להיזכר, להתמודד, להחלים

בישראל, למרבה הצער, לא חסרים אירועים קשים שמותירים חותם שלילי על מי שחווה אותם: מלחמות, פיגועים, תאונות או אלימות קשה - בכל פעם סיפור אחר תופס את הכותרות. כשאלו יורדים מסדר היום נותרים האנשים עצמם עם החוויות, שבמקרים רבים הופכות לפוסט-טראומה. התמונות והקולות לא נותנים מנוח, והחיים לא חוזרים להיות מה שהיו, עם המטען הכבד שאותם אנשים נושאים עימם.

פרופ' עדנה פואה מאוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, מומחית לחרדות ולפוסט-טראומה, פיתחה שיטת טיפול ייחודית, שעיקרה להעלות במודעות ובזיכרון את החוויה, במקום להדחיקה. המטופלים לא שוכחים את הטראומה, אך הטראומה לא מכתיבה להם את החיים ואת סדר היום.

בביקורה האחרון בארץ נפגשתי עם פרופ' פואה לשיחה על שיטת הטיפול, הפועלת גם בישראל. "רציתי להבין לעומק איך אנשים עוברים את החוויות הקשות, מה בדיוק הם מרגישים", היא מספרת, "עם הזמן פיתחתי ביחד עם עמיתים נוספים שיטה שנקראת 'הטיפול לחשיפה ממושכת'".

השיטה הוטמעה בישראל בקרב יוצאי צבא והיא כוללת 15-8 פגישות בנות כשעה וחצי. משרד הביטחון והמוסד לביטוח לאומי מכירים בה ושולחים לטיפול בשיטה זו נפגעי צה"ל, נפגעי טרור ונפגעי תאונות דרכים. "העובדה שאנשים מפתחים פוסט-טראומה ואחרים לא, קשורה בסיבות ביולוגיות, חינוכיות ואישיות", מסבירה פרופ' פואה, "הם נמנעים מדברים שמזכירים להם את הטראומה. למשל, מי שעבר פיגוע פוחד שאם ייצא החוצה הוא ייפגע שוב. הם מפחדים לעמוד מול הסיטואציה ולא מבינים שהם למעשה לא מעבדים את הטראומה, אלא משמרים אותה. מה שאנחנו עושים במסגרת הטיפול הוא דווקא כן להתעמת עם הטראומה, לא להדחיק, כן לעבד - כדי להרפות מזה".

בתחילת הטיפול מסבירים למטופל את הרציונל מאחורי הטיפול, למה הוא עובר פוסט-טראומה ואיך הטיפול יסייע לו. "מסבירים להם שההימנעות מלדבר על החוויה מונעת החלמה, ושההימנעות ממצבים שמזכירים את הטראומה פוגעת בתפקוד היומיומי לטווח הרחוק", מסבירה ד"ר ניצה נקש, פסיכיאטרית ואחראית על טיפול התנהגותי-קוגניטיבי במחלקה הפסיכיאטרית בשיבא בתל השומר. בהמשך "מזמנים" את הזיכרון הטראומטי, כלומר המטופל יושב בחדר ומספר את הסיפור האישי שעבר שוב ושוב. "אנחנו מקליטים אותו ומבקשים שיקשיב לזה בבית", מסבירה ד"ר נקש, "בשל החשיפה החוזרת האירוע מקבל משמעות אחרת, והמטופל מבין שהוא לא יכול היה למנוע מה שקרה". עד לסיום הטיפול ד"ר נקש כבר מוציאה את המטופל לעולם: "אני מבקשת שהוא יתעמת עם מצבים שהוא נמנע מהם. למשל, ללכת לבד ברחוב, בהתחלה עשר דקות ובהדרגה ליותר זמן. כך הפחד נעלם לאט לאט".

בישראל הוכשרו בשנת 2002 כ-400 מטפלים העובדים בשיטה של פרופ' פואה ומאז, לדבריה, יש יותר מודעות לנושא. ד"ר נקש מוסיפה: "התחלתי לעבוד עם נכי צה"ל שסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית וקיבלתי מטופלים ממלחמת לבנון הראשונה, ממלחמת יום הכיפורים ומפיגועים שונים. עד היום טיפלתי ביותר ממאה אנשים, ואצל 80 אחוז מהם יש ירידה בסימפטומים הפוסט-טראומטיים. הם מדווחים שהם ישנים יותר טוב, חלה ירידה בפלשבקים - אנשים פשוט חזרו לתפקד. רבים מהם דיווחו שהם יכולים לנשק ולחבק להרגיש חום ואהבה - דבר שלא עשו 30 שנה".

פרופ' פואה מתארת לסיכום מהי התמורה שלה: "הסיפוק שלי הוא לראות את האושר בעיניים של אותם אנשים אחרי הטיפול. הם נעשים מאושרים יותר, יפים יותר. הם פשוט חוזרים לחיות את החיים".

* * *

א', לוחם שנפצע בפיגוע: "הטיפול החזיר אותי לחיים"

א' (השם המלא שמור במערכת), בן 27 ממרכז הארץ, טופל בשיטה של פרופ' פואה כאשר סבל מפוסט-טראומה בעקבות פיגוע בוואדי ערה במארס 2002, שאותו חווה כחייל. מחבל עלה על האוטובוס ופוצץ את עצמו ו-א', שהיה בדרכו לבסיס, נפצע באורח בינוני.

"אחרי שהחלמתי פיזית מהפציעה וחזרתי הביתה, לא רציתי לצאת", הוא מספר, "הייתי יושב שעות מול הפלייסטיישן וככה מעביר את היום. העולם בחוץ נראה לי מסוכן והבית היה הדבר שמגן עלי. פחדתי שאם אצא זה עלול לקרות שוב, שאפגע שוב וחמור מכך - שאולי אמות".

לדבריו, נקודת המפנה בחייו היתה כשמשרד הביטחון שלח אותו לטיפול בביה"ח שיבא אצל ד"ר ניצה נקש. "אחרי שנה שהייתי בבית היא הצליחה להוציא אותי חזרה לחיים", נזכר א', "בהתחלה היא ביקשה ממני לספר על יום הפיגוע ואחרי כמה מפגשים היא רצתה שאצא לגינה, במפגש לאחר מכן ביקשה שאלך לקניון, כל שבוע משימה אחרת. אני זוכר שהיו פעמים שהייתי יוצא וסופר את הדקות ואת השניות, מחכה שיעברו כבר כדי שאוכל לחזור מהר הביתה. עם הזמן היה לי יותר ביטחון, פחות נלחצתי, פחות הסתכלתי על השעון ויכולתי להרים את הראש ולהסתכל מה קורה בקניון".

היום, ארבע שנים לאחר תום הטיפול, א' לומד לתואר ראשון במנהל עסקים, נמצא בזוגיות נהדרת ונראה שהוא בדרך הנכונה. "למעשה, ניצה החזירה אותי לחיים", הוא אומר, "המטופלים קוראים לה ולשאר הצוות 'המלאכיות'. בזכותן למדתי היום לשתף, לספר, ואם יש רגעים קצת קשים או מעידות, אני יכול לפנות אליהן ולקבל עידוד, תמיכה וחיזוק. אני נהנה מהלימודים ומבילוי עם החברים שלי, יש לי חברה אוהבת שמקבלת אותי, חזרתי לחיות חיים רגילים ומלאים".