טיפול בנשירה

בשנת 2013 פירסם מבקר המדינה בדו"ח השנתי שלו התייחסות רחבה לנושא הנשירה בקרב בני נוער בישראל. 

דו"ח המבקר בחן כמה בתי ספר בישראל, וכך כתב: "בני נוער בגילי 18-14, המתגודדים בחבורות ומשוטטים באפס מעשה, הפכו לתופעה מוכרת ונפוצה בחברה הישראלית. על פי רוב, אלה נערים שאינם מצויים במסגרות לימודים או עבודה, לעיתים הם אינם מתפקדים כלל או שיש להם בעיות הסתגלות חריפות, לרבות התנהגות א־סוציאלית ועבריינית (להלן - בני נוער מנותקים).

"מעט מבני הנוער המנותקים רשומים במוסד חינוך אך אינם לומדים בו באופן סדיר", ממשיך וכותב המבקר, "וללא טיפול מתאים הם עלולים להינתק כליל ממסגרת הלימודים (להלן - בני נוער נושרים). לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיו ב־2009 בישראל כ־364 אלף נערים בגילי 17-15 שמתוכם כ־7% לא עבדו ולא למדו.

"בקרב אוכלוסיית הנערים הערבים, כ־17% לא עבדו ולא למדו. לפי נתוני סקר של מכון ברוקדייל ג'וינט ישראל מ־1998, שיעור בעלי התיקים הפליליים בקרב בני נוער מנותקים עומד על 38%. 

ממחקר שעשתה הרשות הלאומית למלחמה בסמים ב־2005 עולה כי שיעור המשתמשים בסמים ובאלכוהול בקרב בני נוער מנותקים עומד על 19.9% (סמים) ועל 61.4% (אלכוהול). 

"עוד מצאו חוקרים כי נשירה ממסגרות לימוד ומצבים של מנותקות בקרב בני נוער מעצימים גורמי סיכון לאובדנות: שימוש בחומרים פסיכואקטיביים, התנהגות עבריינית, דימוי עצמי נמוך ותחושת כישלון".

"הנשירה - בעיה חמורה"

הדו"ח הנרחב הוליד כמובן תגובות שונות ברשתות החינוכיות והסוציאליות הישראליות, אף שלא הדהים בנתוניו את כל מי שיש לו נער או נערה בבית. 

כבר בשנת 2002, בוועדה מיוחדת שניהלה חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי, שדנה בנשירה של צעירים מבתי הספר, נכתב: "המדינה אחראית להבטיח לילד קיומם של תנאים אופטימליים ללימוד נאות, תוך הכרה בצרכיו ובזכותו למצות באופן הטוב ביותר את זכותו ללמוד למידה משמעותית ואפקטיבית, המביאה לידי ביטוי את כישוריו ואת יכולותיו. 

"למידה אפקטיבית תכשיר את הילד לחיים העתידיים ולשוק העבודה העתידי ותאפשר לו מוביליות תעסוקתית וחברתית בעולם הדינמי והמשתנה שבו אנו חיים. 

"את הזכויות האלה מנסה המדינה להבטיח בעזרת מערכת החינוך והשירותים השונים הקיימים עבור ילדים ובני נוער. לפיכך, נתפסת הנשירה מבית הספר כבעיה חמורה, שיש לה השלכות שליליות רבות על מצבם של הנושרים בהווה ובהמשך חייהם".

"להחזיר את התשוקה"

ברור שיש תמימות דעים בקרב הגורמים המקצועיים לגבי הבעייתיות והסכנה של נשירת בני נוער ממסגרות. אבל מול ההסתכלות של דו"ח המבקר ושל הוועדה בכנסת, שיש שיגדירו כ"עובדתית", או "מספרית", צמחה לה בשנה וחצי האחרונות עמותת תפס"ן (תחנה פסיכואנליטית לנוער), ששאבה את שמה מספרו של ג'.ד. סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון", ובשמה מסתתרת גם מטרתה: תפיסת הנער או הנערה רגע אחרי שהם נושרים. 

בעמותה חברים משפטנים, רופאים, פסיכואנליטיקאים, פסיכיאטרים, אמנים, אנשי רוח ואנשי חינוך - מורים, מנהלי בתי ספר ופסיכולוגים חינוכיים. 

מייסד ויו"ר העמותה הוא גבריאל דהאן, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, בעל ניסיון רב בתחום החינוך ובעבודה קלינית עם בני נוער. דהאן הקים את העמותה לאחר שנתקל בקושי ולפיו בית הספר והמורה אינם מתפקדים עוד כסיבה בחיים של בני הנוער. 

לצידו של דהאן צוות מתנדבים המגיעים ומנסים לסייע לאנשי החינוך ברחבי הארץ. דהאן עסק במשך שלוש שנים עם צוות במשרד החינוך בשאלה מהו תפקידו של הפסיכולוג החינוכי בבית הספר, והוא בעל ניסיון רב בתחום החינוך. 

לאחר מכן הקים את העמותה כדי לחזק את החינוך הציבורי. עיקר הקושי, מסבירים בכרטיס הביקור של תפס"ן, הוא ש"בית הספר אינו מתפקד עוד כסיבה בחיים של הנער והנערה, הוא לא משמש יותר סיבה לתשוקה - אם תרצו, סיבה לקום בבוקר". 

עיקר הפעולה של העמותה, אם כן, הוא להשיב את כבודו של המורה ושל בית הספר. אנשי תפס"ן טוענים שהמורה הוא הסיבה למה שקורה לתלמיד בבית הספר; סיבה לא במובן של אשמה, אלא במובן שלמורה יש את היכולת לזהות את הנשירה בטרם התרחשותה ולסייע לילד לקשור את עצמו מחדש לבית הספר. 

"לנשירה המדוברת מבתי הספר בקרב ציבור בני הנוער יש פן גלוי, ראוותני, כתופעה, כמופע, כסצנה בתיאטרון החברתי", מסביר דהאן, "והיא מוצגת כהתגרות בלתי רצויה, כקריאת תיגר על הנורמות החברתיות. אלא שיש בה גם פן סמוי, בעל ערך נפשי, כהתרחשות פנימית אשר בלעדיה לא ייווצר מה שאנו מכנים 'המבוגר'". 

העמדה הזו מתייצבת, כאמור, מול הדעה הרווחת שעוסקת במספרים ומתוחמת לכדי ועדות. דרך החשיבה המרכזית כאן בארץ היא שהנשירה היא לעיתים תהליך בלתי נמנע ואולי אף נחוץ לנער, כדי שמתוכו יצמח נער שימצא את עצמו במסגרת חינוכית. 

עם השקפת העולם הזו נערך ביוני לפני שנה יום עיון שחשף את הפעילות של תפס"ן. הסקפטיות אולי הקיפה את החבורה והשאלה מי מהמוזמנים אכן יגיע לכנס עמדה באוויר. 

אבל מהר מאוד התברר הצורך האדיר בפרויקט הנוכחי: בכנס דיברו חוה פרידמן - הפסיכולוגית הראשית של משרד החינוך; מנהל קידום נוער במשרד החינוך  דאז - חיים להב; מנהל השירות הפסיכולוגי בתל אביב משה אלון, ועוד. 

בקהל ישבו מאות אנשי חינוך שהגיעו לגבול יפו־תל אביב כדי למצוא אוזן קשבת למצוקות שלהם כאנשי חינוך. הצלחתו של הכנס הובילה לעשרות פניות מרחבי המדינה ורצון לשיתוף פעולה, הן מצד משרד החינוך והן מצד הגורמים הרלוונטיים ברשויות הפדגוגיות הפזורות ביישובים השונים. 

בעקבות יום עיון שהתקיים בבאר שבע לפסיכולוגים חינוכיים הפועלים בבתי הספר, תחת מחוז הדרום במשרד החינוך, התקבלו בעמותה פניות לעריכת הדרכות והשתלמויות, ובחודשיים הקרובים יתקיים יום עיון לכל העובדים עם בני נוער בפתח תקווה. 

כמו כן, יתקיים יום עיון לפסיכולוגים של מחוז מרכז בראשון לציון, ויום העיון השנתי של מינהל חינוך וחברה במשרד החינוך יארח את תפס"ן.  עמותת תפס"ן מציעה תוכנית התערבות ייחודית, עם הקמת צוות בית־ספרי של מורים ואנשי מקצוע בתוך בית הספר, בהדרכת תפס"ן, שיפעל כצוות תוך בית־ספרי למניעת נשירה - בטרם התרחשותה. 

בתי ספר רבים פנו כדי לבחון אפשרות להפעיל את התוכנית, ובשנה הקרובה היא תופעל בתיכון קריית שרת בחולון, אחד מבתי הספר הגדולים במדינה שבו לומדים יותר מ־2,000 תלמידים.

"העמותה אינה מבקרת כלל את מה שמתרחש בחינוך הציבורי, אלא שמה לה למטרה לסייע לחזק את מעמדו של המורה בבית הספר", מסבירה אפרת קפלן, עו"ד ומגשרת, ממייסדי עמותת תפס"ן: "עמדתו של תפס"ן ביחס לנשירה היא כי הנשירה אינה אירוע משמעתי או ביורוקרטי, אלא אירוע נפשי. מכאן שככל שמדובר בחיפוש אחר פתרונות לנשירה, אין מדובר בפתרון כולל, אלא הפעולה מצויה בהקשבה לכל נער ונערה, ובמציאת פתרון ייחודי עבור כל אחד ואחת".

לדבריה, "מה שעולה מן הפעילות ומריבוי הפניות הוא שאין הלימה בין הנתונים על אודות הנשירה ובין הפתרונות. כיום לא יודעים מה לעשות עם התופעה הזאת. יש מי שאומרים שבניגוד לנתונים הרשמיים, רק 3% נושרים בפועל ממסגרת החינוך. 

דהאן מחדד את הנקודה: "כל איש מקצוע במוסדות החינוך יוכל להעיד על כך שהמתבגר של היום אינו בונה עוד את זהותו סביב הידע שבית הספר מחליט עליו. 

"מבין המתבגרים שמסכימים להיתקל בידע הזה, רק אחדים מטמיעים אותו ומסכימים להיבחן עליו. אלא שמהרגע שבו מתאפשר הדבר, המתבגר מדיר את עצמו מנטלית או פיזית מבית הספר. את זהותו הוא יחפש במגרש אחר, זה שבו משחקים 'החיים האמיתיים', אלה עם האקשן, היותר 'מחוברים'. 

"יש בני נוער הבונים את עולמם בתוככי חבורה זו או אחרת", ממשיך דהאן, "של גולשי סקייטבורד, משוטטי ברים, סביב המוסיקה,  בחבורות של האקרים, כתות, תנועות, במשחקים האלקטרוניים של העולמות הווירטואליים.

 "ויש גם בני נוער שמוצאים את זהותם באחווה שעיקרה התנסות בסמים ובאלכוהול, או בכנופיות של עבריינות ואפילו טרור, אגב שוטטות ברחובותיה, בגניה, במועדוניה של העיר, או על הגבעות שמחוצה לה. ויש אלה המתנתקים לתוך בדידותם - ותמיד בעזרת החומרים והמכשירים למיניהם שהניחה לפתחם חברת המבוגרים".

"אנחנו צריכים בית"

שיתוף הפעולה הזה, שכרגע פורה במיוחד, בין אזרחים שהחליטו לעשות מעשה מול הישות הפדגוגית המקובעת משהו בדמות משרד החינוך, יעמוד השנה למבחן מעניין.

 חברי תפס"ן מספרים על כך שההצלחה אינה רק מספרית, אלא גם רצון כן ואמיתי של אנשי המשרד לשתף פעולה ובכלל, עוד ידיים עובדות שמוכנות להקדיש את זמנן ומרצן לעבודה בתחום הקשה הזה. 

שנת הלימודים שתיפתח השבוע מביאה עימה אתגרים לכל אחד מהצדדים במערכת החינוך, ושיתוף הפעולה הזה מעיד בעיקר על השינוי המחשבתי העמוק בתוך מוסדות מאובנים. 

את הרצאותיו בפני אנשי חינוך פותח לעיתים דהאן בציטוט "הצעירים של ימינו אוהבים את הנוחות, את הממון, ומעדיפים את העצלות על פני כל מאמץ. אין הם רוצים עוד להינשא כבעבר, ואם הם נישאים הם נרתעים מהקמת משפחה. לכל היותר הם מסכימים לילד אחד או שניים כדי להספיק ליהנות יותר מחיי ההווה". 

כאשר המורים, המנהלים ושאר יושבי האולם מהנהנים בראשם בהסכמה ובחיוך, מוסיף דהאן כבדרך אגב שמדובר בציטוט מן המאה השנייה. החיוכים מוחלפים במבוכה, אך הנקודה מובנת. נשירת בני הנוער אינה תופעה שאפשר לפתור בהתייחסות סטטיסטית בלבד, שבה המציאות יכולה להשתנות לפי גחמה של גורם אינטרסנטי אשר שואף לעיתים רק לשמור על מקומו בהיררכיה.

 "נכון להיום הפעולות שלנו נעשות ברחבי ישראל, ואז כל אחד חוזר לביתו ולשיגרה שלו", מסבירה קפלן. "אין מרכז או מבנה שמרכז את העבודה שלנו ויוצר את המפגש שלנו כצוות או ככזה שיכול לארח אנשים שמגיעים מבחוץ. הכוונה שיהיה זה מרכז לכל הגורמים המטפלים בבני נוער, לרבות אנשי חינוך, אנשי טיפול ועוד, ושיהווה מרכז לטיפול נפשי במתבגרים עצמם".

לדברי קפלן, "העמותה ממומנת על ידי תרומות מישראל ומרחבי העולם, וכן מדמי חברות שמשלמים החברים. יש גם מגזין וירטואלי, 'זמן תפס"ן' שמו, אשר יוצא לחברים אך לא רק להם, אלא גם לאנשים שמעוניינים לקרוא ולעקוב אחרי הפעילות. 

"כך חצינו את 1,000 המנויים מתוך כוונה להפוך אותו גם למגזין מודפס. התקווה היא שנצליח למצוא את המקום הזה שבו נוכל להתרכז כולנו ואף להביא אלינו את הגורמים הרלוונטיים לפעילויות כאלה ואחרות, ולא רק לצאת החוצה ולקיים את כל הפעילויות כאורחים בלבד". 

בימים ראשון ושני הקרובים ייערך כנס של תפס"ן לקראת פתיחת שנת הלימודים בבית הספר מוזות ביפו, ובו ישתתפו גם אנשי בית הספר לאמנויות בתל אביב. 

הכנס יעסוק בקשר שבין הוראה לאמנות בהקשר של התלמידים הנושרים ממסגרות, וישתתפו בו אנשי חינוך מתחום האמנות לצד דמויות מוכרות בתרבות הישראלית.

ואולי בכלל הדברים הכתובים בספר "התפסן בשדה השיפון" מגדירים היטב את כל אלו שבחרו בחייהם בעבודה החינוכית או הסוציאלית, ושבעוד כמה ימים יחזרו שוב לתפקיד שלהם כ"תפסנים".

מקצוע שאולי לא מוגדר על ידי משרד החינוך, אך מתאר היטב את מטרתם של כל אנשי המקצוע מכל התחומים. 

וכך כותב סלינג'ר, דרך בן דמותו של הולדן קולפילד בן ה־16: "אני מדמיין לי כל הזמן המון ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה. אלפי ילדים קטנים, ואין שם אף אחד - אף אחד מבוגר, זאת אומרת - חוץ ממני. 

"ואני עומד על הקצה של איזה שהוא צוק כזה. ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק - זאת אומרת, אם הוא רץ ולא רואה לאן הוא רץ, אני צריך לצאת מאיזה שהוא מקום ולתפוס אותו. זה כל מה שהייתי עושה כל היום. פשוט להיות התפסן בשדה השיפון וכל זה. אני יודע שזה שיגעוני. אבל זה הדבר היחיד שבאמת הייתי רוצה להיות". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו