בריאן כוכב עליון

הצפייה בסרט "אהבה וחסד" (Love & Mercy), המוקרן בימים אלה ברחבי ארצנו, היתה בשבילי חוויה מאוד מרגשת ולעיתים אף מטלטלת. ממש כמו שקרה לי עם הסרטים "נער משום מקום" (שהביא את סיפור ילדותו של ג'ון לנון בעזרת שחקנים המגלמים דמויות ומצבים בחייו), "זהר" (על זהר ארגוב) ו"ריי" (על ריי צ'ארלס), ההמחזה של הפרטים המוכרים מפיחה רוח חיים בסיפור וגורמת לצופה לשכוח שלא מדובר בתיעוד דוקומנטרי. 

כך נסחפתי לתוך הדרמה הגדולה של חייו של בריאן ווילסון, מגדולי המוסיקאים של המאה ה־20, וקלטתי ביתר בהירות את האימה הגדולה שבה הוא היה נתון רוב חייו - דווקא בגלל הפרטים הקטנים שלא הייתי מודע להם קודם. למשל, סטירת הלחי שבריאן חטף מאביו, שגרמה לו לחירשות באוזן אחת, או העובדה שהפסיכיאטר שטיפל בו לא רק התעלק עליו מסיבות של רווח כספי אלא ממש התעלל בו כדי לשלוט בחייו. 

מדובר בחייו האמיתיים של בריאן, שנשמעים כמו המצאה של תוכנית ריאליטי. סיפור אמיתי על גאון שהשתגע, על יוצר דגול שפרש בשיא, הידרדר למצב גופני ונפשי איום ונורא, והיה זקוק ללא מעט שנים כדי לשקם את עצמו, תוך כדי מאבק גם במי שהיו אמורים לתמוך בו - הוריו והפסיכיאטר שטיפל בו. בעשרים השנים האחרונות, כשווילסון שוב פעיל, מופיע ומקליט, שמו כמעט לא אומר דבר לקהל צעיר. אבל פעם, לא מזמן, הוא היה אחד החשובים ביוצרי המוסיקה החיים. 

•   •   •​

סיפורנו מתחיל בסוף שנות החמישים בארה"ב, כשבריאן ווילסון, יליד 1942, מנגן בבית עם שני אחיו הצעירים ממנו, קרל ודניס, בן דודו מייק לאב וחבר בשם אל ג'רדין. הלהקה המשפחתית, שנוהלה בקפדנות (ואפילו באכזריות, כפי שמתאר הסרט) על ידי אביהם של שלושת האחים, מוריי ווילסון, אימצה ב־1961 את השם "נערי החוף" (The Beach Boys) והפכה כמעט מייד סמל לצליל הנעורים של קליפורניה: קיץ, חופים, גלישה, רוקנרול, בגדים פרחוניים, מכוניות פתוחות, בחורות, ריקודים וכיף. עדיין בלי להזכיר סקס וסמים - הם בכל זאת היו מאוד צעירים (האח קרל היה אז רק בן 15).

את רוב השירים כתב בריאן כשהוא מושפע מרוקנרול מצד אחד וממוסיקה כנסייתית מצד שני, הרמוניות קוליות קלאסיות יחד עם החספוס הסוחף של צ'ק ברי אך בגישה מאוד נחמדה ועדינה. ב־1962 יצא אלבום הבכורה של הלהקה, שהלכה על תדמית "להקת מוסיקת גלישה", אף שחבריה כלל לא ידעו לשחות (פרט לאח דניס, המתופף, שבסופו של דבר מצא את מותו בטביעה בים). 

להיט רדף להיט: "סרפינג ספארי", "כיף, כיף, כיף", "אני מסתדר", "למשך כל הקיץ", "הונדה קטנה", "סרפינג יו.אס.איי", "נערת סרף", "בחדר שלי", "לואי לואי", "עיזרי לי רונדה", "כשאגדל להיות גבר", "האם את רוצה לרקוד?", "לרקוד, לרקוד, לרקוד" ועוד ועוד, לא פחות מעשרה אלבומים בתוך שלוש שנים.

ההצלחה היתה היסטרית, ומבחינת חברי הלהקה, ובמיוחד לטעמו של האב שהיה המנהל והאמרגן, הם היו אמורים להמשיך להטיל את ביצי הזהב האלה בלי סוף. אבל לבריאן ווילסון היו שאיפות אחרות. הוא רצה להיות מוסיקאי חשוב. רציני. לפחות כמו המתחרים מעבר לים, הביטלס.

באמצע שנות השישים היתה תחרות של ממש בין שתי הלהקות, וההשפעה הדו־כיוונית היתה עצומה. שתיהן שאפו להרחיב את גבולות המושג "שיר פופ" ולהעשיר את המוסיקה בצלילים, בכלים, במקצבים ובמבנים מוסיקליים שלא נשמעו קודם לכן. הביטלס עשו את המהפכה שלהם ב"נשמה מגומי" (1965) וב"רבולבר" (1966). במקביל יצרו נערי החוף אלבום מושלם בשם "פט סאונדז" (1966) עם השיר הנפלא "רק האל יודע", ואחר כך הקליטו את אחד השירים הכי גדולים בהיסטוריה - "תנודות טובות" (Good Vibrations). 

אחרי הוצאת השיר הזה, שהדרך ליצירתו מתוארת בסרט כמאבק מר עם חברי הלהקה והאב, החל בריאן לעבוד על מה שהיה אמור להיות המאסטרפיס שלו - אלבום מהפכני שאיש לא עשה קודם בשם "Smile". זה היה צריך להיות האלבום שישנה את פני המוסיקה הקלה. אבל בינתיים, בזמן שבריאן וחבריו עבדו על האלבום, הוציאו הביטלס את השירים "סמטת פני" ו"שדות תות לנצח" וביוני 1967 את האלבום "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר", וניצחו את כל המתחרים בתחרות על התואר "הלהקה הטובה והחשובה בעולם". 

בריאן ווילסון מתמוטט, מחליט לגנוז את האלבום (למעט הוצאת שירים בודדים מתוכו), לא יוצא מביתו וממיטתו במשך שלוש שנים, מפסיק לכתוב שירים וגורם למשבר בפעילות הלהקה, שחבריה, שתלויים ביצירה שלו, מסתכסכים איתו קשות. נערי החוף אמנם המשיכו לפעול עוד שנים רבות (ואפילו כמעט הגיעו לארץ לפני חודשים אחדים), אך לא יצרו שום דבר חדש ברמת שירי שנות השישים שלהם.

ווילסון כיום. שילוב של דיכאון וסמים // צילום: אי.פי

השילוב של דיכאון עמוק וסמים קשים הביא את ווילסון אל סף מוות פעמים רבות במהלך השנים הבאות, ופעילותו המוסיקלית היתה מצומצמת מאוד. בין הגורמים להידרדרותו, או לפחות לאי הצלחתו לצאת מהבוץ, היה פסיכיאטר שרלטן בשם יוג'ין לאנדי, שאיבחן לא נכון את מחלתו של ווילסון ושלט בחייו באמצעות טיפול פסיכיאטרי אלים. 

רק ב־1988, יותר מעשרים שנה אחרי שפרש, הוציא ווילסון אלבום סולו ראשון שנשא את שמו וכלל שיר בשם "Love & Mercy". הקרדיט על ההפקה ועל כתיבת השירים ניתן לפסיכיאטר. רק לאחר מכן התברר שהוא נוכל, רישיונו נשלל, והקשר שלו עם ווילסון נותק. השיקום האמיתי שלו החל אז בעזרת בת זוגו, מלינדה לדבטר, שהבינה שהפסיכיאטר גורם לו נזק. 

ב־1995 יצא אלבום הסולו השני שלו, "לא נוצרתי לזמנים האלה", ובו בעיקר ביצועים אינטימיים לשיריו מימי נערי החוף ומאלבום הסולו שלו. מאז הוא מקליט שירים חדשים לצד חזרה לשירים מימיו בנערי החוף ולהופעות משותפות מעטות עם הלהקה.  

ב־2004, בגיל 62, הגשים ווילסון את חלום נעוריו והוציא לראשונה גירסה משלו לאלבום הגנוז "Smile". זה היה אלבום מאוד יפה, אבל רחוק מהתדמית שהלכה והתעצמה בארבעים השנים שבהן היה גנוז. פעם הוא היה יכול להיות יצירת מופת. היום זה רק אלבום נחמד של יוצר ענק לשעבר שמנסה לשחזר את נעוריו האבודים. יש דברים שעובדים רק בזמן אמת.

•   •   •

הסרט, שביים ביל פוהלד (לתסריט מאוד מדויק היסטורית שכתבו אורן מוברמן הישראלי ומייקל אלן לרנר), נע בין תקופת שיא היצירה של ווילסון בשנות השישים לניסיונו לשקם את הקריירה שלו עשרים שנה אחרי. פול דאנו מגלם את בריאן הצעיר וג'ון קיוזאק את המבוגר. בתפקידי המשנה פול ג'יאמטי בתפקיד הפסיכיאטר, ביל קאמפ בתפקיד האב ואליזבת בנקס בתפקיד בת הזוג מצילת החיים. 

כשרואים את הסיפור מבינים, הרבה יותר מבכל דרך אחרת, את חשיבותה של בת הזוג בהצלתו של בריאן, רואים שלפעמים באמת האהבה מנצחת, ובמקרה שלי, גם חוזרים להאזין למוסיקה הנפלאה שלו בצורה חדשה ורעננה.

yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו