מיליון דולר בייבי

"אני אבא, אמא, טבח וגם מאמן", מציג את עצמו גרשון לוקסמבורג, מתאגרף ואסיר לשעבר, ומנהל "מועדון אגרוף ירושלים" בהווה. סרטה התיעודי של הלן יאנובסקי מלווה את העולה הישן, טיפוס מרתק ובלתי שגרתי, בסביבה גברית, קשוחה ואלימה. השפה היא אגרופים, הדם ניגר, והערכים הם שהניצחון הכי חשוב, ואחריו חשוב גם, נו, הניצחון. לוקסמבורג, גיבור פגום, מתמסר למצלמה, וכמוהו גם ארבעה מתאגרפים צעירים - כל אחד מהם דמות עגולה ומלאת קונפליקטים בעצמה - וירושלים משמשת רקע מושלם לסרט קטן־גדול, שמספר על תשוקה לניצחון ובעצם על התשוקה לחיים. בראבו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"מועדון אגרוף" אינו סרט חף מפגמים, אבל השלם שרקחה יאנובסקי עולה על סכום חלקיו. המצלמה של הבימאית עקבה אחרי גרשון באימונים במועדון, גוער־צועק על חניכיו וחניכותיו (העובדה שיש מתאגרפות במועדון, המקבלות יחס זהה למתאגרפים, היא כשלעצמה ניצחון), מלווה את החניכים לתחרויות, מבשל, מספר, פורט על גיטרה ושר. לוקסמבורג, לשעבר חבר במחתרת היהודית, מאגד תחת כנפיו את פליטי הנוער, לא נרתע גם מהמרושעים והחזקים שביניהם, מוכן לספוג עוד מהכל, תמורת עוד ניצחון ועוד מדליית זהב. 

האיגרוף הוא אבן הבסיס שעליה עומד הסרט, וכמו סרטי ספורט, רגעי השיא הם אלו שבהם זולגות הדמעות אחרי הפסד מקומם או אחרי ניצחון גדול. לזכותו רושם "מועדון אגרוף" רגעי שיא נוספים, שאינם קשורים לענף, בהם הווידוי של לוקסמבורג על חיי הכלא, החרטה שהוא מביע על מעשיו (איסוף אמל"ח) וחגיגת יום ההולדת שעורכים הנערים לכבודו. מי שרעב לא יכול להתאגרף, מסביר הגיבור מדוע הוא טורח גם לבשל עבור חניכי המועדון. וכך, לאט לאט מתבהרת התמונה, ונחשפת ירושלים האחרת: זו של העוני, של חוסר התוחלת, של החיפוש העצמי. "תעמדי מול השק ותוציאי את כל המרירות שבתוכך", מייעץ גרשון לכריסטינה, חניכה בעלת אוסף מדליות מרשים, המגדלת את עצמה ללא אב וכמעט ללא אם. הדרמה שמספקים גרשון ותלמידיו היא ישראלית מאוד ובו בזמן אוניברסלית, והיא שבה ומזכירה כי מאחורי כל ספורטאי עומד בן אדם, ומאחורי כל בן אדם עומד ילד שרוצה שיבחינו בו. 

•   •    •

לצחוק או למות 

הדיילי שואו 2015, הוט קומדי סנטרל, 20:58

ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט לא היתה תוכנית טלוויזיה. היא היתה מוסד אמריקני, "ארץ נהדרת" של USA, במובן זה שמדובר בתוכן קומי, שצעירים צורכים בהנאה ולומדים דרכו מה קורה סביבם בעולם. הוא הצחיק את האמריקנים הליברלים, סנט בהם, ליגלג, עקץ, ירה, הפגיז וטיפח עתודת כוכבים (סטיבן קולבר!!), כמי שיודע שמתישהו יגיע גם זמנו לפנות את הבמה (טרבור נואה כבר מתחמם על הקווים). בשבוע שעבר פינה סטיוארט את המשבצת שלו אחרי 16 שנים, בטקס פרידה קיטשי אשר כלל את כל התחנות המקובלות בז'אנר: מצעד אורחים בלתי נגמר שהרעיפו עקיצות על החתן, דמעות, הופעה של כוכב־על ונאום מרגש. את כל אלו לא היה אפשר לראות אמש בקומדי סנטרל, שם שודרה תוכנית לוהטת מ־30. בלט לטובה "נאום הבולשיט", שהזכיר שמתחת למעטה הרגשני חבוי לו הסטיוארט הישן, סאטיריקן חד ונוקב שלא לוקח שבויים. ממש במקביל לפרישה פורסם שהמנחה שימש מעין יועץ חשאי לנשיא אובאמה, עניין אשר מטשטש עוד יותר את הקו הדק ממילא בין בידור לפוליטיקה. מי יודע, סטיוארט בדרך לוושינגטון. אייל קיציס, שומע?