הזנה בכפייה - כמה מיתוסים שחשוב לנפץ

בעקבותהסערה סביב שאלת ההזנה בכפייהשל אסירים פלשתינים שובתי רעב, חשוב לדייק באמיתותם של מספר מיתוסים המלווים את הוויכוח הציבורי בנושא.

1."אי אפשר להאכיל בכפייה. זה יהרוג את החולים" -

האכלה בכפייה ופעולות רפואיות ברוטאליות לא פחות הן עניין שבשגרה בבתי חולים פסיכיאטריים, גריאטריים ועוד. אנשים רבים מאמינים שמוות, ודאי מוות ברעב, הינו חלופה גרועה עוד יותר. האכלה בכפיה גרמה לעתים למוות, וכן פרוצדורות רפואיות רבות אחרות.

2."האכלה בכפייה היא עינויים" -

על פי האמנה הבין לאומית, עינויים הינם פעולה שמטרתה היא גרימה של כאב, סבל והשפלה, במטרה לשבור את רוחו של המעונה ולהפיק ממנו מידע. גם אם האכלה בכפייה הינה פסולה מוסרית, ברור שאין מדובר בעינויים. אני חושש מאד מהתקדים המסוכן על פיו החברה (ונציגי הרופאים!) מסווגת טיפול רפואי שמטרתו הצלת חיים כ"עינוי", זאת דווקא בשל הסבל, ההשפלה, והפולשנות שפרוצדורות רפואיות רבות גורמות, בין במודע ובין כתופעת לוואי. יש לצמצם את הברוטאליות שברפואה, אך לא על ידי סיווגה כעינויים. אויה לנו אם פעולה מצילת חיים הנעשית בתום לב תהיה מסווגת כפשע נגד האנושות. רופאים, גם אם חוטאים ושוגים, אינם גסטפו.

3."זכותו של אדם לעשות כרצונו, גם להתאבד, כל עוד אינו פוגע באחרים" -

לא כולם מקבלים כלל ליברלי זה. בכל מקרה, הדברים נאמרו למעשים פרטיים, ולא לשביתת רעב שכל מהותה הוא פעילות פוליטית פומבית שתכליתה הוא עימות עם השלטון ושינוי כפוי של מדיניותו. כפייה של שלטון דמוקרטי אינה בהכרח עדיפה מהאכלה בכפייה.

4."חוק האכלה בכפייה יפתור את הבעיה של שביתת הרעב" -

לישראל היסטוריה של נסיונות לפתור בעיות קשות באתיקה רפואית באמצעות חקיקה נקודתית (חוק החולה הנוטה למות, חוק מוות מוחי נשימתי, ועוד). הניסיון מראה כי הרופאים, הציבור והמדינה עצמה אינם נשמעים לחוקים הללו. גם נוכח חוק האכלה בכפייה הכריזה ההסתדרות הרפואית כי תורה לרופאים שלא להאכיל בכפייה, גם נוכח היתר של שופט מחוזי לעשות כן. סרבנות כזו עשויה ליצור חבות נזיקית לחיי אדם. באירלנד פנו בני משפחה של שובתי רעב לבית המשפט על מנת לכפות הזנה. כמו כן, בקרב שורדים של שביתות רעב יש שיעור גבוה של פגיעות מוחיות משמעותיות והפרעות פסיכיאטריות.

5."ניתן יהיה להאכיל את השובתים כשהכרתם תאבד" -

על פי הצהרת מלטה של ארגון הרופאים העולמי, מעשה כזה אסור אם השובת השאיר צוואה כתובה המתנגדת להאכלה. בכל מקרה, ככל שמצבו הרפואי של השובת מחמיר, כן גובר הסיכון שימות, או מהרעב או מההאכלה. אתיקאים רבים מאמינים שעדיף כפייה עימותית (כשהחולה מודע לכך) מאשר כפייה בהערמה (כשאין הוא מודע). כך גם בחוק זכויות החולה הישראלי המתיר כפייה של טפול מציל חיים על חולה כשיר סרבן, בנסיבות מסוימות ובאישור ועדת אתיקה מוסדית. יש לעשות זאת תוך יידוע של החולה, ולא תוך המתנה לכך שיאבד את כשירות דעתו. הסעיף הזה בחוק קיים כבר כמעט 20 שנה, והוא מתאים ביותר לנסיבות של שביתת רעב. ההימנעות הכמעט גורפת משימוש בו היא הראיה שלא ניוושע על ידי חוק נוסף.

6."אם הם רוצים, תנו להם למות" -

חס וחלילה. אפילו שלטון הרשע של הצאר הרוסי לא אמר זאת כשפרצו שביתות הרעב הראשונות בשנות ה-70 של המאה ה-19 בבתי הכלא של סיביר. זו הייתה המדיניות של אנגליה נוכח שביתת הרעב של אסירי המחתרת האירית ב-1980, שגרמה למותם של עשרה צעירים ולטראומה נוראית, שלא הוסיפה לפתרון הסכסוך ולשמה הטוב של ת'אצר.

עלינו גם לשאול עצמנו, אם ניתן לשובתים לגווע ברעב אם הם לא היו אסירים פלשתינים אלא מן הימין הקיצוני היהודי (כפי שהיה בפרשת "עוזי משולם"), או מבקשי מעמד פליט שנדחו (כפי שהיה לאחרונה באוסטרליה).

7."השובתים הינם שונאי ישראל השואפים להשמידה" -

אולי. בפועל, אין האסירים הפלשתינים שובתים בדרישה לשינוי המדיניות הישראלית ביו"ש או בכלל. הם שובתים כנגד המעצרים המנהליים, המהווים הפרה של זכויות אדם של השובתים עצמם. הניסיון בישראל ובעולם מראה שבדרך כלל ניתן להיענות לדרישותיהם של השובתים מבלי לפגוע בביטחון הלאומי. עם כל איבתם לישראל, נזהרים גם הקיצונים שבאסירים, ואין הם מכריזים על שביתת רעב אלא בנסיבות קיצוניות הגובלות בהפרה של זכויות אדם, אם לא יותר מכך.

אז מה לעשות?

ללמוד מהניסיון המוצלח שלנו עצמנו. שביתת הרעב של עשרות אסירים פלשתינים ב-2014 הסתיימה ללא כפייה וללא נפגעים בגוף. ההסתדרות הרפואית, "רופאים לזכויות אדם", שירות הרפואה של השב"ס וגורמים רבים נוספים חברו יחד למציאה של פתרונות חדשניים ויצירתיים. ההישג הישראלי אז היה ללא תקדים בעולם.

שביתת רעב היא הפקת "ריאליטי", הכוללת אין סוף מניפולציות תקשורתיות, והליכה על הסף של כבוד האדם ושמירה על חייו. עלינו להישמר מפתרונות פשטניים וכוחניים, ומפני הדרדרות לפגיעה עצמית בלתי מרוסנת. ריאליטי עושים בתחבולות. אך תמיד נזכור כי ברירת המחדל של הרפואה היא הצלת חיים. בחירה של רופא להציל חיי אדם הינה תמיד סבירה ומכובדת, גם אם שנויה במחלוקת וגם אם היא כרוכה בסיכונים.

הכותב הינו פרופ' יחיאל בר אילן, בית ספר לרפואה, אוניברסיטת תל אביב