הממשלה אינה רוצה להכריז שהאינתיפאדה השלישית כבר כאן. כך נהגו גם קודמותיה. אין הן נפרדות בקלות מנינוחות הרגיעה אלא נוטות אחרי משאלות ליבן, שהיא תשוב על כנה למרות הדקירות ומטעני החבלה המתרבים בטור הנדסי, גיאומטרי. כך הגיבו יצחק רבין (1987) ואריאל שרון עד למבצע חומת מגן ב־2002.
יש לממשלה סיבות ראויות להימנע מההכרזה בתנאי שבינה לבין עצמה, בתוכה ובין שריה, היא מגדירה בעיניים פקוחות כי האינתיפאדה התחדשה והטרור אינו מקרי, ועליה להגיב בהתאם. מבצע חומת מגן היה סיפור הצלחה, שהזין את הרגיעה בקו התפר הישראלי־פלשתיני כ־13 שנים. הוא היה כישלון רק במובן אחד, שבכלל היה בו צורך, שכן נחיצותו היא העדות כי ישראל לא לחמה בטרור הפלשתיני בעודו באיבו.
אם הממשלה מבינה שהאינתיפאדה נכנסה כבר להילוך גבוה, עליה להורות לצה"ל לנקוט יד ברזל כלפי הטרור - ולנתק ככל האפשר בין העימות הנוקשה עימו לבין ההתחשבות בצורכי הפלשתינים ביהודה ובשומרון. אין זו מקשה אחת, למרות שהמחבלים צמחו במרחב תרבותי וחברתי של אוכלוסייה פלשתינית תקנית.
יוצא, אפוא, שהממשלה צריכה לקבל החלטה כפולה: שיש כבר אינתיפאדה, ושעליה לחתור למצב שבו תרסן את הטרור בטרם יידרדר לצורך במבצע צבאי מוצלח מהזן של חומת מגן.
לשפר את המעצר המינהלי
כאשר רבו מקרי החטיפה של ישראלים וארגוני הטרור סחטו תמורת שחרורם מחירים ששום מדינה אינה משלמת, קמה ועדה בראשות נשיא העליון בדימוס מאיר שמגר והגישה הצעה לטבלת מחירים. מה יינתן תמורת חטוף? ומה תמורת גופה של חטוף?
במהלך עבודתה עמדה על דעתה כי מסקנותיה לא יחולו על המאמץ לשחרר את גלעד שליט, ונהגה נכון. אך האם מסקנותיה מחייבות את הממשלות הבאות? או שמדובר רק בציוני דרך ובקווים מנחים ובהמלצות? זה ייוודע כשהממשלה תעמוד, חלילה, בפני דילמה דומה.
נראה כי עתה נחוץ להקים ועדה שתנסח מסקנות גם לגבי שובתי רעב פלשתינים. התופעה חוזרת על עצמה, והתוצאות אינן עקביות. מה זאת אומרת שאם מוחמד עלאן סובל מפגיעה מוחית הוא ישוחרר? מה הפגיעה? עד כמה היא הפיכה? וכיצד היתה נוהגת הממשלה בו אילו כרת, חלילה, את אצבעות ידיו? או רגליו? ואולי את אוזנו? אין לדבר סוף.
הדיון שהתקיים שלשום בעליון נותן יסוד לתחושה מוזרה כי הממשלה היתה מעוניינת שבג"ץ יוציא לה את הערמונים מהאש; ששופטיו ישחררו את עלאן, והימין הפרוע יכריז כי יש לעלות עליהם בדחפור, והפוליטיקאים ירחצו בניקיון כפיהם.
אך השופטים לא הבינו את המסר וקיבלו הצעה שהיא "חצי תה חצי קפה". עלאן עציר ולא; חופשי אבל לא באמת; אז מה הוא כן? ולפי מה משתנה מעמדו כעציר? לפי לחץ הדם? קצב פעימות הלב? רמת הסוכר בגוף?
ישוחרר עלאן או לא - נחוץ סיכום שקול של הסוגיה. היא קשה במיוחד מפני שהפלשתינים מייעדים מראש את שביתת הרעב לעצירים מינהליים בלבד, ולא לאסירים ביטחוניים שהורשעו בבתי משפט. שכן הסוגיה של מעצר מינהלי קשה במיוחד ונוחה ליצירת אווירה עוינת לישראל בעולם.
מאיר שמגר // צילום: דודי ועקנין
אם אכן תוקם ועדה כזאת, אקדים ואציע לה לשקול שיפור־מה בהליך המעצר המינהלי. למשל, שישראל תנסה לגייס קבוצה של משפטנים בינלאומיים ידועי שם ונשואי פנים, אשר אפשר לסמוך עליהם כי לא יסגירו את סודותיה הביטחוניים, ובכל דיון כזה יוכנס מי מהם בסוד הפרטים המודיעיניים, שבעטיים ישראל עוצרת את הפלשתיני החשוד אך אינה מביאה אותו למשפט מלא. זה גם יחסוך מהעליון את ההחלטה המביכה שעלאן והבאים אחריו הם עצירים לפי מידת חום גופם ורמת הבנתם.
בין השערות לעובדות
תילי תילים של הוכחות העידו במרוצת חמש השנים שחלפו מאז פרסום המסמך המזויף בערוץ 2, כי יהודה וינשטיין והמשטרה חמקו מלחקור לעומק את הפרשה הנושאת את שמם של גבי אשכנזי ובועז הרפז. מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס קרא ב־2012 מסמך מזעזע בחתימת הרפז וביקש חקירת משטרה, וינשטיין סירב; והפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני האזין
להקלטות בלשכת אשכנזי ולחץ במלוא עוצמתו, וליועץ המשפטי וינשטיין לא היתה ברירה אלא להיענות, אבל עשה כן כמי שכפאו שד.
המשטרה לא רצתה לדעת באמת. וינשטיין לא נענה לאתגר של הרפז, שכל המעורבים ייחקרו בפוליגרף לברר כיצד נכתב המסמך הנושא את שמו. בתוך ים העובדות נעלמה הוכחה שהיתה צריכה להיות המובנת מאליה: הרי לאורך כל הפרשה טען מחנה אשכנזי כי ידו של יוני קורן בהתלקחות הגדולה; שהוא הסיט או הסית את אהוד ברק, ומי יודע מה, וראו זה פלא: עד לרגע זה חמקה המשטרה מלזמן את קורן לחקירה. לא ייאמן.
ביקשו ממנה. הפצירו בה. רמזו לה. לחשו על אוזנה. הצביעו על קורן כעל "האיש הרע". בראיון עם רזי ברקאי בגלי צה"ל טען השבוע האלוף בדימוס גדי שמני - הביקורתי כלפי ברק - כי קורן דמות מרכזית במחנה הרע. אך המשטרה לא רצתה לדעת. בוודאי לא לדעת מפיו.
לכן חמש שנים היתה חקירה שאינה חקירה; וכתב האישום נגד הרפז ממתין ארבע שנים וחצי והיה נשכח לולא עתר איל ארד לבג"ץ להעמידו לדין; וכאשר אילה חסון חשפה השבוע כי הרפז מחזיק קלטות משיחותיו עם אשכנזי והמשטרה יודעת על כך ואינה מבקשת אותן - דרש אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון למסור אותן, ועתר לבג"ץ.
שמני טען כי ברק גרם למהומה. זה הזכיר לי את הרומן הנפלא של ש"י עגנון "תמול שלשום", כאשר גיבור הסיפור יצחק קומר שירטט את המילים "כלב משוגע" על גופו של הולך־על־ארבע, ואנשים התנכרו לו ושנאו אותו, והוא נבח וגרם צרות־צרורות לתושבי ירושלים, ובכן מי החל בשערורייה? הכלב שכינויו "בלק" והפך שנוא ומפיץ מחלות או מי שיזם את הצמדת המילים "כלב משוגע" לגופו? הרי לולא הפיץ אשכנזי את המסמך לא היתה פרשה.
יריבי ברק טוענים שפעל בדיוק כמו אשכנזי, אבל בתחכום ולא נתפס. איני מאמין. אבל נניח שכך, לצורכי הדיון. כל מה שיש נגד ברק הן השערות והנחות פולמוסיות, או שכן או שלא; וכל העובדות הרעות, שפירושן שנוי במחלוקת, מצויות ומעוגנות בלשכת אשכנזי.
הוא החזיק במסמך הכוזב. גם אם לא ידע זאת - הכיצד הוא מציגו לאלופים גדי איזנקוט, אבי אשכנזי, בני גנץ וטל רוסו בלי שווידא איזה חומר נפץ הוא מוסר להם? ומלשכתו דלף המסמך הכוזב לערוץ 2 באמצעות ד"ר גבי סיבוני, ואם אשכנזי לא ידע על כך - הכיצד לא נזף עד לרגע זה בבכיר בלשכתו שהעבירו לפרסום?
תומכי אשכנזי חיפשו חומר בלשכת הממונה ברק (זו טענת ה"פוטש", מילולי כמובן). אין הוכחה שאירע ההפך. גם נאמר שהיו הקלטות בלשכת ברק; אבל האיש המקורב לאשכנזי אמיר קין - הממונה על ההקלטות - היה זה שהודיע כי לא היו כאלה בלשכת שר הביטחון. אשכנזי סובל מעובדות בעייתיות. ברק מהשערות בעייתיות. זה מה שעושה את כל ההבדל.
גבי אשכנזי // צילום: קוקו
רק שעכשיו האופוזיציה ריקה ומחפשת מנהיג. "שמלה לך - קצין תהיה לנו". נכון יותר, קצין אתה - שמלה תהיה לנו. מי רוצה מנהיג כזה? אפילו אורי משגב, שפירסם ב־2013 ב"הארץ" מידע קפקאי על מזימה של אשכנזי נגד שותפי לספר "הבור" ד"ר רונן ברגמן. הוא הודיע השבוע כי יראה באשכנזי מנהיג כשיר וכשר להוביל את האופוזיציה.
ייתכן, אך ידיהם ירעדו כאשר יישאו אותו על כפיים לקלפי. מי יודע מה יצוץ בפרשייה שלא נחקרה עד לרגע האחרון שלפני ההצבעה? שיבושם להם.
מהו הרע במיעוטו?
שני שגרירים (בדימוס) בוושינגטון חיוו דעתם על מאבקו של בנימין נתניהו לבלום את הסכם הגרעין עם איראן. משה ארנס שיבח ב"הידד!" רועם את מהלכיו של ראש הממשלה על גבעת הקפיטול. לעומתו פרופ' איתמר רבינוביץ' הגיב בביקורת על סירובו של נתניהו לדון עתה בהגדלת הסיוע הביטחוני של ארה"ב לישראל כפיצוי על ההסכם עם האייתוללות. לנהל משא ומתן לאחר אישור ההסכם בסנאט ובבית הנבחרים? "לך לשוק הכרמל ביום שישי אחר הצהריים וראה מה שווה הסחורה שנשארה על המדף".
כל ה"בעד" וה"נגד" במהלכו של נתניהו להתעמת עם ברק אובאמה נבחנו כבר אינספור פעמים. עמדתי, שמדובר במהלך מזיק לישראל, היא ככל הנראה דעת מיעוט. נותר, אולי, להוסיף רק נדבך אחד: לא ברור שבשלב הנוכחי נתניהו עצמו רוצה לנצח את אובאמה בביתו. תמונת המצב שתתייצב לאחר מכן תהיה בעייתית מבחינתה של ישראל. היא תוצג לפתע כאחראית לכך שעולם העסקים האמריקני הופלה לרעה וקופח ואינו רשאי להתמודד בשוק האיראני.
אך מה הסיכוי להצלחה? הדיון יתנהל כך: עד 17 בספטמבר חייבים הסנאט (100 חברים) ובית הנבחרים (435) להכריע אם לבטל את ההסכם עם איראן. כדי שהביטול ייכנס לתוקף נחוץ רוב רגיל בשני הבתים, כלומר 51 סנאטורים ו־218 חברי קונגרס. רוב באחד הבתים בלבד אינו מספיק לביטול ההסכם.
לאחר מכן יטיל אובאמה וטו על הביטול ובתוך שבועיים חייבים יריביו להשיג רוב של שני שלישים בכל אחד משני הבתים כדי לגבור עליו: 67 סנאטורים ו־291 צירים בבית הנבחרים.
אהוד אולמרט // צילום: נועם מושקוביץ'
במצב הנוכחי, כאשר אי אפשר לפתוח בדיון מן ההתחלה ונוצרו כבר משקעים רגשיים קשים, מה הוא הרע במיעוטו לישראל? להערכתי, שההסכם יבוטל בסיבוב הראשון, אך לא יימצא הרוב המיוחס הנחוץ בהצבעה האחרונה. כך תופגן עוצמתה של ישראל בלי שהחיכוך עם הבית הלבן וקהיליית העסקים והיהודים תומכי אובאמה ייפגעו יתר על המידה.
והסיכוי? זה כבר עניין של משאלות לב. ההימור שלי - במנותק מדעתי - שבסופו של יום יעלה בידי אובאמה לראות באישור ההסכם. עניין לעיסוק בלוטו ובטוטו.
מי ידרבן את השופטים?
שלשום לפנות ערב נתקלתי באקראי באהוד אולמרט במרכז צהלה, תל אביב. מכונית שחורה המתינה לו. הנהג ישב ברכב. שרת אישי פתח לפניו את הדלת. האם כמשלם מסים נדיב אני עדיין מממן את חייו הפרטיים שש שנים מאז הודח?
איני מתרעם על כך. לא הוא אחראי למצב שבו אדם שנשלח בערכאה ראשונה לשש שנות מאסר ובעוד דיון משפטי לשמונה חודשים מוסיף ליהנות משירות אישי על חשבון הציבור. שופטי בג"ץ הנרתעים מפרסום פסק הדין הסופי בפרשת "הולילנד" אחראים למצב האבסורדי.
על פי הכללים, חייבים פסקי דין להינתן בצמוד לסיום הדיון המשפטי. העליון מבקר מדי פעם את שופטי המחוזי המשתהים ומתרשלים. אבל מי ידרבן את שופטי העליון? רק הם יכולים, וראש ההרכב הנכבד סלים ג'ובראן טרם קבע מועד לסיום הסאגה־פארסה. כבודו, אנא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו