שאודי כגן היה נער, הוא היה מתעורר בחופש הגדול בכל יום בחמש לפנות בוקר. לאבא שלו יוסי היה חשוב לחנך את בנו הקטן למוסר עבודה גבוה. "היה לו מאוד חשוב שאחי ואני נבוא איתו לעבודה, ושנעבוד איתו כדי שיהיה לנו מוסר עבודה טוב", הוא נזכר. "הייתי רק בן 12, היינו נוסעים לתל אביב ובדרך רואים את כל מי שעובד בשעה הזאת, והוא היה אומר לי, 'תסתכל על האנשים האלה ותזכור את זה, יש אנשים שקמים בשלוש ובארבע כדי לסדר ירקות'. ואני תמיד הייתי אומר לו, 'לא אכפת לי, תן לי לישון'".
11 שנים מאוחר יותר התחיל כגן לעבוד בארבע לפנות בוקר. זה היה בעבודה שהוא חלם עליה כל חייו: בנבחרת של "ארץ נהדרת".
"היום, כשאני נוסע לצילומים בארבע לפנות בוקר ורואה אנשים שעובדים בעבודות קשות באמת, בשוק הסיטונאי או בתחנות דלק, אני מבין שזאת זכות אדירה לעשות משהו שאתה אוהב".
אתה זוכר את היום שבו בישרו לך שאתה בנבחרת?
"לא היה אצלי הקטע הזה שהתקשרו, בישרו לי משהו בהתרגשות ויצאתי להרים כוסית. מולי שגב דיבר איתי ואמר לי שהוא רוצה שננסה לעשות את הדמות של ניסן המאבטח, כי הוא ראה את זה באיזה מערכון קטן אחר שעשיתי והוא אהב את זה. אז הלכנו על זה".
ואז יום אחד אתה מוצא את עצמך על הסט עם אסי כהן וליאת הר־לב.
"לגמרי, זה מטורף. את ליאת הכרתי לפני, כי אירחנו אותה ב'משיח' והיה לי מאוד כיף שהיא שם. אסי זה מישהו שהערצתי כל החיים, מגיל קטן. כשהייתי בן 18 אמרתי שהחלום שלי הוא לעשות משהו עם אסי כהן. עד היום, כשאני מצלם איתו, נשימתי נעתקת, למרות שאנחנו כבר חברים.
הר-לב. "סיפור אהבה" // צילום: קוקו
"זאת עוד יותר הפתעה כשאתה מגלה איזה בן אדם מדהים הוא. בהתחלה אתה לא יודע מי יבוא מולך, ועוברות לך בראש מחשבות שאולי הוא יותר דומה לדמות שלו מ'מסודרים' או משהו בסגנון. ואז אתה מגלה שהוא ביישן וחמוד".
כגן (34) עשה בשנה שעברה את הלא ייאמן בעולם הטלוויזיה. מסידרת אינטרנט מצליחה, שקיבלה קודם לא מעט סירובים מגופי שידור, הוא קפץ היישר אל המים הכי עמוקים שיש.
"עשינו את 'משיח' וכל זה בקטע של סבבה, ובכל פעם, כשהיו פונים אלי, הייתי אומר, 'אני לא שחקן. אני יודע לעשות רק את משיח'. 'ארץ נהדרת' לא היתה החלום שלי, לא חשבתי בכלל שזאת אופציה.
"ואז אתה מגיע לסט שכולם בו עם קילומטרז' וניסיון מטורף, ויש לך את כל הפחדים הכי מגעילים בעולם, ברמה שיזרקו עליך ביצים כשתגיע. חשבתי שלכל אחד שם יש קרוואן שהם מסתגרים בו בין טייק לטייק, ומצאתי אנשים מדהימים, רציניים, משקיענים.
"יום צילום מתחיל בחמש בבוקר ומסתיים בתשע בערב, ואז הם ממשיכים לעבור על התפקיד של מחר, ושוב מתעוררים בארבע בבוקר. אני מכיר הרבה מאוד אנשים שלא היו עומדים בזה פיזית. היום ישבתי עם עלמה על הסט בערוץ הילדים, אנחנו מצלמים יחד סידרה חדשה לערוץ, והיא מדברת איתי, ואני אומר לעצמי, למה היא מדברת איתי בכלל? זה אמור להיות ככה?
"אין קורס בעולם שיכול ללמד אותך יותר טוב מ'ארץ נהדרת'. אתה יושב שם על הסט ורואה שלכל אחד יש את שיטות העבודה שלו. לפעמים אני מסתכל על אסי ורואה שהוא עושה את הדמות שלו במערכון על הקניון מאוד קטן וצנוע, בלי הגזמות. ואז אני בא הביתה, רואה שזה מושלם ואומר לעצמי, תעשה גם אתה ככה קטן, תלמד משהו בחיים שלך".
אתה אוהב את הדמות שלך, של ניסן המאבטח?
"אני אוהב את הקול שלו כי זה קול שכיף לעשות, אני אוהב את הצורה שבה הוא עומד, ואני אוהב את זה שהוא פרנואיד. אני מתגעגע לחזור לעשות את זה עם אסי וליאת (שמגלמת את סלמה הרוקחת; ע"ס). לקראת הסוף זה היה ממש סיפור אהבה".
בדמות ניסו המאבטח. "כל הפחדים שבעולם" // צילום: נופר יורם
במערכת התוכנית הבינו מהר מאוד את הפוטנציאל של כגן ואיתגרו אותו שוב ושוב. בהתחלה בתפקיד אורן חזן, שהפך לשלאגר אחרי הבחירות, ובהמשך בתפקיד אריאנה מלמד וגולדה מאיר. הוא עצמו התאכזב מהחיקוי שלו לרוג'ר ווטרס. "אני זוכר שהרגשתי לא בטוח, לא היה לי מה לעשות איתו כי הוא דיבר עברית ולא אנגלית, וזה ביאס אותי. קורה שעל הסט אתה מתבאס לפעמים.
"באותו יום הייתי במקביל עם מריאנו, שעשה את פאר טסי, ואיך שסיימנו הוא בא ושאל אותי למה אני מבואס. אמרתי לו שלא הרגשתי טוב עם הדמות. הוא אמר לי, 'תלמד כלל: רק בטוב. לפעמים עושים אחד בשביל השני, וזה מה שאתה עשית עכשיו'. והוא צדק.
"זה מסוג הדברים שלא נאמרים בדרך כלל כי כולם רוצים שיהיה להם טוב, אבל כשאני עם מריאנו על הסט, וכל מה שהוא עושה זה להרים לי להנחתות, זה מדהים. אני רק מקווה שכשיגיע מישהו חדש לתוכנית, יהיו לי החמלה והרחמים האלו לעשות את זה איתו.
"בפעם השנייה שעשיתי את אורן חזן חשבתי בזמן הצילומים שזה היה ממש גרוע, וכשראיתי את זה בבית חשבתי שזה היה מעולה. כלומר, הבנתי שהחבר'ה שם יודעים מה הם עושים".
יש חיקוי שהיית רוצה לעשות?
"חיקויים של נשים. יש דמות אחת של אורה מארגון המורים, שאני מקווה שאולי ייצא לי לעשות בעתיד".
יש חיקוי שסירבת לעשות?
"סירבתי? איפה אתה חושב שאתה נמצא?"
הוא גדל ברמת השרון, בנם של יוסי וחניתה ואחיו הקטן של נדב. כבר בגיל 15 הבין ש"אני לא הולך לבזבז את הזמן במקום שלא טוב לי". הוא החל את הלימודים בתיכון "אלון" ברמת השרון, תיכון שהנפיק לא מעט בוגרים שפרצו לעולם הבידור, אבל פרש שבועיים אחרי תחילת כיתה י'.
"רציתי ללמוד במגמת קולנוע, אבל לא קיבלו אותי ולקחו אותי רק לתיאטרון. שם פגשתי את דנה פוליג, שותפתי ליצירה עד היום. פשוט לא אהבתי ללמוד. המנהל המגניב של בית הספר אמר לי, 'אין בעיה, תעזוב הכל, אבל תישאר רק בלימודים של המגמה'. אז יש לי 100 בתיאטרון, וזו הבגרות היחידה שיש לי. כל הכבוד לו שהוא נתן לי לעשות את זה".
איך הגיבו ההורים?
"מאוד לא אהבו את העניין. אני חושב שאמא שלי ניסתה לעשות מזה משבר, אבל היא ידעה שאני לא הולך להמשיך. כבר אז הבנתי שלכל אחד יש דרך, ויש אנשים שיודעים מה הדרך שלהם. זה לא שעזבתי כי הייתי אבוד ומכור לסמים, אלא ידעתי שזה לא מה שאני צריך בחיים שלי. לא יכולתי לסבול את בזבוז הזמן, כי לא ראיתי בזה טעם.
"הייתי מתעורר בשבע בבוקר ומתחיל לשבת לנגן בפסנתר, ואז אמא שלי היתה אומרת, 'יש לך שעת אפס היום'. בגלל שהייתי שחקן הייתי עובד עליה ואומר לה, 'את לא מקשיבה לחדשות? לא שמעת שיש שביתה?'. ככה לא הייתי מגיע לבית הספר ימים שלמים. עד שעזבתי לגמרי".
איך היית בבית הספר מבחינה חברתית?
"הייתי סבבה. לא הייתי המלך, אבל היו לי הרבה חברים. רק לאחרונה הבנתי שכבר אז הייתי מצחיק. ידעתי שאני סבבה וצחוקים, אבל לא קורע. גיליתי שיש לי משפחה מאוד מצחיקה. צוחקים אצלנו על הכל, גם על הדברים הכי מזעזעים בעולם, ואני מת על זה".
היתה לך הצלחה עם בחורות?
"לא משהו מטורף. אני הייתי מהמתאהבים. אף פעם לא 'זיינתי וזרקתי'. אפילו המילה לזיין קשה לי. כל מי שהייתי איתה, זה היה קטע מעבר. אני יכול לספור על שתי ידיים את כמות הבחורות שהייתי איתן".
בזמן שחבריו עשו את בחינות הבגרות הראשונות שלהם, כגן טיפח את הצד המוסיקלי שלו. בלילות הוא עבד כעוזר די.ג'יי ("התחלתי להרוויח הרבה מאוד כסף בגיל מאוד צעיר"), ובין לבין נרשם ללימודי מוסיקה ב"רימון" והפך לאחד הסטודנטים הצעירים ביותר בבית הספר. אלא שגם אז הוא עזב אחרי חודשיים בלבד.
"הייתי בן 16, ואחרי שקיבלו אותי הבנתי שזה פחות מתאים לי ולא החזקתי מעמד חברתית. אמרתי לעצמי, כאילו, מה אני עושה פה?"
בגיל 17 התחיל כגן אימוני כושר אינטנסיביים כדי להגיע לשירות ביחידת עוקץ כמו אחיו הגדול. "הערצתי אותו ואמרתי שאני חייב להיות בדיוק כמוהו. באותם ימים לא היה גיוס ישיר ליחידה, אז התגייסתי לצנחנים, והתכנון היה לעבור משם לעוקץ. התאמנתי כל כך חזק, שסיימתי את הגיבוש בחמישייה הראשונה.
"בצנחנים זיהו את הפוטנציאל שלי, החליטו לא לוותר עלי ושלחו אותי לגיבוש סיירות. גם שם הצלחתי ושובצתי בסיירת צנחנים. אחרי שנה ושמונה חודשים נשברתי וביקשתי לעבור. אבל כשהגעתי למפקד ודיברתי איתו על זה, זה עבר כל כך הרבה ידיים, שלא הבינו מה אני רוצה. אמרתי לו שאני שם כי רציתי להגיע לעוקץ, ובסוף הוא העניש אותי ושלח אותי להיות ג'ובניק לחודש. זו היתה התקופה הכי שחורה שלי בצבא. אחרי החודש הזה החלטתי שאני לא מוותר ופניתי מאחורי הגב למח"ט. הוא העביר אותי לעוקץ".
ביחידה הוא פגש את יוסי, הכלב שלימים הפך לחבר הכי טוב שלו. חודשיים אחרי שהגיע ליחידה החל מבצע חומת מגן. גם היום, 13 שנים אחרי, כגן מתקשה לדבר על הימים ההם.
רשם ניסיון כושל ליצור סידרת דרמה קומית ל"יס" על יחידת כלבנים בחומת מגן // צילום: כפיר זיו
"זה כל כך אישי וכל כך קשה, שהנייר לא יכיל את זה. פצע גדול בחיים שלי. בוא נגיד שקוראים לכלבנים רק כשדברים קורים. בגלל שחומת מגן היה כל כך קשה וטראומטי, יצא לי להיות בכל דבר נורא שקרה שם, וזה טילטל אותי מאוד. בדיעבד אני יודע להגיד שהייתי נפש עדינה מדי בשביל להכיל את מה שראיתי. אני מוגדר כהלום קרב.
"עד היום אני מתמודד עם המראות שראיתי שם. היו שנים שלא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלחשוב על זה. היום זה לא המצב, אבל זה כנראה משהו שילווה אותי לנצח".
בתום השירות הצבאי נסע כגן לטיול של אחרי צבא בדרום אמריקה. במקום לדלג בין טרקים בנופים עוצרים נשימה, הוא דווקא בחר להשתקע בבית על הים ולכתוב מוסיקה. בתום שמונה חודשים חזר ארצה, לתל אביב, שם התגורר בדירה שכורה עם שותף.
"הייתי מנגן בפסנתר 14 שעות ביממה. קם בשבע ומתחיל לנגן. השותף שלי היה נטרף ממני".
בסלון של הדירה, שבו הונח הפסנתר, היה חלון שפנה לדירה שממול - שם גרה מוסיקאית שעבדה בצרפת, וזה שינה את התוכניות של כגן לשנים הבאות. "היא קראה לי מהחלון ושאלה אם אלה שירים שלי. אמרתי לה שכן, והיא ביקשה ממני דמו כדי שתעביר למישהו שהיא עובדת איתו בצרפת. יומיים אחר כך קיבלתי טלפון ממנהל מוסיקלי בפאריס. נסעתי לשם והתחלנו לעבוד יחד. הוצאנו אלבום באנגלית, שלא מאוד הצליח, ועשינו קצת מוסיקה לסרטים. החיים תפסו כיוון, זה היה מאוד מיוחד".
אחרי שנתיים בפאריס ואלבום אחד החליט כגן לעזוב את החלום ולחזור ארצה.
"לא אהבתי את פאריס בכלל. אני מאוד טוב בשפות, אבל את השפה הזאת לא הצלחתי לתפוס. גם פאריס עצמה שיעממה אותי. אבל בעיקר אני חושב שהבנתי שנכשלתי במוסיקה, שזה לא הולך לקרות. רציתי למות בגיל 27 כמו ג'ים מוריסון (צוחק) וראיתי שזה לא הולך לקרות.
"באותה תקופה הנחמה היחידה שלי בחיים היתה לראות טלוויזיה והמון סדרות. הבנתי שאם יהיה לי מזל, אני גם אתעסק בזה. אז עצרתי את כל ענייני המוסיקה, חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד קולנוע. זה היה שבר גדול, כי הייתי חתום על המון חוזים, והמנהלים הגיבו מאוד קשה. אבל הם הבינו שברגע שאני לא רוצה, לא יכולים להכריח אותי לכתוב ולשיר".
אתה מרגיש שאולי פיספסת משהו?
"ברור, אני מוסיקאי ממורמר לנצח. הדבר המעניין הוא שבשנים האחרונות חזרתי לכתוב מוסיקה. יום אחד אני אוציא אלבום, זה בטוח".
כבר הוצאת אחד, אתה מתכחש לו?
"יש יותר מדי עותקים שנשארו ממנו".
אתה מקשיב לו לפעמים?
"אני לא מתבייש בו. הוא אלבום לא אחיד, אבל יש בו כמה דברים טובים וכמה פדיחות. הוא מאוד מאפיין את מי שהייתי אז".
שמת לב שעזיבת מסגרות היא מוטיב שחוזר על עצמו בחיים שלך?
"אני דווקא אוהב מסגרות, אוהב להיות חלק ממשהו. בצבא אהבתי את המסגרת, וגם ב'ארץ נהדרת' אני נהנה מזה. אני רק לא אוהב להיות במסגרת שהיא לא לטעמי. לא נשאר במקום שלא מתאים לי".
בגיל 26 הוא חזר ארצה, וחודשים אחר כך כבר התחיל את לימודי הקולנוע בבית הספר "מנשר". שם פגש את יובל נטר, מי שלימים יהפוך לשותפו ליצירה "משיח", שתעיף אותו אל לב המיינסטרים. במשך ארבע שנות לימוד הוא התמקצע בעריכה, "וכדאי שגם המורה לקולנוע שלא קיבל אותי למגמה בתיכון יידע שסיימתי בהצטיינות. מאוד השקעתי. זה היה כמו פרק ב' בחיים, כשאתה נמצא באהבה טובה. גיליתי שכשאני אוהב משהו, אני נשאר".
במקביל ללימודים הוא החל לעבוד כטכנאי באולפנים להפקת פרומואים, ובהמשך הגשים חלום ראשון בקריירה כשהחל לעבוד כעורך פרומואים - עבודה שבה החזיק שמונה שנים ונפרד ממנה רשמית רק לפני חודשיים.
בשנת 2013, במהלך הלימודים, רשם כגן שני ניסיונות כושלים ליצור סידרת דרמה קומית ל"יס" - האחת על יחידת כלבנים בחומת מגן, והאחרת נקראת "משיח".
"הם היו הכי בסדר איתנו, נתנו לנו כסף לפתח את הסדרות, אבל בסוף לא רצו אותן. ב'משיח' הם השקיעו 150 אלף שקלים ואמרו שזאת סידרה מדהימה, אבל שכרגע היא לא מתאימה להם כי יש להם את 'המשרד' וזה מתנגש. אני לגמרי מבין אותם. גם אני במקומם לא הייתי לוקח את זה כי כשהצענו להם את זה, זה רק היה באפייה.
"דנה היתה שבורה כי זו היתה הסידרה השנייה בתוך שנה שאמרו לנו לא. אבל אני מאוד שמחתי כי ידעתי שאני, דנה ויובל יכולים לעשות את זה לאינטרנט. שיכנעתי אותה, צילמנו שלושה פרקים בסוף שבוע אחד באפריל ושיחררנו את זה לרשת".
אתה זוכר את הרגע שבו הבנת שזה להיט?
"לא אשכח אותו בחיים. אלו היו הימים הכי יפים בחיים שלי. לפני שהעלינו את הפרק הראשון עשינו שיחה, וכל אחד מאיתנו זרק מספר של צפיות שיהיה מדהים מבחינתו. אני אמרתי 500 כי 500 זה למלא את הבארבי וזה מטורף. דנה אמרה שיהיו לפחות 1,000 כי יש לה רשימת תפוצה גדולה. ויובל אמר, 'אתם מפגרים? יהיה לזה ים צפיות. אינטרנט זה אינטרנט, ואם משהו טוב, זה יעבוד'. אמרתי לדנה שאין לו מושג על מה הוא מדבר.
"שיחררנו את זה ביום חמישי בשעה ארבע ועד יום שישי הגענו ל־100 אלף. זה עשה גלים ויראליים מטורפים. היינו שלושתנו בשוק. זה פשוט לא הפסיק לחיות".
האינטרנט הציל אותך.
"האינטרנט מאוד מתאים לי. הוא החיים שלי, מהבחינה הזאת. אינטרנט מיועד לאנשים כמוני, שיש להם רעיון ואין להם סבלנות".
יש לך הסבר למה זה תפס?
"לא, אני רק יודע שהרבה אמרו לי, 'גם לי יש משיח במשפחה' או 'גם אני מכיר משיח', שזה יפה. יכול להיות גם שאהבו אותו כי הוא נוגע ללב. הוא רוצה את מה שכולנו רוצים, רק שאין לו את המודעות שיש לאנשים אחרים. הוא לא מצחיק את כולם, אבל מי שצוחק ממנו מודע לזה שיש בו משהו פתטי. הרי כולנו פתטיים במידה מסוימת".
יש לך חיבור מיוחד למשיח?
"'משיח' זו כל הילדות שלי. דמויות שהייתי רואה בעבודה של אבא שלי, כאלו שלמרות הפתטיות שהיתה בהן, תמיד הרגישו אמריקה".
לפניו לא עברה בך המחשבה להיות בפרונט?
"לא. יש לי חברים שהם שחקנים, ואלה חיים נוראיים. כעורך זה לא נורא גם אם הפרויקט לא טוב, אבל כשהפרצוף שלך הוא הפנים של הפרויקט והפרויקט לא טוב, זה נורא".
ועכשיו אתה בפרונט. אתה לא מפחד ליפול למקום הזה?
"מאוד מפחד, אבל המזל שלי הוא שלפני הכל אני יוצר. גם בקשת יודעים את זה וכל מי שמעסיק אותי יודע. אני לא מגיע ומקריא טקסטים. כל מי שעבדתי איתו עד עכשיו הבין שאני גדל לתוך טקסטים. אני לא שחקן שרק בא ומשחק. גם ב'ארץ נהדרת' אני מעורב בתכנים".
כשהציעו לך למסחר את הדמות של משיח לפרסומת של "סלקום", הסכמת מייד או שהתלבטת?
"הציעו לנו המון דברים לעשות עם משיח, אבל דנה ואני החלטנו שנלך עם מי שיהיה מוכן להבין שאנחנו יוצרים שלא מתפשרים. הם היו הראשונים שהסכימו לזה. ישבנו איתם בפרזנטציה, וכל מי שהיה שם נקרע מצחוק, עד שהם אמרו לנו, 'כבר לא אכפת לנו, תצלמו את זה'".
צועקים לך "משיח" ברחוב?
"יש אנשים שקוראים לי משיח, ויש כאלה שלא מכירים בכלל את משיח ומכירים אותי ממקומות אחרים. חלק מכירים את משיח מהפרסומות, וחלק מכירים את משיח רק מהאינטרנט. זה מגוון".
אתה כבר רואה את הסוף שלו?
"עכשיו אנחנו עובדים על עוד עונה, שעדיין לא ברור איפה היא תשודר. ידעתי את הסוף של 'משיח' מהרגע שהתחלנו את העבודה על הסידרה".
הוא גר בתל אביב עם בת זוגו אלי (34), אמנית, ובנו מתיה בן ה־4 וקיקי בת השנתיים ("כשהיא נולדה קראנו לה מאורי, בהמשך זה הפך להיות מאוריקי ועכשיו זה קיקי"). בשבוע הבא תעלה בקשת הסידרה החדשה בכיכובו, "החדש של עומרי גורדון", שיצרו עידו רוזנבלום ואסף שלמון (יום שני, 22:00), ואם עד עכשיו לא התאהבתם בו - זה הזמן.
בסידרה "החדש של עומרי גורדון". "נורא שמחתי, אבל גם נורא פחדתי" // צילום: יריב פיין וגיא כושי
"מולי שגב דיבר על זה עם רועי הולנדר, הסוכן שלי, ואמר לו שהוא רוצה לראות אותי באודישן. עד אז לא עשיתי אודישן בחיים, וגם לא רציתי. אבל רועי שיכנע אותי לעשות את זה, הלכתי, וזה היה אסון. ברמה שאסף שלמון, אחד מיוצרי הסידרה, אמר לי באמצע האודישן, 'תעשה שנייה את 'משיח''. כשעשיתי כולם צחקו, אבל אני יצאתי בוכה.
"התקשרתי לדנה ואמרתי לה, 'בחיים אני לא עושה יותר אודישן ואני גם לא מוכן לשמוע שיש אודישן".
אז איך בכל זאת זה קרה?
"הבמאי שבסופו של דבר לא ביים את הסידרה התקשר ואמר שהאודישן היה מאוד מוזר. אמרתי לו, 'כן, ספר לי על זה'. הוא ביקש שאבוא בכל זאת שוב, אבל לפני זה שניפגש ונעבוד על זה. עבדנו על האודישן, והגעתי לעוד אחד, שלא היה טוב, אבל היה פחות גרוע.
"אחרי כמה שבועות הסוכן שלי התקשר אלי לשיחה כללית, ועל הדרך אמר לי, 'זוכר את הסידרה של עידו רוזנבלום? אז הוא דיבר איתי קודם ואמר לי שזה קורה'. אמרתי לו, 'מה, התקבלתי לסידרה?' והוא אמר, 'כן כן, בסוף זה עבד'.
"אני פשוט חושב שהם כל כך אהבו את 'משיח', שהם אמרו לעצמם שלא הגיוני שזה אותו אחד שעשה את האודישן והחליטו כן לקחת אותי".
איך הגבת?
"נורא שמחתי, אבל גם נורא פחדתי. הבדיחה עלי היתה שבארבעת ימי הצילום הראשונים עדיין לא הבנתי מי הדמות, אבל בשלב מסוים עליתי על זה. היום אני יודע להגיד שלקחו עלי צ'אנס מטורף".
בלילה שלפני תחילת הצילומים נרדמת?
"עד היום אני לא נרדם לפני יום צילום. אני תמיד מזיע על הסט (צוחק), אבל ברגע האמת אני תמיד נרגע. הרגשתי שהגעתי למקום שבו אני מבין על מה מדברים ומבינים אותי, וכולם עם מטרה משותפת.
"אני חושב שהיה לי מזל גדול שלא פגשתי בן אדם אחד בתעשייה שהיה רע אלי. היום היינו בצילומים של 'ארץ' והיתה סצנה רגילה עם יובל סמו בצילומי סידרה לערוץ הילדים, ובגלל שהוא בראש שלי, אוהב לאלתר ולנסות דברים על הסט ולא מפחד מזה, ניסינו משהו שלא כתוב בתסריט ופשוט לא הפסקתי לצחוק".
איך היתה העבודה עם עידו?
"היתה לנו כימיה מטורפת. כנראה פגשתי רק את האנשים הנכונים בחיים שלי. היו לנו הצחוקים שלנו והשפה שלנו".
אתה קורא ביקורות? טוקבקים?
"לא, כי אני המבקר הכי נורא של עצמי. אף אחד לא יכול להגיד לי את האמת יותר ממני. טוקבקים אני קורא, אפילו קצת נהנה לקרוא טוקבקים שליליים, כי הם מראים לי שהרבה מאוד אנשים יגידו הכל. אם הבן אדם מתעצבן, זה כן עשה לו משהו ונגע בו, כי הדבר הכי גרוע זה שהוא צופה במשהו וזה לא עושה לו כלום".
אתה מאלה שהדבר הראשון שהם עושים בבוקר הוא לבדוק רייטינג?
"אני לא יודע איך בודקים רייטינג".
אם אגיד לך שהיה רייטינג של 30%, זה הרבה או מעט?
"אני מניח שזה לא מעט, אבל אני מבין יותר בצפיות ביו־טיוב".
היום כשפונים אליך, אתה הולך לאודישנים?
"לא, אני לא נמצא בעולם הזה. אני לא מחפש תפקידים. לפעמים נוצר קליק וזה קורה, אבל זה לא שאני מתקשר לסוכן ומבקש ללכת לאודישנים".
אתה רואה את עצמך עושה תפקיד דרמטי?
"כן, תמיד חשבתי שאני יכול להיות שחקן דרמטי הרבה יותר משחקן קומי. זו חתיכת התנשאות המשפט הזה, אבל אני באמת חושב שאני יכול להיות מוצלח בדרמה, כי אני מתחבר הרבה יותר לדברים הקשים. אני לא אוהב מוסיקה שמחה ואני לא רואה סרטים שמחים".
מאחורי כל ליצן מסתתר איש עצוב?
"אני זוכר שכשהייתי ילד נסעתי במונית, והנהג שאל אותי איזו מוסיקה אני אוהב. אמרתי לו, 'הביטלס' ואז הוא אמר לי, 'אה, מוסיקה של דיכאון'. זה מצחיק כי אני לא החשבתי את זה כדיכאון, אבל הבנתי שהחיים הם לא רק דברים שמחים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו