בכניסה למחלקת הילדים המונשמים במרכז הרפואי הרצוג בירושלים תלוי שלט גדול וצבעוני שמודיע שכאן "בית הספר הרצוג". מכל עבר מורגשת תכונה ערה של מורים וסייעות, המתכוננים לימים הראשונים של שנת הלימודים: קישוטים נגזרים, בריסטולים נתלים במסדרונות, תמונות של תפוחים, שופרות, רימונים וצנצנות דבש מזכירות כי הפעם ראש השנה מגיע בסמיכות לפתיחת שנת הלימודים, וכל המסדרונות לובשים אווירה של התחלות חדשות.
בבית הספר הרצוג יש מנהלת, ויש מורים, ויש סייעות. אבל להבדיל מבתי ספר אחרים, אין בו כיתות ריקות עם כיסאות מורמים על שולחנות שמייחלים למצהלות התלמידים שייכנסו פנימה ויהפכו אותם. בית הספר הרצוג לעולם אינו ריק. תלמידיו אינם מנצלים את ימיו האחרונים של החופש הגדול כדי ליהנות עוד פעם אחת משפת הים, או לצפות בסרט שובר הקופות של הקיץ, או להכין בהתרגשות את הילקוט החדש. תלמידיו מאושפזים במחלקת המונשמים של המרכז הרפואי הרצוג, מרותקים למיטתם ומחוברים למכונת ההנשמה, שמפיחה בהם את החמצן שהם זקוקים לו. הם שם כל העת, חיים ומונשמים 24 שעות ביממה.
יונתן (שם בדוי, כמו כל שמות הילדים בכתבה, לבקשת הוריהם) היה בן חצי שנה כשהגיע למחלקה. הוא נולד עם זיהום שהתחיל עוד ברחם אמו, והפגיעה בכל מערכות הגוף שלו קשה. בדיוק בתחילת שנת הלימודים ימלאו לו 3, ועל פי חוק החינוך המיוחד הוא כבר כשיר להצטרף אל תלמידי בית הספר. יונתן יהיה התלמיד הצעיר ביותר; המבוגר בן 21.
בעוד שבוע יישבו המורים לכתוב ליונתן תוכנית לימודים אישית עם מטרות ויעדים התואמים את מצבו. "אנו לא מוותרים על אף אחד מהתלמידים פה", אומרת אמל חמאתי־מסאלחה, שהתואר הרשמי שלה הוא רכזת בית הספר, אבל היא למעשה המנהלת לכל דבר ועניין. "מגיע להם כל מה שמגיע לתלמידי החינוך המיוחד, הם יקבלו מאיתנו את כל הזמן, הידע והאהבה, וזה בכלל לא משנה באיזו רמת הכרה הם נמצאים וכמה זמן ייקח להם להגיב אלינו. עבורנו כל אחד מהמאושפזים הוא תלמיד לכל דבר".
בית הספר הרצוג - היחיד בעולם שפועל במחלקת ילדים מונשמים - החל לפעול לפני כשלוש שנים בשיתוף משרד החינוך ובפיקוח בית הספר לרפואה בהדסה ומרכז פסגה. השנה ילמדו בו 27 תלמידים - יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מוסלמים ונוצרים. 13 אנשי הצוות כוללים מורים, סייעות ומטפלים במוסיקה, בבעלי חיים ובתנועה.
אמל באה לכאן בכל יום מביתה שבבית ג'אלה, הסמוכה לבית לחם. תקווה, זה פירוש השם שלה בעברית, ואין יותר סמלי מכך למה שמתרחש כאן יום יום, שעה שעה. היא יושבת בתוך חדר קטן, צפוף ועמוס, שמשמש למעשה כמשרד שלה, כחדר המורים וכמחסן המאפסן את כל חומרי הלימוד הרבים - את כולם יצרה והגתה יחד עם הצוות שלה, התחילה מאפס, בלי שום מודל להישען עליו, ויחד הם פיתחו תוכנית לימודים חדשה לגמרי מהיסוד.
על המדפים בחדרה מונחות 27 קופסאות עטופות בצבעים זוהרים, ובהן חומרי הלימוד של כל תלמיד, המהווים את תוכנית הלימודים האישית שלו. כדורים מאירים, ספוגים למיניהם, כפפות תחושה, נוצות צבעוניות, ויש גם תלמידים שמצליחים ללמוד ולתקשר באמצעות אייפד. דגש רב מושם על תקשורת חלופית דרך האייפדים. כל ילד מקבל גם טיפול במוסיקה וביבליותרפיה. "סיפורי הילדים הקלאסיים תורגמו בדרך של המחשה וגירוי, והם מסופרים בחוויה רב־חושית על ידי בובות שמתקרבות כמה שיותר לדבר האמיתי", מסבירה אמל. "אם נספר להם לדוגמה את 'כספיון', הילדים יחושו בדיוק איך כספיון נראה, כי נדַמה להם את הקשקשים שלו על ידי מרקם של בד פאייטים. הרבה מחשבה ויצירה מוקדשות לעניין הזה".
בעוד כמה חודשים יעבור בית הספר למבנה חדש ומרווח, בצמוד למרכז הרפואי שמתרחב ומתחדש. אמל יודעת שאז יהיו לה תנאים טובים יותר, והכל יהיה מרווח וחדש, ומספר התלמידים בבית הספר יגדל, אבל עד אז היא מסתדרת עם מה שיש. לא צריך חדרים גדולים כדי לאפסן את האהבה והכבוד לילדים החולים.
• • •
כבר בכניסה למחלקת ילדים מונשמים אפשר לשמוע את האקורדיון של מיכאל גינדין. עכשיו הוא מנגן את מוצרט, ואליו מצטרפת הגיטרה העדינה של המורה רחל, והצלילים מתפשטים לאורך המסדרונות, מתמזגים בהרמוניה כמעט בלתי אפשרית עם צפצופי מכונות ההנשמה המלאכותיות, מצילות החיים.
גינדין, המורה למוסיקה, לא ישכח את יום חמישי, 13 במארס 2014. זה היה היום שבו קיבל חיוך שלם ממשה בן ה־8. "משה בא מבית דתי, ולכן ניגנתי לו כל הזמן מוסיקה חסידית, חודשים של מוסיקה חסידית. באותו יום ניגנתי בשבילו, והסתכלתי לו בעיניים כמו שאני עושה תמיד, והוא מיצמץ, כאילו אישר לי שהוא אוהב את המוסיקה הזאת, וחייך. את החיוך הזה לא אשכח עד יום מותי".
גם אמל זוכרת היטב את היום שבו קיבלה מאחד התלמידים את החיוך הראשון. "אני זוכרת את היום הזה כמו אתמול, חיכיתי לו כל כך הרבה זמן. ובאותו יום נשבעתי שאני לא עוזבת את המקום הזה, עם כל הקושי והמורכבות. אני נשארת פה כדי לתת לילדים האלה את המקסימום".
קובי, אבא של אלון בן ה־9, אומר שזו פעם ראשונה שמתייחסים לילד שלו כאל שווה בין שווים ונותנים לו מקום של כבוד, אפילו שהוא שוכב חסר תזוזה ולא מגיב ורבלית. הלידה של אלון השתבשה בלי שום אזהרה, הוא לא הצליח לנשום בכוחות עצמו, ונגרם לו נזק מוחי. מאז היה מאושפז בכל מיני מחלקות שמיועדות לילדים מונשמים, עד שהגיע להרצוג.
"הילד שלי מעולם לא דיבר אלי ולא חייך אלי, כל התקשורת שלי איתו היא חד־כיוונית, ולמרות זאת ברור לי שהוא מרגיש ויודע. לפני שנפתח בית הספר, אני ואשתי היינו משקיעים שעות בניסיון לגרות לו את החושים. כל איש מקצוע יגיד לך שאצל ילד במצבו, הכל עניין של גירויים.
"היום, כל עניין הגירוי הוא חלק מהתוכנית הלימודית שלו בבית הספר, יש מי שמשקיע בעניין הזה זמן ומשאבים ונשמה. למרות שהוא שוכב פה בלי לזוז או לתקשר, הוא נחשף לכל כך הרבה דברים שעושים לו טוב. הוא נמצא במסגרת לימודית משעות הבוקר עד הצהריים, בדיוק כמו שלושת אחיו הבריאים. גם לו יש תוכנית מובנית ומסודרת. זה שהוא שוכב חסר תנועה ולא מדבר, לא אומר שלא מגיעה לו הזדמנות".
דנה הרוש, מורה לחינוך מיוחד, עומדת ליד מיטתו של אלון ומנגנת לו בחליל צד. מיכאל הקים בבית הספר תזמורת של ממש, ביקש מכל מורה להביא את הכישרון ואת כלי הנגינה הפרטי מהבית, ובמסיבות בחגים הם מופיעים לפני התלמידים, מתכנסים כולם במבואה רחבת הידיים ועורכים קונצרט בהרכב קאמרי.
"אין אקדמיה שיכולה להכין אותך למה שאתה הולך לפגוש פה", אומרת דנה בשקט, מבהירה לי שכל המטפלים שבאים בשערי המקום המיוחד הזה לא הגיעו סתם כי הזדמן להם. "בהתחלה היינו רק מסתובבים בין המיטות של הילדים, ולאט לאט למדנו אותם.
"אנחנו מתקשרים עם הנשמות של הילדים. הרי זה מקום שאין בו מילים, ובכל זאת אנחנו מקשיבים לילד שלא יכול להביע את עצמו, והקשר שנוצר איתם הוא בגובה הלב. הם מגיבים לנו על ידי הזזה קטנה של האצבע, חיוך, מצמוץ, וככה אנחנו יודעים שמשהו עבר אליהם. ככה נוצרות איתם מערכות יחסים שלמות".
דנה הרוש, מורה לחינוך מיוחד. "אנחנו מתקשרים עם הנשמות של הילדים" // צילום: יהושע יוסף
בעת שקובי מלטף את ראשו של בנו, מקפץ הכלב מוגלי על שמיכת הבידוד שנמתחה על מיטתו כדי להבטיח סטריליות מלאה. הוא כלב מעורב, שמח במיוחד. הוא מתיישב על גופו של אלון ומחכה בסבלנות לתגובתו. אלון מושיט אליו יד, כל טונוס השרירים שלו נרגע, עיניו נפקחות אט אט והוא מלטף אותו בעדינות. מוגלי מתמסר לליטוף, מבין את קודי ההתנהגות במחלקה, כאילו יודע שהוא צריך לנהוג בילדים הללו בעדינות.
מיכל יאיר, האחראית להוראה הטיפולית באמצעות בעלי חיים, יודעת שאפשר לסמוך על מוגלי. בגלל זה הוא כאן, יחד עם ארנבות ואוגרים סיביריים שהיא מגדלת בחצר ביתה. לאפשר לילדים להיחשף לחיות, לגעת, למשש, להרגיש. "היו ילדים שהרימו את הראש שלהם בפעם הראשונה כי הם רצו לראות את מוגלי", היא מספרת.
"אני לא מאמין שאלון מגיב ככה לכלב", קובי מתרגש עד דמעות למראה הדינמיקה בין בנו לבין הכלב. "תראי איך הוא מלטף אותו, איך הוא יודע שהוא לא מפלסטיק וקולט ממנו את החום שיש בו".
• • •
פרופ' רנה גיל מנהלת את מחלקת הילדים המונשמים במרכז הרפואי הרצוג כבר עשר שנים, מאז חוקק "חוק החולה הנוטה למות" ב־2005. היא, יחד עם ד"ר יוליה נמסטניק, הקימו את המחלקה, שכמותה יש רק ספורות ברחבי הארץ.
"עד 2005, ילדים שהיו נולדים במשקל של פחות מקילו כמעט לא היו שורדים. עם התפתחות הטכנולוגיה נוצרה האפשרות להציל את התינוקות הללו, להנשים אותם על ידי מערכות הנשמה משוכללות ומתקדמות ולהחזיק אותם בחיים, למרות הסכנה לנזק מוחי.
"בחו"ל אין מחלקות כאלו, כי ההורים בוחרים לא להמשיך בטיפול, ובוודאי לא לטפל בהם במסגרת של בית חולים. עבדתי שנים בבתי חולים בחו"ל, היו שם סצנות קורעות לב של ניתוק ילדים ממכונת ההנשמה, כי סיכויי השיקום שלהם היו אפס.
"בארץ אני לא יכולה לתאר לעצמי סצנה כזאת. במחלקה שלנו אושפזו במשך השנים כשבעים ילדים, ומעולם לא קרה לנו שהורים באו וביקשו לנתק את הילדים מהמכשירים. זו תוצאה של האווירה בארץ, כך נהוג ומקובל כאן, שקדושת החיים היא מעל הכל.
"לילדים האלה יש הזכות לחיות, ואנחנו מטפלים בהם לפי ערך שכל פרח רפואה יודע לשנן: 'פרימום נון נוצֶרֶה', שפירושו 'קודם כל אל תזיק'. אנחנו דואגים שהם לא יסבלו, כל הזמן בודקים את מדדי הסבל שלהם, ולפי זה נותנים להם תרופות. מעבר לכך, חשוב לנו לקדם ולשקם אותם.
