האמריקני האחרון

על עטיפת אלבומו החדש של ג'וני קאש - "Ain't No Grave" - מופיע פורטרט שלו מתקופת הילדות. אבל לעולם לא אשכח את מראהו בקליפ שצילם לגרסתו ל"Hurt" של "ניין אינץ' ניילז" ב-2002, שאותו הקדיש לאשתו שנפטרה אז, ג'ון קרטר. הוא נראה זקן מאוד, עור פניו צהוב כצבע גופה. ארבעה חודשים לאחר מות אשתו האהובה אמר קאש שאין טעם לחייו בלעדיה, ויתר על המאבק במחלת הפרקינסון והסוכרת, והלך לעולמו בגיל 71.

אחד הדברים המרגשים בסוף דרכו של קאש היתה ההשלמה שלו עם מראהו. הוא לא ניסה לשחק אותה צעיר ובריא. הוא היה זקן וחולה, וכמו תמיד, נשמע אמיתי ומשכנע. מתוך מודעות למצבו הגופני ותחושת הסוף המתקרב הוא החליט להקדיש את הפרק האחרון של חייו לשירים שאהב, חלקם מסורתיים וצפויים וחלקם מפתיעים בחדשנותם.

ביחד עם מפיק העל ריק רובין הוא הקליט את הפרשנות האישית שלו לשירים של U2, ניק קייב, פול סיימון, לאונרד כהן, טום וייטס ועוד. השירים הכי יפים בעולם, בגרסאות הכי אינטימיות וקרובות, בקול בריטון עמוק וחזק. עד שלא היה לו כוח יותר. "Ain't No Grave" הוא השישי והאחרון בסדרת האלבומים האלה, "American", שהיו מהמצליחים ביותר בקריירה שלו והגיעו גם לקהל שהיה רחוק מאוד מאהבת מוסיקת קאנטרי מסורתית. ששת האלבומים האלה מצטרפים ל-90(!!!) שהוציא מאז 1957, והופכים את "האיש בשחור" (כינויו מראשית דרכו) לזמר האמריקני הגדול מכולם.

משמעות כפולה

לו קאש היה עדיין בחיים הוא היה חוגג עכשיו יום הולדת 78. באופן פרדוקסלי, שבע השנים שחלפו מאז הלך לעולמו היו מהמצליחות ביותר בקריירה ארוכת השנים שלו.

ג'וני קאש היה אחד מזמרי העם הגדולים של המאה ה-20. האלבום החדש שלו הוא השני שיוצא אחרי מותו (הקודם יצא ב-2006), אך הפעם מדובר באלבום האחרון והסופי שלו, ואין יותר הקלטות שמחכות לתורן.

ייתכן שאם קאש היה בחיים הוא לא היה ממהר להוציא את האלבום הזה, כיוון שאלה ההקלטות הפחות טובות מהסשנים האחרונים שהקליט. אך עכשיו, כשברור שזו הפעם האחרונה, כל שיר מקבל משמעות כפולה ומכופלת של פרידה וסיכום דרך, במיוחד כששומעים את קולו העייף והעצוב שר שירים כמו "אין קבר" העתיק ממש או "למען הזמנים הטובים" של כריס כריסטופרסון משנות ה-70, או את שירה החדש יחסית של שריל קרואו "יום הגאולה". הכל בעיבוד מינימליסטי, עם ליווי עדין שנותן את כל הכבוד לשירים, ובעיקר לקולו של קאש.

ונעבור להנדריקס

שלא כמו קאש, שחי חיים עשירים ומלאים, חייו של ג'ימי הנדריקס הגיעו לקיצם בתוך פחות משלושה עשורים. הוא מת ב-1970, לפני שהגיע לגיל 28, והותיר אחריו רק שלושה אלבומי אולפן ואלבום הופעה אחד. אך למרות הקריירה המאוד קצרה שלו, משנת 1967 ועד 1970 יצר הנדריקס מהפכה מוסיקלית חסרת תקדים בתחום הנגינה בגיטרה, ופתח את עולם הרוק, הסול והריתם-אנד-בלוז למרחבים שהיו הבסיס להרבה מאוד מהפכות שקרו אחרי.

לא במקרה נבחר הנדריקס בכל הסקרים והמשאלים בקרב מוסיקאים, ובכל סיכומי המאה ה-20 של התקשורת, לגיטריסט הגדול ביותר בכל הזמנים. מי יודע לאן הוא היה מגיע לולא הביאו אותו הלחץ הנפשי והסמים אל מותו בספטמבר 1970.

הנדריקס הוציא אמנם רק שלושה אלבומים, אך מתברר שהספיק להקליט עוד עשרות שעות של סקיצות, קטעי הופעה, ג'אמים שונים ומשונים וגם קטעים כמעט-מושלמים שהיו יוצאים ב-1970 לו חי. ב-40 השנים שעברו מאז מותו יצאו לו עשרות אלבומים, חלקם בהופעות ("וודסטוק", למשל), וברובם מאותם סשנים לא גמורים.

השאלה שחוזרת לאורך השנים היא הלגיטימיות של הוצאת חומרים כאלה. האם למישהו יש זכות מוסרית לפרסם את ההקלטות האלה, גם אם מדובר בקרוב משפחה שיש לו זכויות משפטיות על החומר או בטכנאי שעבד עם הנדריקס והכיר את היצירה שלו מקרוב.

חלק מההוצאות שאחרי המוות עוררו ויכוח בקרב המעריצים גם בשל איכותן, אך נדמה לי שבסופו של דבר עדיף להוציא את החומרים, ובלבד שהעושר המוסיקלי הזה לא ייעלם.

אז הנה עכשיו יוצא אלבום חדש של ג'ימי הנדריקס, "Valleys of Neptune" שמו, שכולל 12 קטעים שהוקלטו ב-1969 ולא יצאו לאור מעולם, לפחות לא באופן רשמי. מדהים להיווכח איך בשנה הכי קשה בקריירה שלו - שכללה ויכוחים מוסיקליים בתוך הלהקה שהתפרקה וחזרה, בעיות אישיות קשות ולחצים מבחוץ שניסו להפוך את הנדריקס סמל למאבק הזכויות של השחורים בארה"ב - הוא הצליח להשלים עוד אלבום, עם כל האש והתשוקה והיופי והכוח שהיו לו. ללא ספק, זהו אלבום חובה לכל המעריצים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו