אני חייב להודות שהיו לי דווקא תוכניות אחרות. התכוונתי לכתוב השבוע על מתווה הגז, למשל. הנה נושא חשוב ומורכב, ולא שחור־לבן, ועתיד ילדינו וכו'. לא שיש לי מושג ירוק בכלכלה, אבל כשזה מגיע למיליארדים עגולים, נדמה לי שאני מתחיל להבין. ירדתי מזה כי היה לי חם נורא. מי יכול לכתוב על גז בחום הזה?!
ניצנצו בי גם מחשבות לכתוב משהו על העם הנפלא הזה, שבכל קיץ - אם יש מלחמה וגם אם אין - נזכר שאין לו גרוש על הנשמה, והוא לא רואה את האור שבקצה המשכנתא. ולמרות שהוא שבור ורצוץ, מצליח העם להתעלות על עצמו, ולא רק על עצמו אלא גם על חוקי הכלכלה והטבע, והוא שובר - כמו בכל שנה בקיץ! - את שיא הטיסות היוצאות מנתב"ג. אבל אז קראתי על כמה נוסעים צעירים שהתעלפו מחום על מטוס אל על שהלך לו המזגן, והלכתי לשפוך על עצמי עוד בקבוק מים קפואים.
חשבתי אפילו לכתוב על הסליחות. עונת הסליחות נפתחה השבוע, וזה תמיד נושא מתוק שמעורר געגוע לאיזה אבא גדול - שאף פעם לא היה לנו - שהולך איתנו יד ביד בסמטאות בארבע לפנות בוקר תוך שהוא מפזם לעצמו משהו בלאדינו.
באמת שהיו לי תוכניות אחרות, אבל צר לי מאוד. כלומר, חם לי מאוד. כבר שבוע שאי אפשר לחשוב או לכתוב על שום דבר אחר.
לפני שלושה ימים ערכנו מסיבת גן אצלנו בחצר. הזמנו את כולם לשעה שש בערב, אחרי שווידאנו שבדיוק ברגע הזה השמש מתחילה להסתתר מאחורי הברוש הזקן והטמפרטורות צונחות ל־38. בצהריים ניפחנו בלונים ותלינו בחוץ על חוטים, אבל בתוך חצי שעה כל הבלונים התפוצצו מחום. נער הייתי וגם זקנתי, ומעולם לא ראיתי בלון מתפוצץ מחום באוויר הפתוח. בטח שלא אצלנו על ההר.
אז אחת משתיים: או שהקיץ הזה באמת יותר חם ממה שאי פעם ידענו, או שהבלונים שקנינו בחנות המבצעים שווים בדיוק את המחיר שלהם.
• • • •
מתי אי פעם היה לי כל כך חם? ובכן, היו הרגעים האלה בילדותנו, כשחזרנו מהים למכונית. קשה להסביר את זה, אבל לא היה אז מזגן ברכב, ובטח שלא היתה נקודה אחת של צל בחניה של חוף הסלע בבת ים. היינו משפחה די רועשת ועליזה בדרך כלל, אבל אני חושב שהרגע ההוא, שבו היינו נכנסים למכונית, היה התגלמות הדממה. היה אסור לצרוח, כי אנחנו לא מפונקים. אז שתקנו. אולי שותקנו.
אני בטוח שכל אחד מבני המשפחה נשבע לעצמו ברגע ההוא שיותר לא הולכים לים. לא שווה את זה. אבל אחרי כמה דקות נכנס קצת אוויר משני החלונות שעוד לא נתקעו, וכולנו נרגענו ושכחנו. עד הפעם הבאה.
והמגלשות! כמובן שהמגלשות. כלומר המגלצ'ות. מתקני המשחקים בילדותנו היו עשויים כולם ברזל ופח. נדנדה חורקת, סולם קשתי (שמשום מה יצא בינתיים מהתקן ונחשב היום לסכנת נפשות), קרוסלה ומגלצ'ה שהיתה צירוף של סולם, חבית וחתיכת פח צרה ולוהטת, שלאורכה השארתי אי אז חלקים נכבדים מהאפידרמיס האחורי והמטוגן שלי. בדיוק כמו עם הסברסים, הילדות של אותם ימים היתה הוכחה שעבור תענוגות קטנים שווה לשלם את המחיר.
ואחר כך בצבא. מי שלא עמד יום שלם עם שכפ"ץ באמצע אוגוסט בבקעה לא יודע מהם תענוגות הגוף. אני בפירוש זוכר שבתות בשטח האימונים של נבי מוסא, שבהן פשוט פתחנו את המיטות המתקפלות ושיחררנו את רצועות המתיחה של היריעה שתפקידה להחזיק את המזרן. כשהעסק היה רפוי, היינו ממלאים את המיטה במים ורובצים בהם שעות ארוכות כמו תנינים בחמת גדר. מרוצים, ריקים ממחשבות ורצונות. כמו שצריך בחום כזה.
ואז נזכרתי בטיול להודו. לפני שנתיים ביקרנו שם, ולהשוות בין החום ההודי לחום שלנו זה כמו להשוות כדורגל ספרדי ל־22 שחקנים בבלומפילד. ההודים הם עם חכם, והם פיתחו שיטה גאונית להתמודד עם החום הבלתי אפשרי ששורר אצלם: חריף. הם אוכלים כל כך חריף, ששום דבר שמגיע מכיוון השמש לא יכול באמת להפתיע אותם. קטן עליהם. הם שרופים מראש. ומבפנים.
• • • •
כשביקרנו בעיר אמריצר, חשבתי לי שבסך הכל גם הודים בנויים מחלבון, ולא יכול להיות שמישהו הקים נקודת יישוב במקום כל כך לוהט. אחת האטרקציות המפורסמות של אמריצר היא טקס חילופי המשמרות בתחנת הגבול עם פקיסטן. לכאורה מדובר בסך הכל בסיום משמרת היום, הורדת הדגל וכניסת חיילי משמר הלילה. אבל למעשה מדובר במאבק יוקרה בין שני עמים מסוכסכים.
הצד ההודי והצד הפקיסטני ניצבים זה מול זה במין קרקס של כובעים וקסדות, נוצות, סרטים וקישוטי סוכה מגוחכים. ההודים וגם הפקיסטנים צועדים כמו אווזים מוכי טירוף ומתחרים ביניהם מי יניף את צעדיו גבוה יותר, מי ירקע עד שאיזו בלטה (או עצם) תיסדק, ומי ינבח חזק יותר את הסיסמאות הפטריוטיות.
כבר שנים שהאירוע הקומי הזה מופיע בכל ספרי התיירים, והנקודה הצבאית מוקפת יציע עשוי בטון שלא היה מבייש איצטדיון כדורגל. המוני צופים מגיעים שעות מראש כדי לתפוס מקום. חיילים קשוחים וחמושים - משמר הגבול - שומרים בקפדנות על הסדר ודורשים מכל הצופים לשבת. רק שבשום מדריך טיילים לא כתוב שאם באוויר עומדות 54 מעלות, אז מושבי הבטון שספגו בסבלנות את השפע הזה הם סוג של אבן־טאבון קרמית שאפשר להכין עליה פיצה ביתית.
בשלב הזה המג"בניק ההודי התחיל כבר לכוון לעברי את הנשק. אשתי ואני לא נוסעים לחו"ל כדי להסתבך עם משטרות זרות ולעשות בושות למדינה. ממש לא. ובכל זאת יש גבול (משחק מילים שהמג"בניק, איכשהו, לא הבין).
באותו יום לבשתי מכנסיים קצרים מבד הודי דקיק, וברגע שניסיתי להתיישב על הפלנצ'ה, היה אפשר לשמוע את הצריבה, ואפילו לדמיין מה אייל שני היה אומר על המפגש הזה בין בשר ירך מנתח משובח לבין יציע הודי לוהט. מולי נפער קנה של רובה. מתחתיי להט הגיהינום. ואחרי ששקלתי ברצינות ללכת על הירייה, עצמתי עיניים והתיישבתי.
אז שאף אחד לא יבלבל לי את המוח שהיה פה חם השבוע.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו