קולעים שלשות

כשדורית ונועם שרמן מסתכלים על שתי השלישיות שלהם, ימים אחדים לפני תחילת הלימודים, הם מתמלאים התרגשות גדולה. וציפייה. וגם חששות.

"יש לנו לא פחות משש התחלות חדשות", מחייכת דורית (38). שלושת הגדולים - הבן חושן והבנות ארגמן והלל - הם בני 12, עולים לכיתה ז'. הקטנים - הבת מלכות והבנים אלרואי וניגון - הם בני 6 ועולים לכיתה א'.

"אצלנו אין מקום לטעויות ולסידורים של הרגע האחרון. התיקים כבר מוכנים מזמן, עם הקלמרים, העפרונות, הטושים, המחברות. יש קצת חששות מההתחלה החדשה, שלושה ילדים בכיתה א' במכה אחת. אבל למזלנו יש לנו כבר ניסיון עם זה..."

ומעל הכל, היא אומרת, יש אושר ענק.

•             •

הם נפגשו לפני 18 שנה. דורית היתה אז בת 20, נועם בן 25. שניהם גדלו והתחנכו בבתים דתיים, היא ברחובות, הוא ביישוב הסמוך יד בנימין. חברה שלה הציעה לה להכיר אותו, והיא הסכימה.

הם נישאו אחרי חצי שנה ועברו לגור בבית אל. אחרי החתונה ניסו להיכנס להריון, ללא הצלחה.

"שנה וחצי ניסינו, עד שהחלטנו לפנות לעזרה", אומר נועם (43). "פנינו למכון פוע"ה, שמתמחה בהכוונה וסיוע לזוגות עם בעיות פוריות, הגשנו בקשה לאימוץ לשירות למען הילד, ובמקביל, דורית התחילה לעבור טיפולי פוריות. זה היה תהליך קשה מאוד, רגשית ופיזית.

"עברנו את הטיפול הראשון, ואז המתח הזה של כמה שבועות - יצליח או לא. הריון או כלום. לילות מייסרים בלי שינה, נדנדה של תקוות. רגע אתה למעלה, ואז אתה צונח למטה. ועוד טיפול, ושוב התשובה השלילית הזאת. עוד עוגמת נפש".

הם עברו חמישה טיפולים לא מוצלחים שנפרשו על פני ארבע שנים. בינתיים גם עברו לגור בלוד, כחלק מפרויקט הגרעין התורני של הציונות הדתית. דורית, מורה במקצועה, החלה לעבוד כרכזת בנות שירות לאומי באזור. נועם מצא עבודה כמנהלן במדרשת הרובע היהודי בירושלים.

"הטיפולים העמידו את הזוגיות שלנו במבחן", הוא אומר. "היינו צריכים להיות שם כל הזמן ביחד, האחד בשביל השני. כשדורית היתה למטה, אני עודדתי אותה ותמכתי בה. כשאני איבדתי את האופטימיות, היא היתה שם לצידי. ולא נשברנו.

"מאוד עזר לנו שהיינו בקשר עם זוגות אחרים שעברו טיפולי פוריות. היינו מדברים הרבה, משתפים במה שעובר עלינו ואפילו צוחקים על עצמנו מדי פעם, לא הסתגרנו בכאב הפרטי שלנו".

דורית: "הלכנו גם לטיפולים אלטרנטיביים, לחזק את האנרגיה שלנו. אלה היו שנים מאוד לא פשוטות עם הרבה תפילות ודמעות, ובעיקר לא ידענו עד מתי. מתי זה ייגמר, אם בכלל.

"לפני הטיפול השישי החלטתי ללכת לכותל. התפללתי לריבונו של עולם. אמרתי לו, זה אתה עכשיו. אני לא זזה מפה עד שזה מצליח. אין לי יותר כוחות. עשה שיהיו לי ילדים".

בספטמבר 2002, כמה ימים לפני ראש השנה תשס"ג, נסע נועם עם עוד תשעה גברים לקבר של רבי אלימלך מליז'נסק בפולין. "אמרתי שם על הקבר: 'באתי לכאן להתפלל לא בשביל אחד, לא בשביל שניים, אלא בשביל שלושה'".

אחרי החגים הם התחילו בטיפול השישי. כשבועיים אחר כך עשו את בדיקת הדם המכריעה, ובתום עוד שבועיים קיבלו את ההודעה: אתם בהריון.

"וואו", אומרת דורית. "כמה חיכיתי לבשורה הזאת. זה היה נס".

אחרי כמה ימים הלכו לאולטרה־סאונד ראשון. הרופא התבונן בהם, ובישר בחיוך גדול: "יש לכם שלישייה".   

"היינו מאושרים עד הגג. בתהליך ההפריה תמיד ביקשנו שיחזירו את כל העוברים לרחם שלי, ומה שייקלט, ייקלט. החזירו שלושה עוברים - ושלושתם נקלטו!

"מייד הציעו לנו לעשות דילול עוברים, כי הריון עם שלישייה זה מסוכן. הלכנו להתייעץ עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הוא פסק ש'הכל תלוי ברצון האם'. החלטתי עם נועם שעד שזה כבר הצליח לנו, לא נוותר על אף אחד".  

שלישייה, טייק 1

ההריון לא היה פשוט. באחד הלילות, בשבוע ה־27, היא הרגישה צירים חזקים ונסעה עם נועם לבית החולים. "שמו לי מוניטור, והוא ממש השתולל. בפגייה של קפלן לא היה מקום לשלושה פגים, אז החליטו להעביר אותי באמבולנס לבית החולים מאיר בכפר סבא, היחיד שיכול היה לקלוט אותי.

"זאת היתה נסיעה קשה מאוד. כשהגעתי לשם הטיסו אותי לבדיקות - ופתאום נס משמיים, הצירים פסקו. צרחתי שם, 'איזה נס, איזה נס!'

"אם בקפלן היו ערוכים ללידה, הייתי יולדת כבר בשבוע 27 פגים במשקל מאוד נמוך. ככה יכולתי להמשיך בהריון ולתת להם עוד זמן יקר להעלות במשקל".

רק אחרי תשעה שבועות, ב־24 ביוני 2003, ילדה דורית שלישייה בבית החולים קפלן, בניתוח קיסרי. זה היה השבוע ה־36 להריון, חודש מאוחר יותר מהממוצע בלידת שלישיות. 

"חושן יצא ראשון, במשקל 1.400 ק"ג, אחריו ארגמן במשקל 2 ק"ג, ואחרונה הלל, במשקל 1.800 ק"ג. "בכיתי שם, חבל לך על הזמן", אומר נועם. "אמרתי לדורית: 'יש לנו ילדים, וכולם חיים ובריאים'. והיא לחשה לי: 'יש אלוהים'".

דורית מחייכת. "אחרי כל מה שעברנו, אלה לא סתם ילדים שבאו אלינו. אלה ילדים של תפילה ואמונה ומתנה ענקית. בן ושתי בנות.

"בהתחלה בכלל לא הבנתי שמעכשיו יש לי פעוטון קטן בבית. הם השתחררו בהדרגה מהפגייה, ותוך חודש כולם היו בבית. ידענו שאנחנו חייבים להיות מסודרים.

"החלטתי לא להניק. קנינו להם בקבוקים, קנינו 12 מוצצים, שמנו אותם בחדר משלהם עם שלוש עריסות קטנות, ועשינו תורנויות לילה. אחד מאיתנו היה ער ונתן להם בקבוקים אם צריך, החליף חיתולים ועשה כל מה שצריך. באמצע הלילה, בסביבות שלוש בבוקר, היינו מתחלפים. ככה גם הצלחנו לישון קצת וגם להיות איתם בערות מלאה. 

"קנינו להם בגדים שונים, במתכוון, הקפדנו שלכל אחד יהיה הייחוד שלו. אבל קילחנו אותם ביחד, נתנו להם לאכול ביחד, וזה נראה לנו הדבר הכי טבעי. לא היה לנו לפני כן ילד בודד, כך שלא הכרנו משהו אחר. יש גם משהו נוח שהכל בא בבת אחת.  

"השנתיים הראשונות דווקא היו די קלות. חוץ מזה שהיינו גומרים חבילת חיתולים כל יום־יומיים והכל היה פי 3 באוכל ובבכי, ובכלל בהתארגנות שלנו, הם היו די נוחים. כולם עזרו לנו - חברים ומשפחה, סבים וסבתות משני הצדדים, היתה התגייסות מרשימה. הייתי שנה ורבע בבית, עד שחזרתי לעבודה".

דווקא בגיל שנתיים התחיל הקושי. "הם התחילו להתפזר לנו לכל מקום, התחילו עם עקשנות של גיל שנתיים, והיו יותר רעש ובלאגן בבית. אני זוכרת שבסוף היום הייתי יושבת על הספה ומתפללת שיהיו לי חמש דקות של שקט".

חושן, ארגמן והלל הלכו לאותו פעוטון, והמשיכו אחר כך לאותו גן. כשהם הגיעו לגיל 4, דורית ונועם התחילו להרגיש שהם רוצים עוד ילדים.

"הילדים באו אלינו והתחילו להגיד שהם רוצים אחים", אומר נועם. "אמרו לנו: 'למה לכולם יש אחים ולנו לא?' התחלנו לחשוב על זה, והחלטנו שמנסים שוב. ידענו היטב במה זה כרוך".

הרופא שלהם לא האמין למשמע אוזניו.

דורית: "הוא הסתכל עלינו בתימהון ואמר: 'תגידו, מה קרה לכם? יש לכם שלושה ילדים בריאים ונהדרים, מה עובר עליכם? למה לשחק בגורל?' אבל לא השארנו לו הרבה ברירות.

"אמרנו שאנחנו רוצים לעשות שוב טיפולי הפריה. ביקשנו שיחזירו לרחם את כמות העוברים שתצא מההפריה, כמו בפעם הקודמת, ואם יהיו שוב שלושה, אנחנו נשמח. הרופא הזהיר אותנו שזה עלול להיות מאוד מסוכן. היו שם צעקות שחבל על הזמן. אבל התעקשנו.

הלכנו לתהליך הזה בראש צלול. היה לנו ניסיון נהדר עם השלישייה המקסימה שלנו. וחוץ מזה, לא ידענו מה זה ללדת רק ילד אחד".

כבר בטיפול הראשון, בתחילת 2008, הוחזרו שלושה עוברים לרחמה של דורית. הפעם הם לא היו צריכים לעבור שוב את מסלול הייסורים: אחרי שבועיים הודיעו להם שהם בהריון.

הם הלכו לבדיקת אולטרה־סאונד - ושוב, בדיוק כמו חמש שנים לפני כן, הודיע להם הרופא שיש להם שלישייה. הפעם שני בנים ובת.

שלישייה, טייק 2

דורית: "צעקנו ביחד: יש!!! שמחנו בלי גבול. ושוב התחיל לחץ של הרופאים לעשות דילול. לא ויתרנו. הלכנו למומחה לתאומים ושלישיות, פרופ' יצחק בליקשטיין, והוא עודד אותנו ואמר שאוכל לעמוד בזה, דווקא בגלל הניסיון המוצלח עם השלישייה הראשונה.

"הוא אמר לי לאכול הרבה פירות יבשים שמספקים ברזל וסוכר ומשמינים, לא להוציא הרבה אנרגיה בהריון, ולא להעלות יותר מ־15-14 קילו. עליתי בדיוק 15 קילו. זה לא היה פשוט, להיות בהריון עם שלישייה ולטפל במקביל בשלושה ילדים בני 4".

נועם: "דורית היתה צריכה לנוח הרבה. היא לא יכלה לצאת עם הילדים לגינה בכל פעם שהם רצו, לא תמיד יכלה להביא להם משחק כשהם רצו, או להכין להם אוכל, או להלביש אותם. הכל היה יותר מוגבל".

בסוף נובמבר 2008 נוספו למשפחת שרמן מלוד עוד שלושה ילדים. הם באו לעולם בניתוח קיסרי: ראשונה נולדה מלכות, במשקל 1.200 ק"ג, אחריה אלרואי, במשקל 1.800 ק"ג, ואחרון חביב - ניגון, גם הוא במשקל 1.800 ק"ג.

"גם בלידה הזאת פרצתי בבכי", אומר נועם, וגם עכשיו עיניו נוצצות. "היינו ממש מאושרים. לא חשבתי לשנייה על כל מה שהפחידו אותנו לגבי מה שצפוי לנו. רק ראיתי את שלושת הקטנים והחמודים שלי מול העיניים, וזה גרם לי לסיפוק אדיר. עוד שלושה ילדים זה כיף".

השלישייה הגיעה הביתה אחרי כמה שבועות בפגייה. בבת אחת הוכפל מספר הילדים בבית. שוב נרכשו מוצצים ובקבוקים והרבה ציוד חדש.

"הגדולים היו בני 5 והקטנים בני חודש, וכולם היו צריכים להתמודד עם החיים החדשים בבית. השלישייה הקטנה ישנה אצלנו בחדר השינה, והגדולים עזרו לנו לא מעט.

מלכות, אלרואי וניגון, גירסת ההמשך לשלישייה. "כמו בכל משפחה, לכל אחד יש את הג'ננה שלו" 

ארגמן (12) מתערבת: "אנחנו עזרנו הרבה מאוד. היינו מאכילים אותם בבקבוקים, מחזיקים אותם ומשחקים איתם. מאוד שמחנו שהם הגיעו, זה היה כיף".

הפעם נשארה דורית בבית במשך שנתיים. נועם, שעבד באולפנה באלעד, עזר לה כשחזר מהעבודה.

"זה לא היה פשוט", היא אומרת. "היו ימים קשים ומתישים וריבים ובלאגן בכל הבית. היו רגעים שרק רציתי לנוח ולקבל קצת שקט לעצמי. רציתי שיבוא לכאן גמד קטן בסוף היום ויסדר את הבית".

כשהשלישייה הקטנה חגגה יום הולדת שנה, הגדולים עלו לכיתה א'. הבנות ארגמן והלל הלכו לבית הספר הממלכתי־דתי "נועם המאירי" (בשתי כיתות שונות), והבן חושן לבית החינוך לבנים "נעם נריה".

דורית: "ידעתי שהמצב בבית ישתנה קצת. בית ספר זה השקעה - שיעורי בית, מבחנים, התרגשות. לא ידעתי איך זה יתבצע בפועל, אבל לשמחתי, הכל די זרם. הקפדנו שהם יעשו שיעורי בית בשעה קבועה. כך גם ארוחות הערב, המקלחות והשינה.

"לשמחתנו, הם לא עשו השוואות ביניהם. מעולם לא ראינו אותם מעתיקים שיעורי בית אחד מהשני".

לפני כמה שנים הלכה דורית לקורס הנחיה לאימהות. "זה נתן לי תובנות מעשיות איך לגדל את הילדים הכי טוב שאפשר. בעיקר למדתי להעניק אחריות לילדים. לשחרר את המקום שאנחנו צריכים למצוא להם פתרון לכל דבר. אם ילד שכח בגד ים וגילה את זה רק בים - האחריות היא שלו. בפעם הבאה הוא צריך לארגן טוב יותר את הדברים האישיים שלו". 

כיום היא עובדת כקצינת ביקור סדיר בעיריית רמלה, ומעבירה הרצאות על התהליך הקשה והמאתגר שעברה בדרך ללידת השלישיות. "אני מספרת שם על התפילות הרבות, על האמונה החזקה ועל כך שלא הרמנו ידיים.

"הסיפור שלי נותן תקווה וכוח להרבה מאוד נשים, ובכלל לאנשים שמבינים שאפשר לצמוח ולהצליח כמעט בכל מצב, גם אם הוא נראה בהתחלה מאוד קשה ומייסר".

מחשב אחד לכולם

חמישה חדרי שינה יש בבית משפחת שרמן. אחד להורים, אחד לחושן, הבן הבכור, אחד לבנות הלל, ארגמן ומלכות, אחד לבנים ניגון ואלרואי, והחדר החמישי משמש כחדר מחשב - כולם חולקים מחשב אחד. "יש לנו לפעמים ריבים לא פשוטים מי יהיה במחשב", ארגמן מחייכת. הם יכולים לגלוש באינטרנט עם מסנן אתרים. לאף אחד מהם אין פייסבוק. 

בסלון הצנוע ספות בד ופינת אוכל גדולה, ובעיקר בולט הסדר: כל דבר מונח בדיוק במקום, "אחרת נלך כאן לאיבוד", אומרת דורית. ולא, אין לה עוזרת בית.

טלוויזיה אין בבית, "מתוך אידיאולוגיה", מדגיש נועם. "מחשב זה מספיק לילדים. הכי כיף זה לראות אותם מגלים יצירתיות. משחקים ביחד משחקי שולחן ומוצאים תעסוקה יצירתית".

הלל מעירה: "אנחנו לא שלישייה ועוד שלישייה, אנחנו מאוד מעורבבים. תראה איך חושן משחק בכדור עם ניגון ואלרואי, וכולם ביחד נכנסים לחדר המחשב".

ארגמן: "אנחנו לא אותם ילדים. אנחנו אחים לכל דבר. אנחנו לא לובשים את אותם בגדים, לא אוהבים את אותו האוכל, ולכל אחד יש את הדברים שהוא יותר טוב בהם ושהוא פחות טוב בהם. לי יש חברות משלי, להלל יש חברים משלה ולחושן חברים משלו. כך גם לאחים הקטנים שלנו. כל אחד והעולם שלו.

"גם בלימודים אנחנו שונים. יש פעמים שהאחים שלי מקבלים 100 ואני 80, ולפעמים זה הפוך. אנחנו לא מקנאים אחד בשני. בסך הכל אנחנו תלמידים ממוצעים".

נועם: "רואים שהם אחים, אבל הם גם מאוד שונים זה מזה, גם במראה וגם באופי. חושן מאוד יצירתי. הוא מצייר יפה, עם הרבה ביטחון עצמי. ביום הראשון של כיתה א' שאלו מי רוצה לשיר, והוא קפץ על הבמה ופשוט שר. כולם שאלו מי זה הילד עם הביטחון הרב הזה.

"ארגמן מאוד אימהית ומדריכה קטנה ואחראית. 'בלבוסטה' כזאת, מנהלת את כל העולם. הלל יותר רגועה, שקטה, סטנדרטית. ילדה של בית. מאוד אוהבת להיות בבית.

"ניגון הוא צייר אמן. ילד מאוד שקט. מסוג הילדים שכל אמא רוצה שיבוא לילד שלה וישחק איתו אחר הצהריים. מלכות היא הפלפל של הבית, יש לה זיכרון חזק וראש טוב. ואלרואי הוא ילד הטבע. רק רוצה כל הזמן להיות בחוץ, בטיולים. מסלול שלם הלכתי איתו עכשיו ברמת הגולן כשהוא יחף. מת על כדורסל וכדורגל.

"גולת הכותרת של הבית היא תחרויות מאסטר שף שהם עושים, בעיקר בחופשות. הם רואים 'מאסטר שף' במחשב ואז עושים תחרויות בבית. מכינים פנקייקים, פיצות, בשרים, רוגלך - ויש ניקוד שאני ודורית נותנים. אנחנו משתדלים שבכל פעם יהיה מנצח אחר", הוא צוחק. 

ההורים והשישייה בטיול משפחתי בטבע. "עוד מעט הבית יחזור לסדר הרגיל שלו" // צילום: מתוך האלבום המשפחתי

ההכנות לבת המצווה המשותפת של ארגמן והלל, שהחלו לפני חודשיים, לא היו קלות. "כל אחת רצתה משהו שונה", נאנחת דורית. "ארגמן רצתה מסיבה יותר מיוחדת, עם כל מיני הפתעות וחידושים, מעגל מתופפים ודברים אחרים, והלל רצתה אולם רגיל ותמונות, מגנטים, שמלה, תסרוקת וריקודים.

"זה חייב אותן להתבגר ולשתף פעולה, וזה היה מצוין עבורן. היו פה כמה מריבות עם בכי וצעקות, אבל בסוף גישרנו על הפערים והחלטנו לעשות ערב נשים ובנות מיוחד. עשינו סדנה של מאסטר שף וארוחת ערב נהדרת לכל הנשים במשפחה, עם ריקודים, והיה ערב מושלם".

נוסעים בשתי מכוניות

איך מעבירים חופש גדול עם שתי שלישיות? 

"שולחים את הקטנים לקייטנות, כל אחד בקייטנה נפרדת, והגדולים כבר יודעים להעסיק את עצמם", אומר נועם. "עכשיו, כשהקייטנות הסתיימו וכולם בבית, אנחנו מבלים הרבה ביחד. הולכים לים, לבריכה, לטיול.

"לכל אחד מהם יש מדי פעם את הג'ננות שלו. כמו בכל משפחה. עוד מעט יחזרו הלימודים, והבית יחזור לסדר הרגיל שלו".

ארגמן והלל עולות לכיתה ז' וילמדו באולפנת "צביה" בלוד, בכיתות שונות. חושן ילמד בישיבה התיכונית "אלישיב צביה", הסמוכה לאולפנה.

גם השלישייה הקטנה תעמיס על גבה את תיקי בית הספר ותצעד בגאווה לכיתה א'. מלכות תלמד בבית הספר "נועם המאירי", שבו למדו אחיותיה הגדולות, והבנים ניגון ואלרואי ילמדו ב"נעם נריה", שבו למד אחיהם הגדול. 

"יש כאן שש התחלות חדשות, וזה מאוד מסקרן ומאתגר ומרגש", אומרת דורית. "עכשיו כבר כולם יעשו שיעורי בית וכולם יתמודדו עם מורים ועם דרישות ועם חברים חדשים. ובמקביל, גיל ההתבגרות כבר התחיל לתת את אותותיו אצל הגדולים".

הלל מבטיחה שהיא ואחיה הגדולים יעזרו לקטנים בשיעורי הבית. "אנחנו נשב ונלמד אותם. הם יהיו תלמידים טובים, אל תדאג".

מלכות מגיחה מחדר המחשב, חיוך שובב על פניה. "אני מאוד מתרגשת שאני עולה לכיתה א', לא רוצה להישאר עוד שנה בגן. אני רוצה לדעת לקרוא כמו האחים הגדולים שלי ולהכיר חברים חדשים".

אלרואי וניגון צוהלים במקהלה: "נהיה תלמידים כמו גדולים".

נועם מספר שכשהם יוצאים מהבית לבילוי, לא קל לשמור עליהם. "בכל נסיעה ובכל מקום אנחנו משגיחים עליהם מקרוב, מוודאים כל הזמן שכולם איתנו. היינו בטיול בנחל זוויתן בגולן. שני צעירים ראו אותנו עם שישה ילדים ובאו לעזור לנו. לקחו שניים מהילדים הקטנים על הכתפיים, וכך צעדנו איתם ביחד לאורך המסלול". 

איך בכלל נוסעים שמונה אנשים לטיול במכונית? אז זהו, שגם זה סיפור. "אנחנו תמיד נוסעים בשתי מכוניות, אין ברירה. לפני חמש שנים נסענו לצפון. דורית היתה עם הגדולים, ואני נסעתי עם הקטנים, שהיו אז בני שנה בלבד. פתאום עלה לי רעיון. החלטתי לקחת טרמפיסטית, שתעזור לי בדרך. בצומת גולני הבחנתי בבחורה צעירה שניסתה לתפוס טרמפים לכיוון מרכז הארץ. עצרתי ואמרתי לה: אני אעזור לך עם טרמפ הביתה, ואת תעזרי לי עם שלישייה".

חשבתם לנסות שוב? הייתם מוכנים לגדל עוד שלישייה?

"החיים זורמים, והחיים יותר חכמים מכולם", אומר נועם. "אני לא חושב שנלך לעוד טיפולים, אבל יש הפתעות בחיים, אי אפשר לדעת מה יקרה. אולי זה יקרה באופן טבעי. ואז זו בטח לא תהיה שלישייה".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו