כרזות גדולות תלויות משני עבריו של הכביש המתפתל בכניסה ליישוב פוריה עילית, ועליהן תמונה של חייל. "היית מאמינה שאנשים עוצרים אותנו ושואלים מי זה בתמונה?" שואל אבירם שאול. "זה הזוי. יש אנשים שלא מזהים את אורון, או ששכחו ממנו. זה גורם לי לכאב בלתי נסבל. אני פה בשביל להזכיר מי זה אחי, ושמוכרחים להחזיר אותו אלינו".
זו שעת בוקר מאוחרת. החצר של משפחת שאול פורחת ומטופחת, והבית, שזה עתה נשטף על ידי אבא הרצל, מדיף ריחות רעננים, מסודר למופת. שום דבר לא השתנה מאז ביקרתי כאן בדיוק לפני שנה, למעט תמונותיו של אורון, שמעטרות עכשיו את כל קירות הסלון ופינת האוכל. לאן שלא מביטים נתקלים בפניו של הצעיר יפה התואר ובעיניו הכחולות והמחייכות.
על הספה יושבת האם זהבה בת ה־60, מכשיר הטלוויזיה שמולה דלוק, אך מבטה תלוי בנקודה בלתי נראית באוויר, והיא דוממת.
אבירם, עוד מעט בן 24, ממהר לבקש שנעזוב את הבית. אנחנו מטפסים בשביל עפר המוביל למגרש הקטרגל, שהוקם להנצחת זכרו של אורון. לצידו נטוע עץ זית, כסמלה של חטיבת גולני, חטיבתו של אורון, ומעליו שני תורני דגלים - על אחד מתנופף דגל החטיבה ועל האחר דגל המדינה. מרחוק אפשר להבחין ברכס הרי הגולן ובפיסה קטנה מן הכנרת.
נקודת השבר הגדולה ביותר שאבירם חווה מאז שאחיו הקטן הוגדר כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע היתה בחודש שעבר.
"לקראת יום השנה קיבלתי המון טלפונים והודעות מאנשים ששאלו מה עושים, לאן לבוא. מצאתי את עצמי מגמגם מולם. כל משפחה שכולה עולה ביום השנה לקבר, ואליה מצטרפים משפחה וחברים. שנה עברה מאז שאורון איננו, ולנו אין מקום לבכות בו ולהתייחד עם זכרו.
"בסופו של דבר העברנו את יום השנה לאורון בבית, כמעט לבד לגמרי. המשפחה הקרובה הגיעה, וגם חברים שלו מהצבא באו לבקר. אבל לא היתה אזכרה ולא עלינו לקבר, כי אין קבר. אני מקווה שביום השנה הבא לא אצטרך לגמגם".
ממטרות מתיזות מים על כרי הדשא, ואבירם מתיישב על ספסל עץ סמוך, בידיו מחברת סגולה מלאה בהערות שרשם לעצמו לקראת המפגש שלנו. בני המשפחה גזרו על עצמם שתיקה כמעט מוחלטת בשנה האחרונה. מבחינת אבירם, בכל מילה ופעולה של המשפחה גלומה חשיבות עצומה לגורל אחיו.
אורון (מימין) ואבירם שאול. "אין מקום לבכות בו ולהתייחד עם זכרו"
"הכי עצוב לי שמתייחסים אל אורון כאל חלקי גופה", הוא פותח. "יש עובדות בשטח שמוכיחות שאורון הוא לא חלקי גופה. אורון לא היה בתוך הנגמ"ש בזמן הפיצוץ. זה ודאי. מצאו וסט וקסדה שלו סמוך למנהרה. אורון לא היה שרוף. הוא נחטף שלם על ידי חמאס".
הוא חי, לדעתך?
"בהתחלה התעסקתי בשאלה הזאת כל כך הרבה. זה שאב ממני את כל האוויר והכוחות, עד כדי כך שלא הצלחתי להתמודד עם שאר היומיום שלי. לכן החלטתי להניח לזה. בין שאורון חי ובין שלא, הוא צריך לחזור לפה. חייל שנשלח על ידי המדינה, להגן על המדינה, חייב לחזור. הוא והדר גולדין.
"כל לוחם שמשרת את המדינה ואת צה"ל יודע שיכול לבוא היום שבו הוא ישלם בחייו. אבל כל חייל שנכנס ללחימה רוצה לחזור למקום שעבורו הוא נלחם. אורון ישראלי, יהודי, הוא צריך לחזור לכאן".
אמא שלך עדיין מרגישה שהוא בחיים?
"לכל אמא יש התחושות שלה, ואומרים שהן הכי מדויקות. הלוואי שהתחושה שלה נכונה, אבל גם היא הניחה לזה עם הזמן. היא כבר כמעט לא מתעסקת בזה יותר. כולנו משקיעים את האנרגיות בהחזרת אורון, כך או אחרת.
"לא קיבלנו שום דבר שאפשר לקבור. צה"ל לא הצליח למצוא כלום. הוצגו בפנינו קסדה, וסט ומסמכים, ואותם אי אפשר לקבור. לכן יש שביב קטן של תקווה, שאולי אורון יחזור על הרגליים. אנחנו מכינים את עצמנו לכל תרחיש, הכל יהיה פחות גרוע מעכשיו. אנחנו נמצאים בנקודה הכי נמוכה".
הקסדה הזאת היתה שלך בשירות הצבאי.
"כן, זאת קסדה שליוותה אותי בחלק מאוד משמעותי מהשירות, והעברתי אותה לאורון. היא הממצא הכי חזק לקביעת המוות על ידי צה"ל. לפני שאורון התגייס הוא ביקש ממני שאתן לו אותה. הייתי לקראת סוף השירות שלי ושמחתי שהיא תהיה גם שלו.
"הקסדה עדיין נמצאת במכון לרפואה משפטית באבו כביר, אנחנו לא מרגישים שיש לנו צורך להחזיק בה כרגע. הרב הצבאי הראשי הגיע אלינו הביתה והסביר לנו, בין היתר, על סמך מצב הקסדה, למה אורון מוגדר חלל שמקום קבורתו לא נודע. המסקנה של צה"ל התבססה על רפואה, לא על מתמטיקה. אני יודע שברפואה יש ניסים ויש יוצאים מהכלל. תראי את אמא שלי שחלתה בסרטן. מאז שנתנו לה שבוע לחיות עברו שנים.
"קיבלנו החלטה לא פשוטה לשבת שבעה בלי שקיבלנו, בעצם, שום דבר. זאת היתה החלטה משפחתית וכיבדתי אותה. לי אישית היה קשה לשמוע שאורון מוגדר חלל, במצב שבו לא קיבלנו כלום. שוב, אני לא מנסה להגיד שהוא בחיים. אני רק מנסה להסביר למה היה קשה לי לקבל החלטה קריטית כל כך בלי שיהיה לי דבר כלשהו ביד.
"יכול מאוד להיות שאם היינו מקבלים מראש את המסמכים שקיבלנו אחרי ההחלטה הזאת, זה היה משפיע על השיקולים שלנו. אותי המסמכים האלה השאירו עם כמה סימני שאלה. מה שהיה לי קשה בהחלטה לשבת שבעה הוא המסר שהציבור אולי קיבל - שהמשפחה ישבה שבעה, אורון מוגדר חלל ואפשר להמשיך הלאה.
"אז ממש לא, אסור להמשיך הלאה. ישבנו שבעה כי כיבדנו את ההחלטה של הרב הצבאי הראשי ושל צה"ל. אסור לשכוח שאורון עדיין ברצועת עזה, מוחזק בידיים של חמאס.
"מצד שני, אם השבעה עזרה לקדם את ההחזרה של אורון מבחינת הממשלה, זה מה שחשוב. בממשלה יודעים מה הקביעה של צה"ל, איפה אורון עכשיו ואיפה הוא צריך להיות. בסופו של דבר הלכנו לפי הקו של צה"ל והממשלה, ואני מקווה שזה יעזור לנו".
למה אתם לא משמיעים את קולכם? מוחים, מפגינים, יוצאים בקמפיין?
"השתיקה שלנו היא לא מתוך חולשה, אלא מתוך בחירה. המשפחה שלי לא מעוניינת במחאה או בקמפיין. אנחנו מפעילים את הלחץ במקומות הנכונים. לחץ שקט וחיובי, שלטעמנו יכול לסייע.
"לפי מה שאנחנו מבינים, הגורמים הרלוונטיים עושים את העבודה. כל עוד אנחנו רואים שנעשות פעולות ויש התקדמות וקשובים לנו, אנחנו לא נפריע.
"ברור לנו שצריך להתאזר בסבלנות. וכשאני אומר את המילה הזאת, השורש ס.ב.ל מופיע לי מול העיניים. זה כרוך בהרבה סבל מצידנו, אבל צריך לדעת לשתוק ולתת למי שמבין לעבוד. השתיקה היא המלחמה הכי קשה שלנו. הרבה יותר קל לצעוק מאשר לשתוק. אבל ברור לי שלא אני הוא זה שיכול להחזיר את אורון.
"אני מקווה שבזמן הקרוב תהיה התקדמות משמעותית. אבל אם נראה שהמאמצים לא מובילים לשום מקום, נחשוב שוב על דרכי הפעולה שלנו".
• •
כשנתיים מפרידות בין אבירם לאורון. אחיהם הקטן, אופק (15), נולד בהפרש שנים גדול יותר. האב הרצל עובד כמדריך שיקום בהוסטל לצעירים עם הפרעות התנהגות. האם זהבה עבדה בעבר בבנק, כאחראית תחום האשראי וההלוואות. כשאבירם היה בן 10 חלתה בסרטן, והילדים גדלו כשאימת המחלה מרחפת בבית ואמם עוברת טיפולים קשים וממושכים.
"היום, ברוך השם, אמא שלי מרגישה טוב והמחלה בנסיגה", אומר אבירם. "היא אישה חזקה, וגם אבא שלי. בשנה האחרונה שתי אחיות של אמא נפטרו, והיא שוב הוכיחה לנו שיש בה עוצמות. בכל פעם שאני על סף שבירה, אני מסתכל עליה ואומר לעצמי, מי אני שאשבר?"
בתיכון למד אבירם במגמת חשמל ובצבא שירת בגדוד שקד של גבעתי. לאחר שחרורו נרשם ללימודי הנדסת בניין, אבל נכון לעכשיו, ויתר על הלימודים.
בקיץ של השנה שעברה הוא עבד במחלקת הביטחון של בית החולים פוריה, לא רחוק מבית הוריו. ביום חמישי בלילה, 17 ביולי 2014, במהלך משמרת בבית החולים, התבשר שהצוות שלו מגויס.
"חיכיתי לצו 8 הזה כל כולי, ממש רציתי שיגיע כבר", הוא מחייך לראשונה בשיחתנו. "אלה רגעים שלוחמים מחכים להם, ככה זה.
"בשלוש בלילה עזבתי את בית החולים ונסעתי הביתה. מרחוק ראיתי שהאורות בבית דלוקים. אמא שלי היתה ערה ופתחה לי את הדלת. היא היתה מאוד מודאגת ולחוצה מהידיעה שגם אני וגם אורון נשתתף בלחימה. בבוקר אבא לקח אותי לאזור ההתכנסות של הצוות שלי. בדרך אורון התקשר אלי ודיברנו כמה דקות. זאת היתה השיחה האחרונה שלנו.
"במהלך כל הנסיעה לא הפסקתי לחשוב איך אני נכנס לשטח ופוגש אותו. זה היה החלום שלי, רק חיכיתי לראות את הפנים שלו, לתת לו חיבוק. לא ראיתי אותו שישה שבועות, כי אחרי שהוא קיבל את אות מצטיין הנשיא ביום העצמאות, הוא התנדב להישאר שבתות בבסיס במקום חברים שלו. בגלל החזרות לטקס הוא נעדר הרבה מהבסיס ולא היה לו נעים משאר החיילים".
בבוקר יום ראשון, 20 ביולי, אבירם היה טרוד בהכנות אחרונות לפני הירידה לשטח. "התחילו כל מיני לחשושים שהיתה תקרית של גולני בסג'עייה. לא ייחסתי לזה חשיבות, למרות שעוד ועוד אנשים דיברו על זה. בנקודה מסוימת התרגזתי וביקשתי שיפסיקו להתלחשש על זה סביבי. אמרתי: 'יש פה אנשים שהאחים שלהם בשטח, משרתים בגולני, וזה לא לעניין ששמועות כאלה ירוצו פה. זה לא עושה טוב לאף אחד'.
"במקביל קיבלתי טלפונים, מוזרים בדיעבד, מחברים ומבני משפחה. ביקשו ממני להתקשר להורים, לבדוק מה קורה, להשמיע קול. התקשרתי להוריי והם אמרו לי שהם אוכלים ארוחת בוקר במסעדה, אז החלטתי לא לדאוג. שמעתי על הודעה שרצה בווטסאפ וכוללת שמות מדויקים. נלחמתי בעצמי לא להסתכל, לא להתייחס. אמרתי, אני לא ארוץ לחפש חדשות רעות. אם קרה משהו רע, כבר ישיגו אותי. העברתי את הטלפון למצב של שקט והתרחקתי".
משפחת שאול צועדת למען אורון. "בכל פעם שאני על סף שבירה, אני מסתכל על אמא" // צילום: גיל אליהו
לקראת הצהריים הועלו הלוחמים בצוות של אבירם לאוטובוס, שיסיע אותם לשטחי ההתכנסות ליד הרצועה. "חבר מאוד טוב התקשר אלי, והודעתי לו שאני בדיוק מכבה את הטלפון ומוסר אותו. ואז הוא אמר לי: 'אל תכבה את הטלפון. יש מידע שאורון פצוע'.
"הבנתי שההתחמקות שלי לא תשנה כלום. לקחתי מאחד החיילים את הטלפון וראיתי הודעת ווטסאפ שבה נכתב 'אורון שאול ז"ל'. באותו רגע הרגשתי שהחיים שלי התקצרו לפחות בעשר שנים.
"אני מרשה לעצמי להאשים את מי שהעז לפרסם את ההודעות האלה. למזלי, להורים שלי לא הגיעה ההודעה הזאת. רק בזה אני מתנחם. מי שהפיץ את השמות צריך להתבייש ולדעת שהוא גרם עוול וכאב נוראי. עד היום אני כועס בגלל זה.
"ירדתי מהאוטובוס, התיישבתי על איזה סלע בצד וחיכיתי להודעה הרשמית. אני אפילו לא יכול לשחזר מה עבר עלי, נפשית ופיזית. עברו לפחות עוד שעה וחצי עד שנציגים של מחלקת נפגעים הגיעו אלי.
"סידרו לי הסעה הביתה, וחבר מהצוות התלווה אלי, כנראה כדי לשמור עלי. הנסיעה היתה ארוכה וקשה. עברו לי כל כך הרבה תסריטים בראש, עד שבנקודה מסוימת נרדמתי לדקה או שתיים. בזמן הקצר הזה חלמתי שזאת טעות, ששום דבר לא נכון, וכל כך שמחתי, הוקל לי. אבל אז פקחתי עיניים, ראיתי לידי את חבר שלי ומולי את הכביש שמוביל הביתה, והבנתי שזאת המציאות שלי, ואיתה אני אצטרך להתמודד כל החיים.
"כשירדתי מההסעה היו המון אנשים בבית ובחוץ. נכנסתי הביתה מהר ומייד הלכתי לחדר שלי. לא הייתי מסוגל להסתכל על ההורים שלי. אחרי כמה דקות אבא בא אלי לחדר. הרמתי את העיניים וראיתי מישהו אחר, שבור. ההורים שלי הם אנשים מאוד חזקים, ובאותו יום הם נשברו לרסיסים".
במשך חמישה ימים לא היה ידוע מה בדיוק עלה בגורלו של אורון בן ה־20, שהיה חלק מהכוח הלוחם על נגמ"ש צה"ל שנפגע בשכונת סג'עייה בעזה. נגמ"ש שזכה אחר כך לכינוי "נגמ"ש המוות". בימים הללו הוגדר אורון כנעדר, והמשפחה קיוותה שאולי בכל זאת יימצא בחיים.
• •
ביום שישי, 26 ביולי, מעט לפני כניסת השבת, הגיעה משלחת של בכירים בצה"ל לבית המשפחה. הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ, ראש אכ"א דאז, האלופה אורנה ברביבאי ומפקד העוצבה, תא"ל אופק בוכריס, בישרו להם כי על פי הבדיקות, אורון מוגדר הלכתית כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע.
יומיים לאחר מכן באו גם ראש המכון לרפואה משפטית באבו כביר, ד"ר חן קוגל, וראש מחלקת נפגעים, אל"מ יפה מור, ויחד עם הרב הצבאי הראשי הבהירו שהממצאים בשטח לא מותירים ספק כי אורון אינו בחיים.
בימי השבעה גדשו אלפים את בית המשפחה. באותם ימים ניכר באבירם שהוא מלא זעם. "כעסתי מאוד", הוא מאשר. "כעסתי שנתנו להם להיכנס עם הנגמ"שים המיושנים והלא ממוגנים. מצד שני, אני מכיר את אורון ויודע שגם אם היו אומרים לו להיכנס על אופניים, הוא היה עושה את זה.
"הרי ממילא הוא לא היה אמור להיות על הנגמ"ש הזה והתעקש להצטרף. סיפרו לנו שהוא אמר למפקד שלו שאם לא יעלו אותו לנגמ"ש, הוא ירוץ אחריו עד שהם יהיו חייבים לפתוח את דלת הנגמ"ש ולהכניס אותו. אז כן, כעסתי. הכעס שלי נמשך חודשים. היום, כמו שאני לא מתעסק בשאלה אם הוא אולי בחיים, אני גם לא מתעסק בכעס, כי זה לא תורם להחזרה של אורון.
"בכל בוקר אני מתעורר וקורא סטטוס שאורון כתב בפייסבוק בזמן שגלעד שליט היה בשבי: 'לעולם לא אשבר, תמיד אמשיך ואלחם, מבטיח: על רגליי עוד אשאר. ולי יש רק חלום קטן להיות חופשי כמו כולם, חיוך בנפשך תדע שמדינה לא מפקירה. גלעד שליט עדיין חי'. אני מסתכל על זה ומבטיח לו שהוא יחזור. אני פה כדי להחזיר אותו. אם אני אצטרך לעלות על שופל ולהפוך כל אבן במדינה כדי שזה יקרה, אני אעשה את זה. לא אשקוט עד שהוא יחזור".
אתה מודאג מהביקורת הציבורית שהיתה על המחיר שישראל שילמה בעיסקת שליט?
"אני לא האדם שצריך להפנות אליו את שאלת המחיר. מקבלי ההחלטות מתעסקים בזה. מה שמעניין אותי הוא שיש שני לוחמים, אורון שאול והדר גולדין, שיצאו מהמדינה ולא חזרו. ברור שוועדות שעוסקות בשאלת המחיר מכאיבות לי ומדאיגות אותי, ואני כל הזמן חושש מהרתיעה של הציבור לשאת במחיר כבד. הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא לפגוע במשפחות השכולות.
"יש לי תחושה שבתקופה האחרונה אנחנו מתנהלים יותר מדי לפי החליל של חמאס. ישראל היא שצריכה להכתיב את הקצב והכללים, לא חמאס. הם צריכים להבין מה המחיר שהם יצטרכו לשלם אם אורון והדר לא יוחזרו. אפשר לעשות את זה בהרבה דרכים. לכופף אותם. לא לשחק לידיהם. צה"ל והמדינה יודעים איך לעשות את זה, לא אני צריך להסביר להם איך".
העובדה שבידי חמאס מוחזקים שני אזרחים ישראלים, אברה מנגיסטו ואזרח בדואי, הופכת את המאבק שלכם לקשה ומורכב יותר.
"חמאס הפך את הכל לסוגיה אחת, כי זה נוח לו. אבל אלה שתי סוגיות נפרדות. שני לוחמים שנשלחו לעזה מול שני אזרחים, שלא ברור איך הגיעו לשם.
"אורון והדר הם לוחמים שנשלחו על ידי צה"ל והמדינה לשטחי עזה, להגן בגופם על אזרחי ישראל - על כל ילד שהלך לגן, על כל משפחה בבית שלה. לכן מוטלת על המדינה החובה להחזיר אותם. אני כבר לא מדבר על מה שהמשפחה שלי עוברת, אלא על המוסר והחובה של צה"ל כלפי הלוחמים שלו. ולא משנה באיזה מצב הם".
אתם נמצאים בקשר עם ליאור לוטן, נציג הממשלה לענייני שבויים. מה הרגשתם לנוכח הביקורת על הדברים שהוא אמר למשפחת מנגיסטו?
"אני לא יודע איך להגיב על מה שהוא אמר או לא אמר למשפחת מנגיסטו. לא הייתי שם. בעיניי, הוא האדם הנכון למשימה הזאת ויש לנו אמון בו. כשיצאו נגדו, זה עורר בנו הרבה אי נעימות.
"איתנו אף אחד לא היה צריך לדבר על חשיבות השקט ושיתוף הפעולה. ברור לנו שמה שאומרים לנו בחדרי חדרים נשאר בחדרי חדרים. אנחנו החלטנו בעצמנו שהכי חכם מצידנו יהיה לתת לגורמים המטפלים לעשות את העבודה שלהם. אף אחד לא אומר לנו מה לעשות, אנחנו עושים את מה שנכון בעינינו. עד היום, בכל פעם שהיה לליאור לוטן מידע בשבילנו, הוא בא אלינו הביתה, ישב איתנו ודאג לעדכן אותנו".
יש לכם קשר עם משפחת גולדין?
"אני בקשר טוב עם צור, אחיו התאום של הדר. אנחנו מדברים הרבה. יזמנו עכשיו שיתוף פעולה בין החברים של אורון לחברים של הדר, פרויקט בשם 'הלב החסר', שהמטרה שלו להזכיר לכולם את אורון והדר ולעורר הזדהות עם המשפחות באמצעות אירועים חיוביים. אנחנו רוצים להפיק יום שכולו מוקדש לאורון ולהדר. עכשיו אני עומד לפנות לאמנים כדי שיופיעו בו, ואני מאוד מקווה שהם יסכימו לעזור לנו ולקחת בזה חלק".
• •
בשנה החולפת הפך אבירם לגורם מרכזי בבית ובמשפחה. קרובי משפחה מספרים שפעמים רבות, כשנדמה שהכל מתפורר ואין תקווה, הוא שמחזק את הוריו וממקד אותם במטרה, להשיב את אחיו. רוב יוזמות ההנצחה של אורון נעשו ביוזמתו, דוגמת טורניר הכדורגל בקצרין או הקדשת דקת דומייה בתחילת משחק של בית"ר ירושלים, הקבוצה שאורון אהד. הוא גם מפעיל דף פייסבוק לזכרו.
"גדלנו צמודים, חדר ליד חדר. למדנו תמיד באותם בתי ספר, רצנו יחד, שיחקנו המון כדורגל יחד, הלכנו למשחקים. כילדים רבנו המון. לא היה יום שבו לא רבנו בטירוף, ואחרי רבע שעה השלמנו כאילו כלום לא קרה.
"למרות שאני יותר גדול, אורון לא היה מוותר. הוא היה פייטר אמיתי, פעמים רבות ניצח אותי.
"כשהייתי חוזר הביתה מהצבא, הוא היה כל כך מתרגש ומתלהב לראות אותי במדים, לשמוע את הסיפורים שלי. הוא היה עדיין בתיכון, אבל חיכה מאוד להתגייס. ממש רצה כבר להיות לוחם.
"כשהגיוס שלו התקרב, צחקתי עליו. הייתי בטוח שהוא לא יסיים אפילו את הטירונות. הוא היה מאוד ביישן, שקט, צנוע. היתה לו נפש אמנותית, הוא צייר ופיסל המון. אמרתי לעצמי, מה בין זה לבין להיות לוחם? הוא היה יושב שעות לבד מול המחשב. אולי פעם אחת ראיתי אותו במסיבה. אני הייתי יוצא המון למסיבות, והוא אהב להיות עם חברים או בבית. הוא היה ילד של בית, ילד של אמא. בכל השנים שהיא היתה חולה הוא דאג לה, רצה להיות לידה, לעזור לה.
"בצבא הוא הפך לגבר במלוא מובן המילה. לא רק שהוא סיים את הטירונות, אלא גרף לאורך כל השירות אותות הצטיינות, שעל רובם גילינו רק במהלך השבעה כי הוא לא סיפר לנו. הוא היה צנוע ולא ייחס לדברים האלה חשיבות גדולה. כל מי שהגיע אלינו הביתה אמר שלא היה חייל בגדוד שלא שמע עליו. הוא היה לוחם משכמו ומעלה.
אבירם שאול. "נשארתי פטריוט, מה שקרה לא פגע באמון שלי במדינת ישראל" // צילום: גיל אליהו
"בשנים האחרונות הקשר שלנו הפך למשמעותי מאוד. הבנו שאנחנו הכי קרובים בעולם. אחרי שהתגייסתי גיליתי עד כמה הוא חסר לי, והוא הבין עד כמה אני חסר לו. הוא הפך לחבר הכי טוב שלי. ידענו הכל אחד על השני. הוא התייעץ איתי המון, בעיקר בכל מה שקשור לצבא ובקשר להודיה, החברה שלו. מרגע שהוא התחיל לצאת איתה, אני הייתי האוזן הקשבת שלו. נוצר בינינו קשר מדהים.
"כשאופק חגג בר מצווה ולא איפשרו לי לצאת הביתה בגלל מבצע עמוד ענן, אורון התאכזב והתעצבן עד כדי כך שהוא לא הסכים ללכת לאירוע. הוא ביקש מההורים שלי שידחו או יבטלו אותו עד שגם אני אהיה. הם היו צריכים ממש להכריח אותו לבוא".
איך אופק מתמודד עם המצב?
"אופק הוא ההפתעה של המשפחה. מאוד דאגתי לו, הוא קטן ולא ידעתי איך יגיב. אבל הוא יודע להסתכל על הדברים בצורה טובה ומתנהג כמו גבר. כשזה קרה הוא היה בחופש הגדול שאחרי כיתה ח', ובכל זאת התנהג כמו בחור בגילי. הוא הצליח להרגיע אותי בימים שבהם הסתובבתי מאוד טעון, כשכל דבר קטן שבר או הכעיס אותי. הוא ידע לקחת אותי החוצה, לדבר איתי, לתת לי כוח".
מה יהיה בעוד שנתיים, כשהוא יעמוד לפני גיוס?
"הוא רוצה לעשות בדיוק את השירות של אורון - להתגייס לגדוד 13 של גולני. הוא נחוש לעשות את זה בשביל אורון. אני לא מאמין שאמא שלי תהיה מסוגלת לחתום לו, אבל ניתן לזמן לעשות את שלו.
"מצד אחד, אני יכול להבין את הרצון שלו להיות קרבי. יש לנו הרבה לוחמים במשפחה, חלק גדול מהם שירת בגולני. מצד שני, אני מבין את אמא שלי, גם אני מפחד לאבד עוד אח".
איך הודיה מתמודדת עם המצב?
"קשה לה מאוד. אני מקווה שהיא לא תמשיך לשקוע בכאב ותמצא את הדרך להשתחרר ולהתקדם הלאה. אני מדבר איתה כל יום, ואני אמשיך להיות איתה בקשר כל החיים. אני באמת מאחל לה שתמצא אהבה חדשה".
• •
לאחרונה החל אבירם לעבוד באחד מגופי הביטחון במדינה. "נשארתי פטריוט. מה שקרה לא פגע באמון שלי במדינת ישראל, במחויבות שלי אליה וברצון לתרום לה. אם אני אקבל עכשיו צו 8 או שסתם יקראו לי לאימון, אני מוכן לעלות מייד על מדים ולרוץ. בשביל אמא שלי, לעומת זאת, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.
"וזאת דילמה. אני מעדיף שאמא שלי תישאר רגועה ותשמור על עצמה משאני אספק את עצמי".
את חסרונו של אורון הוא מרגיש במיוחד בארוחות של יום שישי, "אלה הרגעים שבהם היינו מדברים על הצבא, מתווכחים, כל אחד היה משוויץ ביחידה שלו, מה הסגולים עושים ומה החומים עושים.
"מה שמעניין הוא שהייתי בטוח שאני מכיר אותו במאה אחוז, אבל הבנתי שבעצם יש המון דברים שלא ידעתי עליו. לקחתי על עצמי לגלות את כולם. אני ההפך הגמור ממנו, אבל מאז שהוא לא פה אני מנסה לאמץ כמה שיותר תכונות שלו. להפוך להיות הוא.
"בניגוד אלי, הוא היה מאוד רגוע, שקול, קשוב. בחור שאכפת לו מהכל ומכולם. הוא היה פדנט אמיתי, עשה כל דבר עד הסוף. לא השאיר קצוות פתוחים. גם הצניעות שלו היא אתגר מבחינתי.
"בשנה האחרונה אני מקפיד בארוחות שישי לאכול את המנות שהוא אהב לאכול - דג ברוטב, המבורגר - אבל לא לסיים. בזכותו אנחנו עושים קידוש בבית, זה היה חשוב לו".
הוא מופיע לך בחלומות?
"לעיתים רחוקות. כשהוא מופיע, אלה החלומות הכי יפים, שבהם אני מרגיש ורואה אותו באופן הכי מוחשי. אבל התחושה אחרי החלומות האלה היא נוראית. אולי טוב שהם לא באים הרבה.
"יש שתי תמונות שאני מסתכל עליהן המון, כל יום. האחת - של אורון מיום הגיוס, כשהוא על אזרחי ואני על מדים. והשנייה - כשהוא על מדים, בטקס מצטייני הנשיא, ואני על אזרחי. הייתי צריך לשבת לו על העורק הראשי כדי שיצטלם איתי, כי הוא לא אוהב להצטלם. מזל שלא ויתרתי לו, זאת התמונה האחרונה שלי איתו.
"נורא קשה לי שאני לא מצליח להיזכר בפעם האחרונה שבה העיניים שלנו נפגשו. אין לי מושג. אני מתאמץ להיזכר, וזה לא בא, זה לא עולה".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו