה לסרטו העלילתי של דארן ארונופסקי, "המתאבק", בכיכובו של מיקי רורק. גילוייו של הארט היכו את חובבי הז'אנר בתדהמה, ואילו הארט עצמו כינס מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה ביקש מאזרחי קנדה "לנהוג באחריות כלפי האמריקנים ולזכור שמדובר בסך הכל בהיאבקות מבוימת שלא קשורה לחיים האמיתיים".
שנה אחרי שידור סרט התעודה התרחשה טרגדיה אמיתית בזירת ההיאבקות, כאשר אחיו של בארט, אוואן, שהיה עדיין חלק מהארגון שפגע בכבוד אחיו, אמור היה לבצע כניסה מרשימה לאולם בקפיצה מגובה 25 מטר. אלא שלמרבה הזוועה נקרע כבל הבטיחות שהיה אמור להחזיק אותו - והוא התרסק אל מותו בשידור חי מחוף לחוף. השידור הופסק לכמה רגעים, וכשחזר כבר ניצבו בזירה שני מתאבקים אחרים, לפי מיטב המסורת האמריקנית - השואו חייב להימשך ויהי מה.
רצף גילויי חוסר הרגישות של מקמהן הוביל לכך שהליגה שלו סבלה מירידה חדה בפופולריות. הפגיעה במשפחת הארט גרמה לצופים רבים לאבד את הזדהותם עם הדמויות החדשות. עבור ברט הארט החיים התרסקו לחלוטין (גם גיסו, עוד מתאבק, מצא את מותו באותו זמן). ב-2002 עבר הארט התקף לב במהלך רכיבה על אופניו, וכתוצאה מכך נחבל בראשו וסבל משיתוק בצד שמאל של גופו. הוא עבר ארבע שנות שיקום אינטנסיבי, שבהן חזר לשלוט ברוב איברי גופו, אבל מצבו הנפשי המשיך להידרדר. עם זאת, הוא הקפיד להופיע בתחרויות היאבקות שונות - נידחות יותר ופחות.
הידרדרותו של הארט זיעזעה רבים, אך לא באמת הפתיעה. מדובר בתופעה ידועה בקרב מתאבקים, שאמנם עסוקים כביכול בפעילות ספורטיבית - אך במקביל מעשנים ומשתמשים בסמים קשים, כמו גם במשככי כאבים ובסטרואידים שמשפיעים על מצבם הנפשי והבריאותי. שרשרת הטרגדיות בעולם ההיאבקות נמשכה כשב-2007 רצח מתאבק קנדי בשם כריס בנואה את אשתו ואת בנו - ואחר כך התאבד. בניתוח שלאחר המוות נמצאו בדמו כמויות נכבדות של סטרואידים, וכן שרידי תרופה לטיפול נגד התקפי חרדה.
ג'ק "הנחש" רוברטס, אחד המתאבקים המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ניסה להסביר לאחרונה מדוע הוא ובארט עדיין מופיעים בתחרויות, למרות שחצו את גיל 50: "אתה לא עושה את זה בשביל הכסף, אתה עושה את זה בשביל מחיאות הכפיים והתהילה. בשביל ההרגשה שאתה עדיין שווה משהו. אתה לא יכול לשבת בבית ולחכות שהחיים יגמרו". אגב, אותו רוברטס הציב בצעירותו תנאי בפני מקמהן: הוא לא היה עולה להתאבק בלי שדואגים לו למנת קראק נכבדת.
התאונה שלא היתה
בדצמבר 2009, אחרי השיקום הארוך, חזר ברט הארט לזרועות ה-WWE. הבוס הממולח מקמהן הבין שמצבו הנפשי והבריאותי של הארט אמנם מעמיד אותו בסכנה, אך גם טומן בחובו הזדמנות למכה כלכלית נאה. וכך נבנה התסריט הבא: מקמהן יחזיר את כבודו בכך שיירק בחזרה בפניו של הארט, מה שיגרור הזמנה לדו קרב בזירה. השניים יסגרו חשבון זה מול זה בקרב מיוחד - שלצורך העצמת הדרמה "נדחה" בכוונה עקב "תאונת דרכים" כביכול שבה היה מעורב הארט. למרות שהעסק היה מבוים לחלוטין, ביום פרסום דבר "התאונה" קרסו קווי הטלפון בבתי החולים בקנדה, כשעשרות אלפי מעריצים מודאגים ביקשו לוודא שכוכבם לא נפגע קשה מדי. אחרי שהובהר שהארט בריא לחלוטין, נדרשו תסריטאי ה"רסלמניה" למצוא דרך לשזור את הסיפור התאונה שלא היתה בעלילה בצורה "אמינה".
וכך, ב"רסלמניה" הקרוב יתחרה סוף סוף הארט נגד מקמהן, המתאבק המתקמבק מול הבוס השטני, בקרב על "החזרת הכבוד". אמנם כבוד הוא מילה גסה בענף הזה, אבל כשהרייטינג מבטיח לשבור שיאים, ומיליוני הדולרים יזרמו כמו נהר לתוך חשבונות הבנק של כל המעורבים - לאיש כבר לא אכפת.
אם צפיתם בסרט "המתאבק", הרי שבסופו (זהירות, ספוילר!), קופץ מיקי רורק אל הזירה, כשלכולם ברור שבכך הוא מביא על עצמו מוות ודאי בשל מצב ליבו הרופף. אל תתפלאו אם תסריט דומה יתרחש גם במציאות. בשביל זה, כאמור, צריך להתעורר ביום שני הקרוב לפנות בוקר ולכוון את הערוצים אל הדרמה הגדולה שתתרחש בפיניקס, אריזונה.