"יכול להיות שלמתבונן מהצד הילדים האלה ייראו כאילו אין שום קשר איתם, כאילו הם חסרי תגובה לחלוטין, אבל כשאנחנו מדברים איתם, משמיעים להם מוסיקה או מפגישים אותם עם בעלי חיים, אנחנו רואים תגובות גוף שונות. זה הוכח גם בבדיקות MRI, שבהן רואים בבירור זרימת דם מוגברת במוח כתגובה לגירויים. ברור לכולנו שהילדים האלה חשים ומבינים, ויש לנו מחויבות גדולה כלפיהם".
מתוך המחויבות הזאת והאמונה בילדים, עלה אצל פרופ' גיל הרעיון להכניס למחלקה מורות לחינוך מיוחד, בדיוק כמו המורות במחלקות הילדים בבתי החולים, שדואגות להשלים את החומר החסר לילדים. היא שאלה את עצמה ואת מנהל המרכז הרפואי, ד"ר יחזקאל קן, למה לילדים שמאושפזים אצלה אין זכות מלאה ללמוד על פי יכולתם, הגם שמודל כזה לא קיים בשום מקום אחר. אחרי שנתיים של משא ומתן אושרו התקנים למורות ולצוות פרה־רפואי, כמו בכל בית ספר לחינוך מיוחד בארץ.
"אני באה מעולם הטיפול הנמרץ, כמו כל הצוות המסור שמטפל בילדים כאן. מי שמגיע מרקע כזה עלול להיות ספקני לגבי הטיפול הפסיכולוגי במטופל, אבל לנוכח מראה עיניים אין מה לעשות.
"כשאנחנו רואות ילד ששוכב, וכל הגוף שלו מכווץ וקשיח, ואז מניחים עליו ארנב ומדברים אליו ללא הרף ורואים בבירור את התגובה - איך הידיים המכווצות משתחררות להן, וכל הגוף עובר למצב של הרפיה - אז אני יודעת שכל המאמץ שלנו להקים את בית הספר היה שווה. אנחנו לא שואפים ללמד את הילדים מתמטיקה, אבל אנחנו רוצים לעורר בהם כמה שיותר תגובה לסביבה ולחשוף אותם לכל מה שילדים בגילם צריכים לראות ולהכיר, עד כמה שניתן".
מה מבדיל בין התפקיד שלכם, כצוות רפואי, לבין התפקיד של צוות המורים?
"הרופאים והאחיות עוברים בין הילדים תוך כדי בדיקות ורחצה והחלפת חיתולים ומתן תרופות, מברכים אותם לשלום ושואלים אותם לשלומם, אבל חייבים לעבור לילד הבא. המורות באות ויושבות עם כל ילד כמה שעות, בסבלנות ובשקט ובמסירות אין קץ. מדברות איתו, משמיעות לו מוסיקה ויוצרות איתו קשר. הן יודעות בדיוק מה כל אחד אוהב.
"ילד שמגיע מבית דתי יגיב לקריאת תהילים. ילד שמגיע מבית ערבי יגיב למוסיקה ערבית, שהוא רגיל לשמוע בבית. התגובה שלהם יכולה להיות בצורות שונות: הזזת עיניים, סיבוב ראש או הנעת הידיים. אנחנו מאוד מתרגשות מכל תגובה.
"מאז שיש פה בית ספר, האווירה במחלקה השתנתה לחלוטין. יש פה כל הזמן פעילות, וחג זה חג, ויש תחושה של שמחה וחיים ובעיקר אופטימיות. האופטימיות ששוררת בכל פינה, אפילו ציניקנית כמוני נדבקה בה. פעם בשבוע יש לנו ישיבה מולטי־דיסציפלינרית, והמורות תורמות לנו מידע חשוב לגבי הילדים. הן מהוות חלק משמעותי מהדיון הרפואי".
• • •
שני מיארה, האחות האחראית של המחלקה, לוקחת אותי לסיור בין מיטות הילדים, בודקת כל העת את צבע הלחיים שלי. היא רגילה שמבקרים מחווירים לנוכח מראה הילדים השוכבים חסרי תזוזה, כשמכונת הנשמה אימתנית מכסה את רוב פניהם וריח חריף של תרופות נישא באוויר. היא מכירה כל ילד. מחבקת, מלטפת, מותחת שמיכה סתורה, מתקינה משקפי ראייה שזזו ממקומם. "מאז שיש כאן מורות וצוות פרה־רפואי שעובד עם הילדים, נוסף על הצוות הרפואי והסיעודי המסור, כל ילד מקבל הרבה יותר תשומת לב. מדברים איתו יותר, נוגעים בו יותר".
ליד כל מיטה תלוי שלט עם מילים המהוות תעודת זהות של הילדים, מקלות את האינטראקציה איתם לכל מי שייגש אליהם. אם הוא מגיע ממשפחה ערבית, שמו כתוב בערבית. מתחת לכל שם נכתב מה בדיוק אוהב הילד, ויש גם רשימה של המוסיקה שהוא מקשיב לה, הדברים שהוא מתרגש מהם, הריחות שהוא אוהב להריח, הסיפורים שהוא ישמח שיקריאו לו.
כך בדיוק, בפירוט רב ומתוך מתן כבוד, כתוב ליד מיטתה של שרה בת ה־14 עד כמה היא אוהבת להריח סבונים ירוקים. שרה, בת למשפחה חרדית מרובת ילדים, הגיעה למחלקה בגיל 5 בעקבות תאונת חנק שאירעה לה בבית, ותמונתה מלפני התאונה, ויטאלית ובריאה, תלויה גם היא מעל המיטה, שוברת את הלב.
לא מעט ילדים הגיעו לכאן עקב תאונות טרגיות, ומעל מיטותיהם תימצא לרוב תמונה שלהם טרם התאונה. אולי כדי לא לשכוח, אולי מתוך תקווה לעתיד. "כל המקרים שאת קוראת עליהם בעיתון, של חנק מנקניקייה או חנק מווילון בגן, מגיעים לכאן", אומרת מיארה בעצב. "יש גם ילדים שמאושפזים כאן בגלל בעיות מולדות, גנטיות, זיהומים תוך־רחמיים ועוד".
פרויקט "חיבוק לגיל הרך" הוא חלק מתוכנית הלימוד המובנית של התלמידים הצעירים בבית הספר, שמלאו להם 3 שנים. אמל מספרת עליו בעיניים נוצצות, ואפשר בפירוש לראות את הילת טוב הלב שזוהרת מעל ראשה.
"רבים מהילדים שמאושפזים כאן גרים מחוץ לירושלים, הוריהם לא יכולים להגיע באופן תדיר, והם לא חובקו במשך חודשים. ישבנו וחשבנו מה ילד בגיל 3 שנמצא אצלנו צריך כדי להתפתח, והגענו למסקנה שאין משהו מועיל יותר מחיבוק, ולא צריך יותר מזה. לכן כל עניין החיבוק נכנס לתוכנית הלימודים.
"הילד מעורסל על ידי המטפל, כל הגוף שלו אסוף, והוא מקבל חיבוק ארוך של שעה ויותר. כך נוצרים עם הילדים קשרים שהם הרבה מעבר למילים".
פרויקט נוסף שמפעיל בית הספר מיועד לנערים ולנערות המגיעים לגיל מצווה. "אנחנו רוצים להתייחס לתקופה המאוד מיוחדת הזאת ולא להתעלם ממנה. אז יש מי שאנחנו מקריאים לו את פרשת השבוע שלו ומנגנים לו בחליל, ויש מי שאנחנו ממש מביימים לו הצגה סביב פרשת השבוע שלו, עם תפאורה ובובות וכל מה שצריך, ומזמינים את ההורים ואת האחים.
"ליעקב חגגנו חגיגת בר מצווה שכזו. הוריו היססו בהתחלה, אבל אחר כך הם שיתפו איתנו פעולה באופן יוצא דופן. אביו הניח לו תפילין, העובדת הסוציאלית שלנו הכינה לו עוגת קומות מרהיבה, ועובדים וחולים מכל רחבי בית החולים באו כדי להשתתף בשמחתו ולשמוח איתנו. זה היה אירוע מכונן שנתן לנו הרבה כוח ומוטיבציה להמשיך לדבוק במה שאנחנו עושים".
הצוות הסיעודי של היחידה לילדים מונשמים וצוות בית הספר "הרצוג" // צילום: יהושע יוסף
בישיבה השבועית של צוות בית הספר והצוות המטפל הם הגיעו למסקנה ששרה בת ה־14 כמהה לחברה. "אל תשאלי אותי איך ידענו", אומרת אמל, "פשוט ידענו. היא בפירוש דרשה תשומת לב. כשהיינו עסוקים בילד אחר היא השמיעה קולות כאילו היא ממש קוראת לנו, וכשהיא מרימה את אגודל יד שמאל, זה אומר שהיא מסמנת 'כן'.
"היא כבר נערה מתבגרת, והרגשנו שהיא מבקשת חברה וזקוקה לה. אז בנינו במיוחד בשבילה 'מעגל העצמה חברתי'. קראנו לאחיותיה, שהתגייסו לעניין, וגם לחברותיהן, ועשינו סביבה מעגל של בנות עשרה שאוחזות ידיים. היא ממש היתה מוחזקת בתוך המעגל.
"שרנו לה שירים של בנות, וניגַנו לה בגיטרה, וקראנו בקול רם פרקי תהילים. המעמד הזה היה מרגש מאין כמוהו. הרגשנו שהילדה ממש איתנו, היא משכה לאחיות שלה את הידיים בכוח, בזמן שבימים רגילים קשה לה להזיז את הידיים. זה אולי נשמע כמו דבר פעוט וחסר משמעות, אבל בשביל שרה זו היתה התקדמות עצומה. הרגשנו עד כמה היא מתרגשת.
"השנה אנחנו מתכוונים להכניס לתוכנית הלימודים פרויקט שקראנו לו 'תנועת הצופים' - להשתדל ליצור מעגלים חברתיים בין הילדים הבוגרים. הם לא יעמדו במעגל וייתנו ידיים זה לזה, אבל אנחנו נעביר בין המיטות חבל שכל אחד מהילדים יחזיק, וככה ניצור סוג של מפקד, בדיוק כמו בצופים. יש פה צוות מופלא שחושב מחוץ לקופסה".
בבית הספר הרצוג אנשי הצוות בוכים הרבה. "כל קבלה של ילד חדש היא בעצם עוד טרגדיה שאנחנו נחשפים אליה", אומרת אמל. "עוד משפחה שאנחנו נחשפים לסבלה. יש ילדים שנפטרים, וזה קשה מאוד. זה בסדר שאנחנו בוכים, אם לא היינו בוכים לא היינו יכולים לעבוד פה. אבל יחד עם הרגישות יש המון חוזק וחוסן, ולפעמים בוכים גם משמחה ומהתרגשות".
• • •
אורנה כהן, המשנה למנכ"ל המרכז הרפואי הרצוג, אומרת שבית הספר הוא פרויקט מהפכני. "האסוציאציה של רובנו כשרואים אדם מונשם היא שמדובר למעשה בצמח: לא רואה, לא שומע, לא מרגיש, וחוץ מלנשום הוא לא עושה שום דבר. מחקרים הוכיחו לנו שזה לא מדויק, שהם נמצאים במישור אחר של תודעה, אבל התודעה קיימת, רואה וחווה.
"כשהחלטנו להכניס את עניין ההוראה למונשמים, היה ברור לנו שנשקיע בילדים האלה כמו שמשקיעים בילדים בריאים. הם אמנם לא מתקשרים איתנו ורבלית, אבל הם רואים, מרגישים וחווים בדיוק כמונו ברמת החוויה. דווקא לנו, לאנשי המקצוע השכלתנים, קשה לקלוט ולקבל את העניין הזה, וההחלטה להתייחס לילדים האלה כאל ילדים רגילים היא מהפכנית ומרגשת.
"בעיניי, רפואה טובה מסתכמת ברופא שיודע להקשיב, לחבר את כל מרכיבי הפאזל של החולה בצורה מדויקת ואז להביא את הנשמה היתרה שלו בטיפול. ההוראה לילדים המונשמים היא הנשמה היתרה שיש במחלקה הזו. המורים, למרות שהם עובדי משרד החינוך, הפכו להיות חלק אינטגרלי של המרכז הרפואי".
מיכאל, המורה למוסיקה, ממשיך לעבור במסדרונות. מנגינת "שלום כיתה א'" מכניסה את כל בית החולים לאווירה של תחילת שנה. לא האנשים האלה ייכנעו לשיגרה המורכבת. בעוד רגע יחגגו כאן את ראש השנה וסוכות, "כי מבחינתנו, גם הילדים האלה צריכים לחגוג את החגים. בדיוק כמו כולם. אנחנו ניתן להם לטעום את טעם הדבש, ונתקע בשופר, ונריח ביחד את ריח הסכך. הם יחוו את אווירת החגים בדיוק כמו כולם".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו