תמיד אישה

בין כל המופעים המיוחדים ב"פסטיבל אישה" בחולון בולטת הפקה החוזרת אל אלבום הבכורה של קורין אלאל, שיצא ב-1984 וזכה לכינוי "מותק" על אף שאין זה שמו ולמרות העובדה שהשיר הנושא שם זה מבקש בפירוש "אל תקרא לי מותק".

כשרק יצא באייטיז, היתה במשפט הזה הצהרה פמיניסטית חשובה. זו היתה תקופה שבה האמירה הנשית האישית במוסיקה הישראלית עדיין היתה מצומצמת מאוד. אמנם היה כאן דור חדש של זמרות-יוצרות שהיה להן מה לומר, בהן יהודית רביץ ואסתר שמיר, ובכל זאת היו לא מעטים שעדיין התייחסו לזמרת כאל "קישוט", כאל פרצוף יפה וקול נעים, כאל מישהי שהציפייה ממנה היא בעיקר להיות נחמדה. להיות מותק.

קורין אלאל לא היתה "מותק", אלא יוצרת כואבת וחזקה שלא ניסתה להתחנף ולהתחבב בכוח על המאזינים.

המוסיקה שלה לא היתה מובנת מאליה או קליטה, ואכן התקליט דיבר בזמן אמת אל מעטים, לפחות מבחינת המכירות שלו. רק עשר שנים אחרי, כשיצא בדיסק, הוא נחשב לקלאסיקת רוק ישראלית, ועכשיו, לאחר 26 שנים, כשקורין אלאל חוזרת אליו, ברור שהיתה לו השפעה גדולה על דורות של יוצרות וזמרות במוסיקה הישראלית החדשה. בסדרה "סוף עונת התפוזים", שצולמה ב-1998, ציינו כל הזמרות והיוצרות הצעירות את קורין אלאל של תחילת הדרך כהשראה הגדולה שלהן להעז ולהיות מה שהן.

צוות הווי ובידור

האלבום, שלא נקרא "מותק", היה אלבום הבכורה, אך זו בהחלט לא היתה תחילת דרכה המקצועית של אלאל, ילידת 1955, שעלתה לארץ מטוניסיה בגיל 8 והתחילה כנערה לנגן בגיטרה ולהלחין שירים. בצבא היא שירתה בלהקות צבאיות שונות (בהן בצוות הווי הנדסה קרבית עם יהודית רביץ), והופיעה אחרי השחרור בצמד עם רביץ במחזמר "שפנים בחלל", בתקליט ובמופע "ארץ טרופית יפה", במופע משותף עם מיקי גבריאלוב וכזמרת קולות רקע בעשרות הקלטות של זמרים אחרים (בהם עם יהודית רביץ ב"עטור מצחך זהב שחור" של אריק איינשטיין).

לקראת סוף שנות ה-70 התפרסמו שירים ראשונים שהלחינה לעצמה ולזמרים אחרים, המוכר שבהם "דרך הכורכר" ששר אריק סיני. היא גם הקליטה שירים אחדים כזמרת - "סמבה אבן גבירול" עם מיקי גבריאלוב ו"אני משתגעת" בהפקת יהודה עדר - ואף הופיעה במופע יחיד, אך לא זכתה להצלחה משמעותית.

עוד לפני "האח הגדול"

רק ב-1983, אחרי הפסקת פעילות ארוכה בשל פציעה ביד, החלה אלאל לעבוד על שירים שהפכו להיות אלבום הבכורה שלה.

היא הקליטה סקיצות ביתיות לשיריה וחיפשה במועדוני תל אביב להקה בעלת צליל חדש שתנגן בהקלטות. הימים היו ימי הניו-ווייב הישראלי דאון-טאון תל אביב, ואלאל מצאה במועדון ה"פינגווין" את חברי להקת ליפסטיק, משה דעבול בגיטרות ושירה, איתי זילבר בבס, דני מקוב בתופים וארי פרנקל בקלידים, והקליטה איתם את אלבומה הראשון, שכלל בעיקר את לחניה למילים של גדעון כפן, מירי פייגנבאום, דורי בן זאב וגם קצת שלה (בהם להיטים כמו "מותק", "חיה בתוך קופסה", "ציפור", "אני רוצה לעצור", "מוכר זה לא מוכר" ו"תמונה בכחול").

היכרות ארוכת שנים עם יזהר אשדות על רקע עבודה משותפת של הוריהם באיזשהו ארגון שו שו חשאי, הביאה אותו להשתתף בעיבודים ובהפקה המוסיקלית של האלבום וגם להלחין לו את ה-להיט, למילים של יעקב גלעד, "תן לי קצת ממך".

באמצע 1984 יצא התקליט, כשברגע האחרון הספיקה אלאל להסיר את השם "מותק" מהעטיפה. בהופעות שלאחר הוצאת התקליט ליוו את אלאל הגיטריסט עופר זינגר וחברי להקת גן עדן - מיקי גל בבס, דורון פיקר בקלידים ומישל עמר בתופים.

עכשיו, אחרי יותר מ-25 שנים ועם קריירה מפוארת בקנה מידה ישראלי, עוד הרבה לפני ההשתתפות ב"האח הגדול", חוזרת אלאל אל נקודת ההתחלה.

מוייט, לא רק אייטיז

יש זמרות וזמרים שלא משנה מה יעשו וכמה טובים יהיו, ההווה שלהם תמיד יעמיד בצל את עברם המפואר. אחת כזו היא אליסון מוייט (אני לא מסוגל לוותר על הט', גם אם אין לבטא אותה), שמגיעה אלינו השבוע להופעה ב"פסטיבל אישה" בתיאטרון חולון.

הזמרת המצוינת הזו ממשיכה להקליט ולהופיע גם בשנים האחרונות (ואף הוציאה לפני שנתיים אלבום חדש), אך נדמה שרוב מאזיניה באים לשמוע אותה בעיקר בגלל השנים הראשונות, בשנות ה-80, כשיצרה כחברת הצמד "יאזו" מוסיקת נשמה לעידן הגל החדש.

אחרי שנתיים עם וינס קלרק ב"יאזו" יצאה מוייט לקריירת סולו ששילבה ג'אז, בלוז, פופ ונשמה, מכירות של יותר מ-20 מיליון תקליטים ולהיטי ענק כ"Love Resurrection" ,"All Cried Out" ו"Invisible". מוייט היתה הצלחה עצומה בבריטניה של שנות ה-80 והיא ממשיכה לפעול, עם הפסקות קלות בדרך, עד ימינו. מוייט היא עדיין זמרת מלאת נשמה ועכשיו, כמעט 30 שנה אחרי שהתחילה, היא נמצאת בתקופה של סיכום דרך. כדאי להקשיב לה, ולא רק לזכר הימים ההם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו