ההזדמנות של דנון

שבוע אחרי שהתבשר על מינויו לשגריר ישראל באו"ם, אפשר לומר שדני דנון מוכן לתפקידו. כי עד כמה כבר יהיה לו קשה להתמודד עם נציגי המדינות החברות בארגון האומות המאוחדות, לעומת הכתישה שעבר בשבוע החולף על ידי נציגי השמאל הישראלי. ממש דניאל בגוב האריות. 

מצד אחד, המתקפות של זהבה גלאון, ציפי לבני ויצחק הרצוג מובנות: השיטה שלהם הרי סוברת כי ההצלחה היחידה של ישראל בקרב אומות העולם תלויה בראש ובראשונה בוויתורים ישראליים ובתהליך מדיני חי ופועם. 

לדנון, מה לעשות, אג'נדה שונה. מנגד, לא זכור כי מדינות האו"ם נפלו שדודות לרגלי נציגי מדינת ישראל כשאשת שמאל כמו גבריאלה שלו עמדה בראש המשלחת הישראלית, על אף תמיכתה בנסיגות ובתוכנית שתי המדינות. 

אחרי שישים וכמה שנים כבר צריך להיות ברור לכולם שהאו"ם הוא זירה עוינת לישראל, נקודה. לא חשוב אם מדובר בממשלת ימין או שמאל ואם השגריר היה יו"ר הליכוד העולמי או חבר בנוער מרצ. 

הצרות של ישראל בארגון לא החלו ב־67' והן לא יסתיימו כנראה ב־2015. לא צריך ללכת רחוק עד 1975 כדי להיזכר בהחלטת העצרת הכללית הקובעת כי הציונות היא גזענות, החלטה שהתקבלה כשבישראל כיהנה ממשלת שמאל מובהקת, וששגרירה באו"ם חיים הרצוג אף הרהיב עוז לקרוע את ההחלטה אל מול ראשי מדינות העולם. 

מספיק ללכת שש שנים אחורה, לשלהי ממשלת אולמרט, שניהלה מו"מ על ויתורים ישראליים בכל הגזרות האפשריות (יהודה ושומרון, לבנון וסוריה) ועדיין חטפה בתמורה בסוף דרכה את דו"ח גולדסטון - אחד מפירות הבאושים היותר מצחינים של ארגון האו"ם, לא רק ברמה הישראלית. 

שר מכהן, ועוד כזה הזוכה לפופולריות, שמחליט לפרוש מהכנסת ומהממשלה, לנסוע מעבר לאוקיינוס, הרחק מהשיח ומהיכולת להתראיין - וכל זאת כדי לחזור יום אחד למפלגה ולממשלה - רואה לנגד עיניו מודל שהצליח בכך בעבר - בנימין נתניהו. 

זה לא שלא היו שגרירים אחרים בעבר שהצליחו לעבור מהבניין בעל חלונות הטורקיז בשדרה הראשונה במנהטן לבניין בגבעת רם בירושלים: אבא אבן הפך משגריר לשר. חיים הרצוג הגיע עד משכן הנשיא. אבל זינוק מטאורי כמו של נתניהו, שמדיפלומט אנונימי לחלוטין כשהתמנה לתפקיד הפך למועמד לראש ממשלה זמן קצר לאחר סיומו, עוד לא היה. 

אפשר לומר שהתפקיד בנה את נתניהו, כפי שוודאי דנון היה רוצה עכשיו שיבנה אותו. אולם המפתח לכך הוא לא דרך הוויתורים וההתרפסויות כפי שתובעים מבקריו בשבוע האחרון, אלא להפך - הסיכוי הפוליטי היחיד של דנון עובר דרך התנהלות קשוחה, בלתי מתפשרת ובלתי מתכופפת. 

רוב הציבור הישראלי אינו אוהב את האו"ם ולא יזיל דמעה על עמידה איתנה ונחושה נגד מבקשי רעתנו באחד הארגונים הצבועים והמושחתים מוסרית שייסדו מדינות העולם אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה. "זה בית של שקרים", הטיח נתניהו כראש הממשלה בפני באי העצרת הכללית לפני ארבע שנים, בצטטו את הדברים שאמר לו הרבי מלובביץ' כשנכנס לתפקידו כשגריר 26 שנים קודם לכן.

ראשי המדינות שנכחו בנאום ישבו מכורכמים ונזופים בכיסאותיהם, אולם בארץ מחאו לו כפיים מול מקלטי הטלוויזיה. באופן אבסורדי, ההצלחה היחידה לפוליטיקאי בעל שאיפות שמגיע לאו"ם היא להיכשל שם. ככל שישנאו אותו יותר בניו יורק, כך יאהבו אותו יותר בישראל. רק מי שילך נגד הזרם, ובכל הכוח, יקבל הזדמנות לחזור. אולם מי שייסחף כרכיכה בשצף הדיפלומטיה הסוחף - ייאלץ למצוא כנראה בתום הקדנציה עבודה חדשה. 

העולם הפוך לא רק באו"ם, אלא כנראה גם כאן בארץ. פרשת המחבל שובת הרעב היפכה את היוצרות: השמאל, המתנגד להזנה בכפייה, למעשה תומך במהלך שיביא למותו, ואילו הימין, התומך בהזנתו ללא אישורו, נלחם למעשה להציל את חייו. 

האתיקה הרפואית, כפי שהוצגה על ידי ההסתדרות הרפואית, שהתנגדה להזנה בכפייה, לוקה בעיוות ובחוסר הבנת המציאות. זה נכון שלכל חולה יש את הזכות גם לא לקבל טיפול, אולם עציר אינו ברשות עצמו. הוא מוחזק בחסות המדינה. ההסתדרות הרפואית אינה מבחינה בהבדל. המציאות כן.

עציר, מעצם היותו כזה, הוא מי שחירותו נשללה. חופש התנועה שלו נלקח, כמו חופש הבחירה, שכן הוא מוגבל לכללי בית המעצר המחזיק בו, וכן חופש הדיבור, כשאינו רשאי לשוחח עם מי ומתי שירצה. מה ההבדל בין כל אלה לשלילת הזכות להימנע מטיפול רפואי כגון הזנה? להסתדרות הרפואית הפתרונים.

 

אין איום על כחלון

האמת היא שאין לראש הממשלה כדורים באקדח שבו היה רוצה לאיים על שר האוצר משה כחלון, בדרישה שיבטל את חופש ההצבעה שהעניק לחברי סיעתו בהצבעה על מתווה הגז. 

בלי קשר לנושא המדובר, מציאות שבה סיעה נוטלת לעצמה את הזכות להעניק חופש הצבעה לחבריה אחרי שעמדת הממשלה נקבעה, היא חסל סדר קואליציה. אין שום משמעות להסכמים ולהחלטות הממשלה אם אין לממשלה שליטה בכנסת. אבל במציאות הפוליטית הנוכחית אין לנתניהו שום איום אמיתי כלפי כחלון. 

אחרי שהממונה על ההגבלים סירב לאשר את המתווה, התפטר אך נשאר עד עכשיו - כבר שלושה חודשים - בתפקידו; ואריה דרעי, שהיה צריך לחתום על הסעיף שיעקוף את הממונה, אך קיבל ברגע האחרון רגליים קרות וביקש שהממשלה והכנסת יישאו באחריות; ואחרי שכבר היה נדמה כי הרוב במליאה הובטח עם החלטתו המסתמנת של אביגדור ליברמן לתמוך - צריך עכשיו ראש הממשלה לכתת רגליים ולחזר אחרי ח"כים אנונימיים מסיעתו של כחלון כדי לקושש את תמיכתם ולהבטיח רוב למתווה. 

אחרי כל הצרות זו בהחלט חוויה מלבבת נוספת בסאגה הבלתי נגמרת, כשהאיום היחיד של נתניהו על מי שיתנגד זה לשגר אותו מחוץ לכנסת ולמנותו לשגריר ישראל במאגר לוויתן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו