הפעם הראשונה שבה שמעתי על מיכל גבע היתה לפני כשש שנים בתחרות "רוק רימון". שלוש שנים אחרי שכיכבה שם קרן פלס, בשנה שבה השתתפו בתחרות גם אריק ברמן ואיה כורם, לקחה גבע את המקום הראשון עם להקת Babies, שאותה הובילה בשירה ובגיטרה אקוסטית ובה בלטה גם חברה שלה, עינב "ג'קסון" כהן, שניגנה להפליא בפסנתר. קצת אחרי התחרות ההיא עזבה גבע את בית ספר "רימון", בתום שנת לימודים אחת בלבד, כדי לעבוד על אלבום הבכורה שלה.
היא היתה אז בת 20, אבל מוסיקאית היא כבר מגיל 15. מיכל היא אחותו הקטנה של ניר גבע, שהיה פעם ב"צעירי תל אביב" וכיום יש לו להקה מצוינת בשם Squid (דיונון). בהשפעתו היא התחילה לכתוב שירים ולמדה לנגן בגיטרה ובפסנתר. וממנו, לדבריה, למדה לאהוב את ג'ף באקלי, רדיוהד ועוד אמנים לא פשוטים ולא קלים לעיכול. על פי ראיון איתה מ-2007, היא גם מושפעת מרג'ינה ספקטור, בק, אביתר בנאי, פיונה אפל, פו פייטרס, אלאניס מוריסט ו... אביב גפן, שאיתו, כילדת-אור-הירח בדימוס, תמיד חלמה לעבוד.
לכסח בסטייל
וכך מדי פעם בפעם היה ניתן להיתקל בה בכתבות שונות על "הדור הבא של רימון" ובמיני הופעות קטנות, לבדה או עם עינב כהן בפסנתר, גיל לואיס (שהוא גם בן הזוג הפרטי שלה) בגיטרות, נעמן טל באקורדיון ובגיטרות, עדי הר צבי או נועם ורדי בבס ואיתן רז בתופים.
בכל פעם שהתייחסו אליה היתה מעין הסכמה על כך שהיא טיפוס של גם וגם - גם רוקרית שיודעת לתת בראש ולכסח עם גיטרות רבות עוצמה וגם בלדיסטית מלודית שנוגעת בלב עם פסנתר שקט ועדין; גם נשמעת כמו ילדונת תמימה וגם יודעת לשחק אותה שואו נשי וסקסי; גם צנועה וחפה מפוזה וגם בומבסטית ומוחצנת סטייל דיווה; גם עושה מוסיקה שונה ומיוחדת וגם יודעת לכוון למיינסטרים. מצד אחד היא שרה גרסה מיוחדת ל"ערב של יום בהיר" של אפרים שמיר, ומצד שני שותפה לכתיבת שירים באנגלית ללהקה של אחיה (שהוא, אגב, אינו ניר גבע הגיטריסט שהיה עם הדג נחש ורמי קלינשטיין והוציא לא מכבר אלבום מאוד יפה בעברית בשם "תיקון").
בשנת 2008, כשמיכל עדיין בדרך לאלבום, הוציאה Squid סוף כל סוף את אלבומה הראשון שהקלטותיו התחילו ב-2005. הרכב הלהקה בשלב זה כלל את ניר גבע בשירה, טל לוי בבס, יונתן פריג' בגיטרות ובועז וולף בתופים ובקלידים. עם זה האחרון יצרה מיכל קשר מיוחד, והוא הפך להיות המפיק המוסיקלי של אלבום הבכורה שלה.
קרח לוהט
השיר הראשון שיצא מתוך האלבום, "פה השמש", לא עורר תשומת לב מיוחדת בתחנות הרדיו. אבל אז יצא "קרח" והבהיר שגבע אינה עושה חשבון לשום פלייליסט עם שתי דקות ורבע של רוק גיטרות מכוסח, שבו היא פורקת את העצבים שלה על מישהו שעיצבן אותה:
"...כבר בהתחלה
אני הייתי צריכה
לראות שאתה מאוד עייף
הגעת אלי לנפוש
נתתי לך בראש
עכשיו תעוף לפני שאתפזר
אין לך טיפת בושה בפנים
אין לך טיפת פנים בבושה
אני לוקחת
או או...
אני לוקחת
את כל הקרח שיש לי במקרר
ואאכיל אותך
קור קור קור
עד שייגמר..."
איזה כיף לשמוע מישהי צעירה שנשמעת כמו מישהי צעירה, שעדיין לא יודעת הכל, שלא מתחשבנת יותר מדי עם מה יגידו עליה. איזה כיף להשמיע שיר כזה ברדיו ולדעת שהוא מרגיז את המיינסטרים, קצת בועט בתחת לנחמדות הכללית ששולטת בשידורים.
מיכל גבע היא קול חדש ומרענן ולא רק בגלל "קרח" הנ"ל. יש לה עוד כל מיני צבעים ורגשות: דואט עם עברי לידר בשיר המתוק-חמוץ "רומנטי", בלדת הגעגועים הקורעת "הלוואי עלי", עוד רוק-יחסים-כסח בשם "220" ועוד בלדה יחסים-סקס מרגשת בשם "בוא עכשיו", ושיר מצוין על תאונת דרכים שמתחיל עדין ונגמר בפיצוץ בשם "זעם".
היא יודעת להיות עדינה ויודעת לכעוס, ויש לה חברים שעוטפים אותה בעיבודי מיתרים נהדרים ובנגינה מצוינת. ובואו לא נשכח שהיא בסך הכל מאוד צעירה, למרות שהתחילה את דרכה במוסיקה לפני שנים רבות. גבע מאוד מוכשרת ומדליקה, ומה שנחמד זה שהיא עושה את זה, לפחות ככה נדמה, באיזי, בלי להתאמץ מדי.