שייקה אופיר ב"השוטר אזולאי", 1971 | צילום: ללא

האם מפקד־טירון יוכל לשנות את כיוון המשטרה?

זה יהיה המבחן הסבוך של הירש. האם בהיותו עדיין מפקד־טירון יהיה בכוחו לשנות את הכיוון?

המבחן המעשי המיידי שממתין למפכ"ל הנכנס גל הירש הוא מאמץ ממושך ומתמיד ופרטני להחזיר את המשטרה לרחובות, למלחמה בפשיעה ובתאונות הדרכים ובאלימות המרתיעה אזרחים הגונים מחזקת הרבים, החל בכיכר העיר וכלה במגרש הכדורגל. במקביל, המבחן הסבוך שאורב לו מסתתר מאחרי הסלע של אגף החקירות. כאשר יפשוט בעוד כמה שנים את מדיו, יהרהר מן הסתם איזה משני המבחנים העיק עליו במיוחד. אגף החקירות שימצא לפניו בעייתי במיוחד.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

יוחנן דנינו השאיר אחריו שני ציוני דרך נכבדים. בימיו התפוררה צמרת "ישראל ביתנו" בסיפור החשד לשוחד המאורגן והגדול שידעה הפוליטיקה הישראלית מעודה; והתפוררה גם אחוות השתיקה של הגרועים בעברייני ישראל, שנתנו סוף־סוף יד למוטט את משפחות הפשע. אבל הוא גם קיבל בירושה והשאיר אחריו את הכתם העצוב של חקירת־הדמה בפרשת גבי אשכנזי ומקורביו ובועז הרפז.

לא אחת אמרו קציני אגף החקירות שמה רוצים מהם בני האור? הם חוקרים רק עד לגבול שהיועץ המשפטי יהודה וינשטיין, בעצה אחת עם המפכ"ל הקודם דוד (דודי) כהן וראש אגף החקירות יואב סגלוביץ', תוחמים להם. נמאס כבר להזכיר כי הקלטות מלשכת אשכנזי שווינשטיין לא רצה לחקור נותרו אילמות ולא הובאו לידיעת הציבור; וגרוע מכך, שלא הוצע לבועז הרפז לשמש עד מדינה. כאילו ה"בוסים" בפרקליטות ובמשטרה לא רצו שולה זקן ושמואל דכנר חדש.

לפני שבועיים חשפה אילה חסון כי בידי הרפז הקלטות סתר משיחותיו עם אשכנזי, שווינשטיין והמשטרה והפרקליטות ידעו עליהן, והוא לא נתבקש כלל למוסרן. מדוע? כדי שלא תתחזק תביעתו הנרמזת כי הוא יכול לשמש עד מדינה שיגלה את הסוד האמיתי: מי כתב את המסמך הכוזב?

הסיפור הזה לא ימות גם אם וינשטיין יסגור אותו, כפי ש"עסק הביש" רדף כחלום בלהות את המדינה והביס לרוע המזל את דוד בן־גוריון, אבל האמת - שאז כמו עתה לא עניינה את הציבור הרחב - מיאנה להימוג. זה יהיה המבחן הסבוך של הירש. האם בהיותו עדיין מפקד־טירון יהיה בכוחו לשנות את הכיוון? איש אינו יכול לצפות, אבל יש יסוד להניח כי לפחות בכמה קטעים שבהם היה אזרח פרטי מצא את מקומו בקרב "בני האור". 

 הכסף מתניע את העולם

החלפנים והשולחנים של העולם העתיק - שבדורות האחרונים נקראים "אנשי כספים" ו"מנהלי בתי השקעות" - מתפרנסים ממכירת תחזיות אופטימיות. תמיד הם אומרים לקהל הלקוחות כי דווקא עתה הוא הזמן הנכון להשקיע בבורסה, באמצעותם כמובן. אם רק ייתנו להם את כספם בנאמנות, יזכו לתשואה גדולה ללא מאמץ. מעולם לא נתקלתי במנהלי בתי השקעות שיעצו ללקוחותיהם להמתין ולא למהר עם כספם לבורסה. אולי חרשו אוזניי. 

פעם מצאתי בארכיון גיליון של ה"ניו יורק טיימס" ביום שבו החלה המפולת הנודעת בבורסה האמריקנית ב־1929. הפרשנים העריכו כי מדובר ב"תיקון" שערי המניות; בהעמדת המחיר על הערך הריאלי שלהן; "Nothing to write home about". אבל אז נכנסה אמריקה למשבר שממנו לא נחלצה עד מלחמת העולם השנייה, ובקצה השני של האוקיינוס התרסקה גרמניה הוויימארית והנאצים עלו לשלטון בתוך ארבע שנים.

לאחר מכן רתמה ארה"ב חגורות ביטחון למנוע הישנות משבר דומה. הכינו שכפ"צים לכסף, אבל תמיד אירעו הפתעות שחורות כמו במשבר 2008 ועכשיו בהתרסקותה של הכלכלה הסינית. בניהם ובני־בניהם של הפרשנים מ־1929 מסבירים עתה בלשון הסבים של אז כי זה "רק תיקון שערים". רק שאנשי כספים יודעים כי מיליונים יאבדו את ביתם ופרנסתם וביטחונם הסוציאלי, ולוחשים כי הכלכלה המתגוננת השתמשה כבר בכל אמצעי המיגון ב־2008 ולא נותר מה לגייס לייצובה.

אחר כך תחזור כלכלת העולם לאיתנה והעולם ישוב לסורו. מיליונים יחזרו להציף את הבורסה. הם יעקבו בעיניים נסערות וברטט אחרי טבלת מחירי המניות בבורסה. כולם יתעשרו מן ההבל ואחר כך יפסידו את מה שמראש לא היה שלהם. 

הכלכלנים יודעים להרגיע את מצפונו של היחיד, שההשקעה בבורסה מפתחת את המשק הלאומי, ואולי זה נכון. אבל המשקיע הבודד, זה אשר מרשה לבית ההשקעות שלו או לקרן הפנסיה שבה הוא חבר להשקיע בבורסה, אינו דואג לציבור. מניע אותו השד המהמר שמצייץ מחדרי הלב העמוקים, שמייחל לרווח מהיר ללא מאמץ, ל"בוכטות" בלי עמל, וכך זה יימשך עוד זמן רב אחרי שהכותרות יחדלו לדווח על "ירידות שערים" ו"חציית קווים אדומים".

התירוץ לתאוות היחיד, שאינו מסתפק באיגרת חוב ממשלתית יציבה וענווה, הוא ש"הכסף מתניע את העולם". גם מדליק את הדמיון של רודפי הרווח הקל. זה טבוע בנו, לא ניתן לעצירה.

 סייג לחוכמה שתיקה

לא היו קלטות מאת אהוד ברק בפרשת גבי אשכנזי ובועז הרפז. כולן היו של הרמטכ"ל לשעבר, אבל עכשיו יש כבר קלטות של ברק בשיחותיו עם הביוגרפים שלו אילן כפיר ודני דור.

ברק לא גילה סוד ביטחוני כלשהו, אבל נתן דרור ללשונו וליהג את עצמו לדעת בפרטו את הדיון שהתקיים בחוג הבכיר בממשלה על ההצעה לתקיפת המתקן הגרעיני באיראן. כל מי שהתרעם על מאיר דגן ויובל דיסקין ותומכי אשכנזי שפיטפטו בחוסר אחריות בסוגיה זו ושיבחו את עצמם על התנגדותם לפעולה הצבאית, חייב לצרף לגינוי את ברק, ובמידה זהה של חומרה. 

זה צעד של הפרת אמונים, ולמרות שדגן ודיסקין ואשכנזי מעולם לא הביעו חרטה על פריצת הגדר שלהם - היה ראוי לברק לנהוג אחרת. להתנצל, לפחות בפני משה (בוגי) יעלון, ד"ר יובל שטייניץ ובני גנץ על חשיפת עמדתם בסוגיה הסודית והמסובכת מכל שידעה הממשלה עד 2013.

כל השאר משני. מי שסבר כי יחסי ברק עם בנימין נתניהו הם מהדורה שנייה לסיפור המקראי על דוד ויהונתן טעה. אך מה התועלת שהפיק מהתרעומת על נתניהו? לעומת זאת הוא בהחלט רשאי להציג בגאווה את חלקו המכריע בהדחת אהוד אולמרט, מעשה שנחיצותו התעצמה ככל שהתבררו עבירותיו והרשעותיו.

פעם סיפרו לנשיא הראשון חיים ויצמן על נאום מוצלח של עסקן ציוני. "נכון", הגיב, "אבל לתועלת שבשתיקה אין הנאום מגיע". עם הקלטות של ברק, נוסף לקלישאות ש"מילים הורגות" ו"מילים פוצעות" גם המונח "מילים מחלישות", כמאמר חכמים כי "סייג לחוכמה שתיקה".

 משחק כדורת בקפיטול

המאבק הישראלי בהסכם הגרעין עם איראן נראה כמשחק כדורת. מדי יום נופל עוד כפיס־עץ בדמותו של סנאטור אמריקני המכריז כי יצביע עם הבית הלבן. אבל ישראל ממשיכה לפעול על גבעת הקפיטול כאילו המערכה טרם הוכרעה, וכאילו יש סיכוי לגבור על הווטו של הנשיא. לא, אין.

כל המגיע מארה"ב, או קול המגיע משם, מציע להפציר בבנימין נתניהו לשנות כיוון, לחדול. הפור נפל, ישראל עמדה במערכה בכבוד הן כמי שעוררה את העולם לסנקציות, הן כמי שהתריעה על ההסכם שהוא מסוכן, ואכן הוא כזה, אבל עתה כל מאבק נגדו רושם הפסדים בלבד. הן בהחלשת השדולה הפרו־ישראלית שאינה מצליחה למכור את מרכולתה, הן בהעמקת הסכסוך עם ברק אובאמה, שיהיה מנהיג המיעוט הגדל באמריקה למשך שנים רבות. תבנית של ג'ימי קרטר חדש, שהזיק לישראל כאזרח פרטי יותר מכפי שעשה כן בשבתו בבית הלבן.

בחודשים אלה פורסמה מהדורה חדשה של כל משלי איבן קרילוב בתרגום לעברית צחה מאת חגית בנזימן, שזכתה באחת לשלוש הדפסות. בין השאר כתב קרילוב בחריזה סוחפת על בן העורב שקיווה לצוד יותר מכפי יכולתו, וסיכם בנמשל: "כשתצא לדרכך/ בדוק תמיד כהלכה/ אם יש סיכוי להצלחה/ ומה מתאים לכוחך".

 אור ירוק מהיועמ"ש למנדלבליט?

המערכה למינוי היועץ המשפטי הבא בעיצומה. מזכיר הממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט בין המועמדים הבולטים. אמנם יהודה וינשטיין ביטל את המלצת המשטרה להעמידו לדין, אבל כתב חוות דעת שבה הסתייג מאוד מהתנהלותו. מנדלבליט תובע מווינשטיין חומרי חקירה כדי להתגונן, ותשובת מזכיר הממשלה נדחית. אולי פחת בה הצורך. האם וינשטיין כבר ויתר על התנגדותו־הסתייגותו?

ב־2010 תימרן נגד מינוי יואב גלנט לרמטכ"ל בלי לפוסלו. הוא גרם לבנימין נתניהו ולאהוד ברק לוותר על המועמד שלהם. אך יש מידע כי הפעם לא יחזור על תמרונו. לפי ידיעה שבידי הוא כבר העביר מסר ברמזו כי אם יזכה מנדלבליט לרוב הדרוש בוועדה לאיתור היועץ המשפטי לממשלה, ינהג וינשטיין כ"ילד טוב" ולא יניח משקולת על רגליו בדרכו לכיסא שיתפנה בינואר 2016.

השבוע הצגתי לעדן קליין ממשרד המשפטים שורה של שאלות בעניינים אלה. היא השיבה על כולן, לבד מאחת שביקשה לברר אם וינשטיין הודיע כי ינהג במנדלבליט ברכות, לא כמו בגלנט. תגובתה: "אין לנו מה להרחיב מעבר לכך". מי יכול להבין מכך משהו אחר? 

 תמיד אנו, אנו הפלמ"ח

במאי 2016 ימלאו 75 שנים להקמת הפלמ"ח. אך כבר השבוע הקדימו החברים לחגוג את האירוע בהיכל התרבות, תל אביב. בגלל הגיל (90 פלוס) והגידול המהיר באוכלוסיית הסייענים הפיליפינים שמתעבה מדי חודש.

הפלמ"ח הוקם על ידי האנגלים להגן על היישוב העברי למקרה שגרמניה תכבוש את הארץ. אך הצבא הבריטי גבר על הגרמנים בקרב אל־עלמיין בצפון אפריקה. מייד לאחר מכן הסירה לונדון את חסותה מהפלמ"ח, אך היישוב העברי נותר עם נכס ביטחוני ייחודי. לולא 6,000 לוחמיו - ש־1,168 מהם נהרגו במלחמת השחרור - ספק אם ישראל היתה בולמת את המתקפה הכלל־ערבית על המדינה שזה עתה נולדה.

בהיעדר חסות בריטית ומימון ראוי נשלחו מגויסי הפלמ"ח לקיבוצים. עבדו 14 ימים בחודש, התאמנו שמונה. הם פיתחו הווי ייחודי. רצו להיות מופת. בכותבו את המנון הפלמ"ח קיבל גלעד זרובבל חופשה בת יום ממפקדו. הוא סירב. חרז את ארבעה הבתים ביום אימונים רגיל.

עוד בטרם הצילו את ישראל שעמדה בסכנת הכחדה היו לוחמי הפלמ"ח לאהובי העם. נתן אלתרמן כתב עליהם בטרם מלחמה במין חוש כי קרב יום הגאולה: "למולכם האומה על סיפו של הדרור/ משתחווה ובוכה. הבינוה". כאשר לחמו בדרום (עם חטיבת גבעתי) ובצפון ובעיקר על הדרך לירושלים היה יכול חיים גורי לכתוב את "באב אל־וואד" ומייד בשוך הקרבות את "הרעות".

השבוע, במעמדו של אחד מראשוני הפלמ"ח עמוס חורב, ניסיתי לחנים אלה בפני גילי 40-25 אך לשווא. לא הכירו. האומה כבר אינה משתחווה, אינה בוכייה, ואין מבקשת הבנה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...