אי אפשר היה להתעלם מהתמונה הזאת. בזמן שהמוסיקה הים? תיכונית שוברת שיאים של הצלחה, יושב מאיר ראובני מחוץ לחנות הדיסקים שלו בשכונת התקווה ומחכה לקונים, כאילו כלום לא השתנה. ראובני, שהפיק את האלבומים הגדולים ביותר בתעשיית הענטוזים, בין היתר לזוהר ארגוב ז"ל, לאבנר גדסי, למרגלית צנעני, לשימי תבורי ולחיים משה, לא הצליח ליהנות מפירות ההצלחה של המהפכה שלמענה נלחם כל חייו. ראובני הוא לא הדוגמה היחידה. אל מעדניית "סלטי משני", אימפריה מקומית בראשון לציון, מגיע כמעט מדי יום רוני רותם, מפיק שחתום על הפקות של קובי פרץ, מושיק עפיה ועוד. רותם, שעובד במעדנייה לפרנסתו, לא זכה גם הוא להיכנס לארץ המובטחת. לצד ראובני ורותם, יש עוד רשימה די ארוכה של מפיקים ואנשי תעשייה שהיו החיילים בקו הראשון של משמרות המהפכה הסלסולית, אבל לא זכו לעלות על במות היכלי התרבות והאמפיתיאטרון בקיסריה, כמו הדור שבא אחריהם. רק באחרונה נחשף כי יהודה קיסר, מי שליווה את זוהר ארגוב וניגן עם גדולי הזמר המזרחי, איבד את כל רכושו ונאלץ לישון במכוניתו. "אתה יכול לכתוב שתעשיית המוסיקה של פעם פשוט מתה", אומר שלומי אהרוני, מפיק שבעבר עבד בחברת "בן מוש הפקות" - חברה שהיתה הלב הפועם של תעשיית המוסיקה המזרחית בשנות ה-80 וה-90. המבנה שבו פעלה החברה, בשדרות הר ציון סמוך לתחנה המרכזית בתל אביב, עומד היום סגור ומיותם. "אני רואה את המבנה הזה וכואב לי הלב", אומר אהרוני. "המקום הזה היה מוקד עלייה לרגל. כולם היו מגיעים לכאן, לפעמים רק כדי לעשות רושם. היום אין פה אפילו שלט. אי אפשר לדעת מה המשמעות של המקום הזה". "זאת המציאות" אבל לא רק הלוקיישן השתנה. גם השחקנים המרכזיים בסצנה הים-תיכונית והאנשים שמאחורי הקלעים התחלפו. "רוב הכוכבים והמפיקים של היום הם לא אנשים שהיו חלק מהמאבק", אומר רוני רותם. "אנחנו נלחמנו, הזענו, הקמנו עמותות שפעלו מול גופי ממשלה, ביזבזנו הרבה זמן וכסף". אביהו מדינה משתדל שלא להתמרמר על המצב. "זאת המציאות", הוא אומר, "דור הולך ודור בא. אני מאוד מפרגן להצלחה של הדור הנוכחי. כל המצליחים, כולם היו בניי. בשבילם נלחמתי". התחושה היא שהם שכחו אותך ואת כל מי שנלחם ביחד איתך. "אני לא מתלונן. אנחנו עמדנו ונלחמנו והיינו יותר עניים. היה לזה גם יתרון. כי שיר היה כמו מניה, לקח לו המון זמן עד שהוא הצליח, וכשהוא הצליח הוא הפך לקלאסיקה. היום שיר הופך ללהיט ברגע והוא גם נגמר ברגע. לא הייתי רוצה שהמצליחים של היום יכירו לי תודה. מדובר באמנים ובמפיקים שרוצים מן הסתם לזקוף את ההצלחה לזכותם. מטבע הדברים הם פועלים מהאגו, ככה זה אנשי אמנות". אולי בגלל חוסר הפרגון הזה הגיע יהודה קיסר לאן שהגיע- "לא, זה לא קשור. במקרה שלו זו פשוט התנהלות כלכלית לא נכונה. יהודה איש יקר שלא כילכל את צעדיו נכון. הוא כל הזמן רצה לעזור ולא חשב על המחר. כל מי שחי בתעשייה ידע כבר לפני שנה וחצי על מצבו הקשה של יהודה, ומתוך כבוד אליו לא הוציאו את זה החוצה. שאר המפיקים, המוסיקאים וגם חלק מהזמרים לא נמצאים במצב דומה. בדור שלי הכינו את חגורת השומן. למדו מהנמלה, וחיים בסדר". "אל תספידו אותי" בזמן שמפיקים בזמר המזרחי היום עסוקים בהפקות ענק שמגלגלות מחזורי כסף ענקיים, עסקו מפיקי העל של הדור הקודם, מאיר ראובני ואביגדור בן מוש, במאבק לטובת הפי"ל - הפדרציה הים-תיכונית למוסיקה. המאבק המרכזי של הפדרציה היה מול תחנות הרדיו האזורי בדרישה לקבל תמלוגים בעבור ההפקות שלהם. בתחילת המאבק עמדה כמעט כל תעשיית המוסיקה המסתלסלת מאחורי ראובני ובן מוש. תחנות הרדיו עשו שרירים - וכתוצאה מכך לא הושמעו שירים מזרחיים במשך תקופה ארוכה. אבל לאט לאט החלה החומה של הפי"ל להיסדק. ראובני ובן מוש נשארו די לבד, ולדעת גורמים בתעשייה, המאבק הזה גרם לנפילתם. ראובני, אגב, לא מסכים עם הטענה הזאת. "זה היה המהלך הטקטי הכי נכון בקריירה שלי", הוא אומר. "המאבק של הפי"ל היה מוצדק ביותר. עובדה שבסופו של דבר הגשנו תביעה נגד התחנות האזוריות, עד שהן נכנעו. כולנו הסכמנו שככה אי אפשר היה להמשיך". אבל בזמן הזה כוחות אחרים נכנסו לטריטוריה שלך, ואתה נשארת שבוי במאבקים ישנים. "המאבק הזה היה חשוב לי, ועכשיו, כשהוא מאחוריי, אני נכנס שוב לעניינים". תסכים איתי שזה היה מאבק על פירורים, בזמן שאחרים מפוצצים קופות- "זה היה מאבק עקרוני, ומדברים כאלה אני חי. במהלך המאבק הזה התבררו דברים מדהימים שאפילו אני לא ידעתי. למשל, שכמות השירים שהפקתי היא עצומה אפילו ביחס לחברות ענק כמו הד ארצי ובכל זאת, השם שלך, בניגוד לעבר, כבר לא מפתה זמרים חדשים לחלום על חוזה הפקה איתך. "כנראה בגלל שהרבה זמן לא הפקתי. עברתי תקופה לא קלה ב-98', נשרף לי המחסן ועולמי חרב כמעט. הייתי חייב לסגור חובות וגמרתי עם זה לפני חמישה חודשים. גם הזמר רון שובל, שביחד איתו סיחררנו את המדינה עם הלהיט 'מסובבת אותי', החליט לעזוב אותנו בשיא ההצלחה. למרות זאת, אני מציע לכולם לא להספיד אותי. לפני חודש וחצי דקלון חתם איתי חוזה ואנחנו עובדים על אלבום חדש לגמרי. יש גם זמר חדש שאני מפיק בשם אלעד בשן, קרוב משפחה של יגאל בשן, ועוד יהיו דברים גדולים. הדוב ישן שבע שנים - עכשיו הוא מתעורר. אני נמצא פה". "שכחו אותנו" נראה שכל המפיקים הגדולים מהעבר מתקשים לחיות במציאות הנוכחית. בקצה הדיבור שלהם אפשר לשמוע את התסכול. במקום להיות היום במרכז העשייה ולקטוף את הפירות מהעץ שהם שתלו, הם בקושי נהנים מצילו. שלומי אהרוני, למשל, מסתפק היום בעריכת אוספים. "אתה יודע איזה כיף זה לערוך אוסף שירים של דקלון? אני נהנה מכל רגע", הוא מתגונן. "אין מה לעשות, יש להפקות האלה טעם איכותי, של פעם". במקום שתעבוד על הפקות חדשות, אתה מתעסק בחומרים משומשים- "אין מה לעשות, צריך לחיות ואני יודע גם ליהנות מזה. יש דווקא מכירות לא רעות בכלל". כמו של הכוכבים הגדולים- "לא צריך להגזים, אבל יש ביקוש יפה, אפילו מפתיע". לדברי רוני רותם, "המוסיקה שלנו קיבלה מכה חזקה בתקופה שלפני הפריצה הגדולה של היום. היו לי כל מיני הפקות שנפלו. בעסק הזה אתה לא יכול לצפות דבר". נפלת גם בהפקות של זמרים שהיום מאוד מצליחים. הם שכחו אותך- "שכחו, בטח שהם שכחו. כאילו, מה זה שכחו, אתה יודע, אין להם זמן. אני לא רוצה לנקוב בשמות ואני לא רוצה שיישמע כאילו יש לי טענות למישהו. הם בסדר, בסך הכל הם הצליחו והיום יש להם קריירות, שזה אומר הרבה ריצות. העבודה שלהם היא מסביב לשעון וזה הרבה לחץ". אז את מי אתה מאשים- "הרוב זה בגללנו ובגלל המאבקים. היינו עסוקים באידיאולוגיה, הרמנו עצומות, הפגנות, נפגשנו עם בכירים בממשלה וזה לקח לנו הרבה כוח". אתה מצטער על זה שבמקום לעשות כסף נלחמת על אידיאולוגיה- "לא. בלי המאבקים האלה לא היינו מגיעים למקום הזה בכלל, ואני לא רואה רק את עצמי. מי שאוכל היום את העוגה זה אחרים. לי אישית היתה נפילה חזקה, על כל מיני השקעות שלא הלכו. עם הזמן נגמר הכסף. אני צמחתי כמפיק של מוסיקה שצמחה מלמטה. זו היתה מוסיקת רחוב, והיום זאת מפלצת משומנת עם סוללה של אנשים מסביב". אתה מקבל תמלוגים מהפקות עבר? זה מצליח להחזיק אותך- "בקטנה זה מחזיק. יש קצת תמלוגים, אוספים פה ושם, לא יותר מזה. אני צריך להשלים הכנסה. אין לי ביטחון לגבי המחר, ובטח שלא את הביטחון שהיה צריך להיות לי אם הייתי חלק מההצלחה של היום. שלא יבינו אותי לא נכון, אני אומר שיהיה להם לבריאות. הזמרים היום, יש להם גם ראש גדול, הם מנהלים את עצמם. הם רוצים לעשות הכל לבד. כל אחד לוקח את הפלאפון, מארגן מזכירה ומרים מערך לוגיסטי שלא מבייש שום חברת הפקות גדולה. אז הם כבר לא צריכים אותנו". גם אביהו מדינה משתדל לפרגן: "אני אומר 'אשריי שזכיתי לראות את הדור השני שלי'. זה מוכיח לדור הקודם שהמאבק היה ראוי". אז זהו, ניצחתם? אפשר לנוח- "לא, עדיין יש מה לעשות. ההצלחה של המוסיקה הזאת כבר לא מוטלת בספק, ולמרות זאת ברדיו זה עדיין לא בא לידי ביטוי. עם כל הרעש, עדיין אחוז השירים ששייכים לז'אנר הזה ברדיו הוא מזערי, אולי 20 אחוז, לעומת ז'אנרים אחרים. יש עוד הרבה עבודה".
ואן.אם.סי. עם כל הרעש של הד ארצי, יש להם בסך הכל 15 אלף שירים שהם הפיקו. אתה יודע כמה שירים אני הפקתי? למעלה מ-11 אלף. איפה שאתה שם יד - יש ראובני".
המהפכה המזרחית מתה
רק באחרונה נחשף כי יהודה קיסר, מגדולי הזמר המזרחי, איבד את כל רכושו ונאלץ לישון במכוניתו • אבל הוא לא לבד: רבים מדור המייסדים של המוסיקה המזרחית מתפרנסים בדוחק ולא זוכים ליהנות מפירות ההצלחה של המהפכה • "עם הזמן נגמר הכסף", אומר רוני רותם, שהפיק בעבר את קובי פרץ ואת מושיק עפיה, "מי שאוכל היום את העוגה זה אחרים"
Load more...