"לא קל לראות שהחיים ממשיכים גם בלי זאביק"

לפני כמה שבועות נאוה עציון מצאה את עצמה צוחקת בקול, צחוק מתגלגל של ממש. הערה של מישהו, שטוב לראות אותה צוחקת, הזכירה לה שכבר שנה היא לא באמת צוחקת. פניה נעימות, חיוכה מתנצל, וגיחוך קטן שסיגלה לעצמה נותן תחושה שהנה, העצב חולף.

אבל שום דבר לא חלף. שנה בדיוק חלפה מאז שזאביק נהרג, מפגיעת הפצמ"ר בקיבוץ נירים בשעה האחרונה של מבצע צוק איתן, והכאב אותו כאב. התמונה בסלון, שממנה ניבט החיוך הנצחי שלו, מזכירה לה בכל פעם מחדש כמה הוא חסר. וגם הדלת שציריה דורשים חיזוק, והמכשיר החשמלי שמתקלקל ואין מי שיתקן, ולילות ארוכים עם מעט שינה והרבה געגועים. 

"אני נוהגת להגיד שהימים עוברים והזמן עצר", היא לוקחת נשימה עמוקה. "תוהה עד מתי תהיה לי הפריבילגיה לענות 'ככה ככה' כששואלים אותי מה נשמע. אני רוצה שהמקום של זאביק יישמר, אבל לא רוצה להכביד על אנשים. אני מניחה שמותר לי להגיד שאני מרגישה איכס, אבל לפעמים מעירים לי למה אני אומרת שלא הכל דבש, הרי עבר זמן".

היא אישה חזקה, נעימה, אשת שיחה. מכוונת אותי להגיע לבית שלה לפי המספרים על עמודי התאורה בקיבוץ, שאותם זאביק צבע בעצמו. הכלבה ריטה קשורה בחצר הגדולה, ונאוה מספרת שהיתה נבוכה מאוד כשזו נשכה את קצין העיר, רגע לפני ההלוויה.

זו היתה עבורה שנה לא פשוטה. כמה חודשים אחרי שזאביק נהרג, נסעה מעין, הבת הבכורה, לטייל במזרח, עם בן זוגה, עמרי. הם טיילו בבורמה, בהודו, בנפאל.בשבת, 25 באפריל, נאוה היתה בחצר עם שכנה, כשנטע בת ה־13, בתה הקטנה, יצאה לחצר וסיפרה שהיתה רעידת אדמה בנפאל. נשימתה נעתקה.

"שאלתי את נטע איך היא אומרת לי את זה ככה, בפשטות, כשהיא יודעת שמעין שם. צילצלתי מייד לאמא של עמרי, לבנה. היא אמרה שעמרי דיבר איתה בווטסאפ מאיזה כפר לפני כמה ימים, ושזה היה הקשר האחרון איתם. אמרנו שלא יכול להיות שהם שם, הם אמורים להיות רחוקים, אבל זה לא מרגיע. לא היה איתם שום קשר. הגיעו כל מיני הודעות סותרות מבית חב"ד, ובהן הודעה שמעין עציון יצרה קשר. מן הסתם התחילו לדבר על מעין, כי היא הבת של זאביק. אבל לא היה קשר ממש. הייתי בלחץ היסטרי".

נאוה פתחה במבצע לאיתור בתה. עכשיו היא צוחקת שכבר היתה למודת ניסיון מהטרגדיה שפקדה אותה שמונה חודשים לפני. "ביום ראשון בערב, אורן ואוהד, זוג חברים שטיילו עם מעין, הצליחו ליצור קשר עם המשפחה שלהם. הם אמרו שהם לא יודעים איפה מעין ועמרי. את מייד חושבת שקרה הגרוע מכל, אבל יודעת שיש עוד הרבה אופציות. כל הזמן חשבנו שהם ביחד, כי הם נסעו ביחד. הציוד של מעין ושל אורן, החברה, היה באותו תיק, כי הם לקחו את אותו פורטר (סבל) לאיזה טיול. אז מה יכול היה לקרות? את לא יודעת בדיוק באיזה מצב הם, מה התנאים, גם לא הייתי שם אף פעם, בנפאל, לא דמיינתי כלום חוץ מהרים.

ימים של אושר. מימין: מעין, עומר, גיל, נאוה, נטע, זאביק ז"ל וטל בטיול באקרופוליס שבאתונה

"באו לפה המון אנשים. התקשרנו לכל העולם, זה הזכיר את השבעה של זאביק. המוני אנשים שמנסים לעזור. הם היו פה גם כשזאביק נהרג, ולי זה עשה טוב. סמדר, אחותו, הגיעה מצאלים וגערה בי. היא אמרה שלא יכול להיות שאנחנו עושים פה משהו כמו שבעה, הרי אנחנו לא יודעים מה קרה. היה בזה הרבה, אבל הלכתי לישון בלילה מתשישות יתר, בחוסר ידיעה מוחלט מה קורה עם הילדה".

ביום שני לפנות בוקר הודיע אורן לוטרמן, מטייל ישראלי בנפאל, שפגש את מעין ועמרי. "הוא היה עם מכשיר קשר לווייני, ויחד עם מטיילים נוספים, שידעו על מטיילים ישראלים בהמשך הדרך, יצא לחלץ אותם. הצליח להגיע לשמונה מטיילים. אחרי שקיבלתי ממנו את ההודעה שהוא הגיע אליה, נרגעתי קצת. אבל עד שאת לא מדברת עם הילדה שלך, את לא באמת יודעת מה קורה. את יורה לכל הכיוונים ומחפשת מי יכול לעזור, גם לחלץ את האחרים. בסופו של דבר, הכל מתנקז לשני הליקופטרים. היו אמורים לחלץ אותם ביום שלישי וזה נדחה ביום. רק למחרת הצלחנו לדבר. בקושי שמעתי אותה. אמרנו כמה מילים וזהו. פשוט רציתי לדעת שהכל בסדר. גם עמרי דיבר עם המשפחה שלו. התברר שמעין היתה בין שני כפרים, בדרך לאגמים הקפואים בלאנג טאנג. ידעה בדיוק מה היה שם ברעידה, והיא והחברים פחדו פחד מוות".

ביום ראשון, שמונה ימים אחרי רעידת האדמה, מעין חזרה הביתה. נאוה באה עם בני המשפחות האחרים ובידיה שלט "ברוכים השווים". עד עכשיו היא מתקשה לתאר את תחושת האושר שהציפה אותה כשראתה את בתה. היא חיבקה אותה חזק־חזק, לא רצתה שהחיבוק ייגמר. "זה היה רגע מאוד מרגש. הם היו כאילו הלומי קרב, המון אנשי תקשורת חיכו בשדה, ומעין היתה צריכה את השקט שלה. זה היה בלתי נתפס שעברנו את זה, ששוב היתה לנו התמודדות כזאת".

עד היום נאוה לא שמעה בדיוק מה חוו שם מעין ועמרי. "היא אמרה שהם היו בקניון ארוך וברחו מסלעים בגודל של בית. בכל פעם היא מספרת עוד פרט ועוד פרט, אבל עד היום לא שמעתי ממנה הכל. לחזור ככה, מהר, אחרי דבר כזה, זה לא קל. אבל היא מאוד בסדר".

•  •  •

היא בת 54. מדברת מהר, מרפרפת בין הזיכרונות, עוברת מצחוק מתנצל לעיניים דומעות. את זאביק הכירה ב־1987. הוא היה בן 29, קיבוצניק מנירים, באמצע קורס נהגי אמבולנס. היא היתה צעירה ממנו בשנתיים, מקיבוץ דברת שבצפון, בדיוק סיימה את לימודי ההוראה בסמינר הקיבוצים.

"חברה משותפת הכירה לי אותו, והחיבור היה מיידי. לזה לא היינו צריכים יותר מדי זמן", היא מחייכת. אחרי שנתיים וחצי של חברות הם התחתנו, נסעו לירח דבש באירופה, וכשחזרו הקימו את ביתם בנירים. 

הם הביאו לעולם חמישה ילדים. מעין (23), התאומים עומר וגיל (21), טל (בן 15) ונטע (13), בת הזקונים. זאביק היה רכז הביטחון השוטף של הקיבוץ, ולאחר שקיבל הכשרה לטסטים לטרקטורים ולעגלות, עבד גם במוסך. מנהל המוסך וסגן הרבש"צ, שחר מלמד, נהרג איתו מנפילת הפצמ"ר. "אחרי מותם הם קיבלו תעודה שהם סיימו איזה קורס מקצועי", נאוה מגחכת. "כאילו יש לי מה לעשות עם זה עכשיו". 

היא עובדת כגננת בקיבוץ ניר יצחק הסמוך. לפני כן עבדה בגן בנירים. "כשאני בגן, אני מכניסה את החיים למין סוגריים, כי שם אני מטפלת באחרים ודואגת להם. אין לי זמן לחשוב יותר מדי. זו שיגרה שומרת.

"יש מעין משחק כזה, בין איך שהתנהלנו קודם ואיך עכשיו. למשל, פעם מעין לא תמיד ענתה לי לטלפון ולא תמיד חזרה אלי. ואני אמא שלא היתה רצה אחריה לכל מקום, נתתי לה את הספייס שלה. אבל היום הקשר צריך להיות קצת יותר צמוד.

"גם הבקרים מתנהלים אחרת. בדרך כלל הייתי יוצאת לגן במונית בשבע ורבע, וזאביק היה מסיע את טל ונטע לתיכון בקיבוץ מגן. השנה קניתי אוטו, כי ידעתי שאצטרך לראות מה קורה איתם. הם היו רגילים שזאביק לוקח אותם לבית הספר או לאוטובוס, ופתאום הוא לא, אז אמרתי לעצמי שאני חייבת להיות שקטה שהם לפחות מגיעים לבית הספר.

"לא היה להם קל, זה הכל ביחד, גם מצב רוח, גם עייפות. אז יצא שהשנה היתה כזו עולה ויורדת", היא מסמנת באצבעותיה גל עולה ויורד, שנשאר למטה. "בגן יש לי צוות מקסים ותומך. כל מה שעברתי השנה זה בזכותם, ובזכות הילדים וההורים. התחלתי את השנה אחרי סוכות, הגננת המשלימה התגייסה לעזרה. גם כשמעין היתה בנפאל, היא היתה שם במקומי. זה המון".

הבית מלא אור, ונאוה משתדלת שתהיה בו שמחה. היא מוקפת כל הזמן בחברים ובבני משפחה. גם השבוע, בערב הזיכרון למותו, הם באו בהמוניהם. עומר ומעין הפיקו ערב "בירה ונשירה", ניגנו בחליל ובגיטרה, שרו שירי ארץ ישראל. חגגו את חייו של זאביק, כלשונם.

"אחרי שהוא נהרג, אנשים שאלו מי יעזור להם עכשיו", נאוה משפילה מבט. "זו לא רק יתמות פרטית שלנו, אלא של כולם. זאביק הבין במכוניות, ובבטיחות, ובאינסטלציה, בכל מיני דברים שעזרו לאנשים. הוא היה אדם שנעים לפנות אליו. חשבתי שזה רק בבית, אבל גיליתי שאנשים כאילו הסתמכו עליו. הוא תמיד נענה ברצון. הוא הישרה עלי כזה ביטחון, שגם היום, כשיש בומים, אני לא מתייחסת לזה כמו אחרים. לא נכנסת ללחץ. יכול להיות שזה עוזר לי להיות שפויה. מישהו אמר לי שבכל אחד מאיתנו יש קצת זאביק". 

•  •  •

עם תחילת מבצע צוק איתן, ב־8 ביולי 2014, קיבוץ נירים היה בקו האש. קולות הרעם של הפצצות חיל האוויר בעזה, לצד הרקטות שנורו לעבר ישראל, נשמעו היטב מכל עבר. חגיגת בת המצווה הקיבוצית, שהיתה אמורה להתקיים באותם ימים, בוטלה. בין הבנות שהיו אמורות להשתתף באירוע היו נטע, בתם של נאוה וזאביק; עינב, בתו של שחר מלמד; וליבי, בתו של גדי ירקוני, רכז המשק. "מהר מאוד הבנו שלא יהיה אירוע".

אחרי שהנפילות התגברו, עברו רוב החברים לקיבוץ משמר העמק שבצפון. המעבר בין קיבוצים, ביוזמת התנועה הקיבוצית, התחיל במלחמת לבנון השנייה, כשקיבוצניקים מהצפון התארחו בקיבוצי המרכז. הקשר בין נירים למשמר העמק נולד במבצע עופרת יצוקה, אז הגיעו חברי נירים לצפון כקהילה שלמה.

נאוה התפנתה עם נטע וטל. עומר עבד כמדריך בפנימייה בפתח תקווה, גיל היה חייל בתותחנים ושירת בשבטה, ומעין היתה צריכה להישאר בעבודה וישנה אצל החבר ביישוב עומר שליד באר שבע. זאביק נשאר בבית לבד, לשמור על נירים.

"הוא חשב שאנחנו צריכים להישאר, אבל ככל שהעסק התגבר, הוא הבין שלא. את יודעת מה הלך פה? הבית נהיה חדר מלחמה. ואני לא הולכת מהר, אני תמיד מחכה לראות מה יתפתח. כי לארוז וללכת למקום שאתה לא יודע מתי תחזור ממנו זו מלחמה בפני עצמה. בעופרת יצוקה עברתי עם חמשת הילדים ועם הכלבה, והפעם גם הילדים אמרו לי: 'אנחנו לא נשארים'. קיבלו אותנו יפה, ובגלל שהייתי בצוות שניהל את התרבות והחינוך בקיבוץ, הרגשתי חלק מהעשייה. היינו שם יותר ממאה איש, יצרנו לנו קהילה.

"זאביק היה פה כל הזמן. הוא היה הקשר של האזרחים לצבא. והוא התרוצץ. כל הזמן חיפש איפה נפל, למי אפשר לעזור. הוא גם היה נהג אמבולנס, אז רץ לעזור למי שנפגע. מתנדב בנשמתו. דאג למבוגרים, לבעלי החיים, לפרות ברפת. דיברנו לפחות פעם ביום, אבל לא להרבה זמן, כי הוא היה נורא עסוק. בכלל לא חשבתי על זה שכשאנחנו נכנסים לממ"ד, הוא יוצא".

זאביק עציון ז"ל // צילום: לירון מולדובן

עם הידיעות על הפסקת האש הראשונה, ב־8 באוגוסט, חברי נירים חזרו הביתה. נאוה נשארה לסידורים אחרונים במשמר העמק, וחזרה למחרת. בקיבוץ ניסו להחזיר את החיים למסלולם, אבל למציאות היו תוכניות אחרות. הפסקת האש לא החזיקה יותר מכמה שעות. "חיכינו להודעה קהילתית אם מתפנים שוב או לא, הרי כולם כבר חזרו, אבל משכנו את זה שבוע". 

במהלך אותו שבוע זאביק ונאוה נסעו לנופש באכסניית נוער בתל אביב, להתאוורר. "השארנו את הילדים אצל חברה ברחובות ובילינו יום שקט, רק שנינו. הלכנו לים, ובערב יצאנו למסעדה. זה היה הבילוי המשותף האחרון שלנו".

בדרך חזרה לדרום, כשאספו את הילדים מרחובות, כבר החלו אזעקות. נאוה חששה מאוד מנפילות בזמן נסיעה. "את מדמיינת בכל רגע שהנה, זה נופל עלייך. כשחזרנו הביתה, גמלה בליבי ההחלטה שאני אורזת".

בראשון בבוקר נאוה שוב נסעה עם טל ונטע למשמר העמק. הספיקה לעבור איתם ליד הרפת, כשזאביק פינה את הפרות שנפגעו. היא זוכרת איך הכניס את ראשו לחלון הרכב כדי לתת לה נשיקה, ואיך ראתה אותו שוב כשעצרה למלא דלק בקיבוץ, מרחוק. "וזהו. זו הפעם האחרונה שראינו את זאביק", היא מוחה את הדמעות.

•  •  •

בבוקר יום שלישי, 26 באוגוסט, נאוה דיברה עם זאביק. "שאלתי אותו מה הוא עושה כשיש צבע אדום. אף פעם לא חשבתי על זה, אבל פתאום שאלתי. הוא אמר 'אל תדאגי, אני שומר על עצמי'. באותו יום הרגשתי שמשהו הולך להתחמם. ידענו שבבוקר רשת החשמל בקיבוץ נפגעה, ושרק אחרי הצהריים קיבלו אישור לתקן אותה. הייתי עייפה, נשכבתי על הספה, וחברה אמרה לי שהיא דיברה בטלפון עם מישהו מנירים, שאמר לה שזאביק עומד ליד האנשים שמסדרים את החשמל.

"אחרי כמה דקות יצאה הודעה בווטסאפ הקיבוצי שהיתה נפילה בנירים. הבנתי שאני צריכה ללכת להיות עם כולם. ראיתי אנשים בוכים, ואמרתי, זה בטח מלחץ. מישהו אמר שגדי ירקוני נפגע, אבל על זאביק לא שמענו. שהם, אשתו של גדי, לקחה את הבן שלי טל ואת הבן שלה אפק לסרט בלב המפרץ. היא התקשרה אלי, וחשבתי לעצמי איך אני אומרת לה שקרה משהו לגדי. אבל היא כבר ידעה שקרה משהו.

סרט מלחמה, 2014: פצועים מפגיעת המרגמה בנירים מובהלים לביה"ח ע"י מסוק של חיל האוויר // צילום: דוד גרינשפן

"היא אספה את הילדים מהסרט, ובינתיים גם הודיעו לה שגדי נפגע ברגליים. חברה שלי באה ולקחה אותי הצידה, ואמרה שיש שמועות שזאביק נפגע קשה. שאלתי אם קרה לו יותר מזה. היא אשתו של הפסיכולוג במועצה האזורית אשכול, והוא תמיד ידע הרבה יותר מאיתנו. אבל היא לא ידעה להגיד מה קרה בדיוק.

"באירועים קודמים, כשהקיבוץ היה תחת מטחי פצמ"רים, אני והילדים לא היינו מתקשרים אליו. ידענו שהוא עובד ולא רצינו להפריע. אבל באותו רגע, גם אני, גם טל שהיה עם שהם ירקוני וגם עומר, שהיה עם חברים ברמת גן, התקשרנו אליו שוב ושוב.

"אנשים המציאו לעצמם סיפור שהנפגעים היו עובדי חברת החשמל, עובדים שבאו מבחוץ. ואז הגיעה עובדת סוציאלית ממשמר העמק ואמרה לי שהוא נהרג. לא הבנתי מה היא אומרת, לא חדר אלי כל הקטע.

"הייתי צריכה להודיע לילדים באופן קר, כדי שלא ישמעו ממישהו אחר. לקחתי את נטע אלי והודעתי לה. לעומר, שהיה עם חברים, אמרתי שאבא לא רק נפצע. הוא הגיע די מהר. מעין בדיוק היתה בדרך מהעבודה לנירים. איך אני אומרת לה את זה כשהיא בדרך? חשבתי רק על זה שאני צריכה להודיע לכל הילדים. גיל היה בבסיס, והייתי צריכה להודיע לו בטלפון. הבנתי שמעכשיו יהיה מאוד קשה".

מהר מאוד התגלו מימדי האסון. זאביק נהרג במקום. שחר מלמד נפצע אנושות ונפטר בבית החולים. גדי ירקוני איבד את שתי רגליו. נאוה והילדים התאספו במשמר העמק. עד הלילה הגיעו מהדרום גם גיל וחברתו ומעין ובן זוגה. הם נשארו בלילה לישון במשמר העמק, "כבר לא היה טעם למהר לנסוע לנירים".

למחרת חזרו הביתה. הבית היה ריק. "לא שתמיד זאביק היה בבית, אבל ברגע ההוא הרגשתי שזהו, לא יהיה עוד מה שהיה. שחר נקבר באותו יום, ואנחנו החלטנו לחכות עוד טיפה, לנשום. לנחות. את צריכה לחשוב על המון דברים נורא מהר ולעשות החלטות נוראיות, וזה קשה. אז יום אחרי שקברו את שחר בקיבוץ, קברנו את זאביק. ידעתי שההלוויה תהיה צבאית, אבל לא רצינו תפילת 'אל מלא רחמים'".

מההלוויה היא לא זוכרת הרבה, רק שבאו אלפים. "אנשים שטפו את הבית בשבעה. חברים, אנשי הקיבוץ, משפחה. עד ה־30 לא עזבו אותנו. עשו קבוצה בווטסאפ 'החברים של נאוה', שאחר כך, ברעש בנפאל, הופעלה שוב. זה עושה לי טוב שיש אנשים מסביב. מחזק".

•  •  •

אזעקות צבע אדום עדיין נשמעות בנירים פעם בכמה זמן. "טפטופים" קוראים לזה. למרות החששות, היא עדיין כאן. בשבילים הירוקים, בבית שהיא וזאביק בנו בארבע ידיים. "לא קל להישאר. הפחד קיים. אנחנו רוצים לדעת שמישהו שומר עלינו. ממנהרות, מטילים. שתהיה לנו תחושת ביטחון. אבל זה הבית שלי. אני לא רוצה ללכת לשום מקום.

"אנחנו פה 24 שנים. זאביק הגיע בגיל 13 מגבעתיים, ההורים שלו עבדו פה, אבא שלו היה חשמלאי ואמא שלו מורה. והוא היה קיבוצניק ופטריוט בכל רמ"ח איבריו. הוא מאוד אהב את הקיבוץ, את האזור. אמרתי לו פעם, בוא לצפון, תראה כמה יפה שם, הרי אני מהצפון. אבל לא היה אפשר לנתק אותו מכאן".

בכלל, היא אומרת, הקיבוץ מתפתח מאוד. "אני חברה בצוות הדמוגרפי, שאחראי לקליטת בנים ולהתרחבות הקיבוץ. לאחרונה קלטנו עוד עשר משפחות, ואני מאוד גאה בזה. התנועה הקיבוצית עושה קמפיין גדול להביא לכאן תושבים. יש פה מרחבים, וירוק, וחינוך טוב. באים לפה צעירים לשנת שירות, יש עבודה קהילתית יפה. אנחנו קיבוץ מופרט, שעושה גם הרבה פעילויות משותפות, כמו ארוחות ערב או גינה קהילתית. אני מניחה שמה שקרה בקיץ שעבר איחד את השורות עוד יותר. לא קל לי לראות שהחיים ממשיכים גם בלי זאביק, במיוחד שהוא היה דמות מאוד דומיננטית בקיבוץ. גם לא קל לי לראות שכדור הארץ ממשיך להסתובב בלעדיו. אבל זה הבית שלנו, ואני מנסה לחזור ולהשתלב".

גדי ירקוני, חברו הטוב של זאביק, נבחר לאחרונה לראש מועצת אשכול. "הוא לקח את עצמו קדימה ואמר שיאללה, הולכים על כל הקופה", היא מחייכת. "אנחנו חברים טובים. שֹֹהם אמרה אחרי האסון שכואב לה שהיא לא יכולה להיות איתנו ולקחת חלק בהתמודדות, כי היא היתה צריכה להיות עם גדי בבית החולים.

"אני מבינה את הצורך של גדי לעשות. גם אני מרגישה שאני רוצה לעשות בשביל אחרים, להתנדב. לא רוצה שיחברו אותי עם השכול".

כחלק מהעשייה, היא הצטרפה בחודש מאי למשלחת של נשות רבש"צים, שיצאה לארה"ב למשך שבועיים במימון עמותת "שלום ישראל" מניו יורק. "הם תורמים כספים לשדרות, לעובדים סוציאליים ולצוותי חירום בחבל אשכול, ומביאים משלחות מישראל שיספרו על החיים פה. היינו בניו יורק ובוושינגטון, התארחנו אצל משפחות יהודיות. הייתי האלמנה היחידה שם. בביקור בקהילה היהודית ביקשו שאספר על מה שקורה פה ועל בעלי שנהרג, אבל בקושי יכולתי לדבר".

היא מנסה לשמור על ארשת רגועה, אבל בפנים מתחוללת סערה גדולה. העובדה שזאביק נהרג בשעה האחרונה למבצע לא נותנת לה מנוח. "זאביק תמיד היה אומר 'אל תגידו מה היה קורה אילו', ואני משתדלת לא לעשות את זה. אבל כשהם תיקנו את רשת החשמל זה היה אחרי שקיבלו אישור, ולא אמרו להם שהפסקת האש קרובה. אם היו יודעים, אולי היו מחכים ועושים את זה אחר כך. הרי לא סתם הם סיכנו את חייהם.

"אני בעצמי לא האמנתי שבאמת הולכת להיות הפסקת אש. נזהרתי מלטפח תקוות שווא. אפילו שאלתי איך נקיים את ההלוויה כשיורים".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו