אבל כבד נפל על בית משפחת בנקי בשכונת רמת בית הכרם בירושלים. בתם בת ה־16, שירה, רק רצתה ללוות חבר ולהביע הזדהות עם הקהילה הלהט"בית, אך נרצחה בדקירות על ידי ישי שליסל.
אורי ומיקה, הוריה של שירה, חינכו אותה ואת שלושת אחיה לא לעמוד מנגד, תמיד לנקוט עמדה פעילה ויוזמת ולהותיר חותם.
את ההספד של הוריה של שירה, שאותו הקריא האב אורי, לא ישכחו הנוכחים בהלוויה בקיבוץ נחשון לעולם. "היו לנו ארבעה ילדים מקסימים, נבונים, נהדרים, טובים ובעיקר חברים טובים האחד של השנייה, ונשארנו עם שלושה, ועם כאב וגעגוע מזעזעים שכל הורה מעדיף למות ולא לחוש", ספדו ההורים.
"היתה לנו ילדה שהמזל, הגנים והחינוך חננו אותה בכמויות אדירות של אינטליגנציה, וחשוב מכך, בכמויות לא פחותות של אינטליגנציה רגשית", המשיך האב להקריא את ההספד.
"ילדה כזו לא גדלה בוואקום ולא גדלה ככה רק בזכות הוריה. זו ילדה שהיתה מוקפת בדודות, דודים, בני דודים, קרובי משפחה, סבא וסבתא, חברים של אבא ואמא, מורות ומורים, שכולם תרמו לה ולגידולה וכולם כואבים את הירצחה.
"כל התום, היופי, האושר והטוב הזה נפלו על מזבח השנאה, הרשעות, האכזריות, הרשלנות והטיפשות. תמיד דאגנו שמא ילדתנו תיפגע כיוון שמישהו יראה בנשיותה חפץ, ולא העלינו על דעתנו ששירה תירצח כסמל. מוות מיותר של נערה צעירה חפה מרוע ומלאה בכוונות ומעשים טובים. מוות שמסב צער ויגון עמוקים מני ים לנו ולעוד מאות אנשים, ללא תכלית וללא תועלת".
אביה של שירה הוסיף: "לא אנחנו ולא שירה איננו חלק מהקהילה הלהט"בית, אבל אנחנו תומכים בזכותו של כל אדם לקיים את אורחות חייו ומנהגיו, ואת מסר האהבה והסובלנות, איתו הלכה שירה למצעד, היא קיבלה גם מאיתנו.
"אנחנו רוצים לומר עוד שאין לנו ריב עם אנשים עם כיפות או עם זקנים, ואנחנו יודעים כמה תפילות כנות ומרגשות נאמרו להחלמתה. הריב שלנו הוא עם חוסר הסובלנות, השנאה וקידוש המטרה שלך על חשבון הכאב של האחר. ההד התקשורתי לרצח הפתיע אותנו, אם כי בדיעבד הוא מובן וראוי.
"לזכרה של שירה שלנו נאמר שאם אנשים יהיו עסוקים יותר בארוחה טובה, שתייה טובה והרבה אהבה טובה ופחות במרדף אחרי עקרונות מקודשים ושאר מיני דרכים וצורות לשלוט ולנהל את דעתם ומעשיהם של אחרים, כולנו נהיה הרבה יותר מאושרים ונוכל לגדל ילדים בעולם יפה ובטוח יותר".
החלק הפתוח לציבור בהלוויה המייסרת הסתיים במילות השיר "בשמלה אדומה", שאותו אהבה לשיר, שקיבלו משמעות מצמררת: "בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה ושאלה, למה?"
שירה היתה צעירה מעורבת מאוד, שהיתה פעילה בדרכים רבות וביקשה לתרום לעולם את חלקה וגם ליהנות ממנו עד תום. חבריה סיפרו השבוע כי שירה היתה ברוכת כישרונות בצורה יוצאת דופן. היא ניגנה בפסנתר וגם הופיעה במסגרת הקונסרבטוריון של בית הכרם, השכונה שבה התגוררה. היא הלכה לקונצרטים עם בני משפחתה וגם שרה בהרכב מוסיקלי והשתתפה בערבי שירה של מבוגרים.
באופן חריג לבנות גילה היא אף התנדבה במשך שנתיים במעון לנשים מוכות בירושלים. שירה גם אהבה לטייל בארץ, וכן דאגה לטפח את תחביב הבישול והאפייה שלה. ואת כל הפעילויות הללו היא שילבה בצורה מרשימה עם הצטיינות בלימודים.
"היא רצתה לדעת, להבין"
שירה למדה בביה"ס התיכון שליד האוניברסיטה, אחד מבתי הספר האיכותיים בארץ, מוסד חינוכי יוקרתי וייחודי, הדוגל בהקניית ערכים של מעורבות חברתית וחשיבה עצמאית ומקורית בקרב תלמידיו.
ארז הקר, מנהל חטיבת הביניים בתיכון שליד האוניברסיטה, סיפר ל"ישראל השבוע" על שירה: "ריכזתי את השכבה שלה במשך שלוש שנים שבהן היתה בכיתות ז'-ט'. שירה היתה במועצת השכבה, תלמידה מצטיינת רב־תחומית, והיה אפשר לראות זאת בבחירה המגוונת שלה. היא בחרה בתיאטרון, לצד לימודי ביולוגיה בהיקף מורחב.
"מה שאפיין אותה היה רצון אמיתי לדעת ולהבין לעומק, וגם לחפש את הרלוונטיות שלה לעולם ולחברה. היא היתה אדם בעל עמדות חברתיות מגובשות וביקורתיות ותמיד הביעה אותן בכיתה. זו אחת הסיבות שהגיעה למצעד. הדיבורים שלה הלכו יחד עם המעשים. שירה עשתה הכל בנועם, ותוך כדי חיוך. היתה מסביבה אווירה טובה. היא הגיעה לשיאים בשנה האחרונה".
התיכון שבו למדה התאים לשירה כמו כפפה ליד. מדובר בבית ספר שקולט אליו תלמידים מחוננים מאזור ירושלים, לצד אוכלוסיות מוחלשות, מתוך תחושה שמחוננים צריכים לקבל תכנים אחרים.
"המטרה שלנו היא ליצור הנהגה עם מעורבות, שהיא לא מנותקת", מבהיר הקר. "לכן אפשר למצוא תלמידים שלנו התומכים במחאות כאלה ואחרות, המדברים על החברה הישראלית גם באופן ביקורתי.
"התלמידים שלנו מעורבים, יוצרים את הידע בעצמם, לצד הישגים לימודיים טובים ביותר", ממשיך הקר. "זה נכון כמובן לגבי שירה, שהלכה לתמוך במצעד המשקף את הרעיונות האלה של בית הספר".
התיכון שליד האוניברסיטה פתח השבוע את שעריו למרות חופשת הקיץ, והתלמידים יזמו את הנפת דגל הגאווה בחזית בית הספר.
הדוקר ישי שליסל // צילום: אי.פי
נדב חרובי, שהיה המחנך של שירה בכיתה י'1, ספד לה: "הגיחה מפלצת ולקחה אותך לפני שהספקנו להיפרד. וכל העבודה הקשה, הסיזיפית של הורייך, לגדל תינוקת, ואז ילדה, ואז נערה - נעצרה בבת אחת. ונגזר עלינו להמשיך ולהתבונן בך ולהתגעגע אלייך כמו אל בית לא גמור, ציור שלא הושלם".
ענבל אילסר, חברתה של שירה, מתקשה להתאושש: "קיבלתי את הידיעה על הפיגוע באיחור, ומאותו רגע לא הפסקתי לבכות. זה נראה לי כמו חלום רע כשאני רואה את השם שלה בתקשורת.
"שירה היתה דעתנית", מוסיפה ענבל. "היא היתה פעילה ומוכשרת; בנגינה, בשירה, בתיאטרון. היא היתה בן אדם יוצא דופן. תמיד אדיבה ומנסה להוציא את הטוב מכל דבר, אופטימית ומצחיקה.
"אני זוכרת שפעם היינו אצלה כמה בנות ובטעות שרפתי לה חלק מהמטבח. חשבתי שהיא תכעס, אבל היא אמרה שלא קרה שום דבר. היא גם היתה תלמידה מצטיינת עם חשיבה מקורית וייחודית".
ענבל מספרת עוד כי "היה לנו מפגש בבית הספר של תלמידים ומורים. בכינו הרבה והתחבקנו. היתה תחושה של ביחד. אני מקווה שיעשו משהו כדי להנציח אותה, כי מעבר לזה שהיא חברה שלי אני מכבדת את שירה כבן אדם. היא היתה נערה מדהימה ותמיד ניגשה ועזרה למי שהיה עצוב. יש מקום שיידעו את זה. היא היתה כמו מלאכית שמנסה לעזור לכולם. הייתי בעצרת בכיכר ציון והיה עצוב מאוד. זו היתה הרגשה מזעזעת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו