סופם של בתי דריינוף בבית אל להיהרס עד היסוד. נדמה שהדבר היה ידוע לכולם, ובכל זאת ניסו כל הגורמים המעורבים להילחם ברוע הגזירה - עד שהגיעה ביום רביעי החלטת בג"ץ, שסתמה סופית את הגולל על הפרויקט.
את הנערים שהגיעו בתחילת השבוע לאזור והתמקמו בבנייני הבטון הריקים לא עניינה העובדה שהקמתם לוותה בעבירות בנייה. לא עניין אותם שהמקום כלל אינו מאוכלס בדיירים, ושלמעשה בנייתו טרם הושלמה. הם באו להילחם על עוד פיסת אדמה בארץ ישראל, בכל מחיר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
תחילת הסיפור ב־2010. באותה השנה החלה בניית שני מבנים בחלק המערבי של בית אל, על אדמה שבעבר היתה שייכת לאנשי דורא אל־קרע ושנתפסה על ידי הצבא בסוף שנות השבעים. בתי דריינוף נבנו ללא היתר בנייה וללא תוכנית מתאר בתוקף, ולפיכך הוצאו להם צווי הריסה. כשאלה לא מומשו, הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי עבד אל־רחמן קאסם, פלשתיני שטען לבעלות על הקרקע. הדיונים בעתירה נמשכו ארבע שנים, שבמהלכן טענה המדינה תחילה כי יש להרוס את המבנים. לאחר מכן שינתה את עמדתה ואמרה כי נבדקת האפשרות לקיים הליך תכנוני למקרקעין שעליהם הוקמו.
בספטמבר אשתקד פסק בג"ץ כי יש להרוס את המבנים והקציב למדינה חצי שנה לעשות זאת. למרות הפסיקה, פעלה המדינה כדי להכשיר את הבניינים שנבנו. בפברואר האחרון אישרה מועצת התכנון העליונה של המינהל האזרחי בנייה של 24 יחידות דיור במקום. בעקבות זאת עתר הקבלן לבג"ץ בבקשה להוציא צו ביניים, שיעכב את ההריסה ויאפשר לו להשלים את ההליכים התכנוניים. בהמשך דחה בג"ץ את העתירה בנימוק של "סופיות הדיון" והורה להרוס את המבנים עד סוף החודש.
מאז פתחו המתנחלים בקמפיין להצלת הבתים, הבהירו כי הריסתם עלולה להוביל לעימותים קשים, בדומה לאלה שנרשמו בפינוי עמונה לפני תשע שנים. ראש המועצה המקומית בית אל, שי אלון, העתיק את לשכתו לאוהל במתחם וניהל משם את ענייני המועצה. בשבוע שעבר אישרה ועדת המשנה להתיישבות של המינהל האזרחי את התב"ע של המקום וציינה שיש לקיים את ההחלטה להרוס את המבנים. אחרי כמה ימים עתר לבג"ץ הפלשתיני הטוען לבעלות על הקרקע. צו ביניים מונע המשך בנייה במקום, עד להכרעה בעתירה.
בשבוע האחרון זרמו למתחם מאות צעירים, רובם קטינים. הם נענו לקריאות לבוא להציל את הבניינים והתמקמו בתוכם וסביבם. בלילה שבין שני לשלישי פשטו על המקום עשרות שוטרי יס"מ: הפינוי לווה בעימותים קשים, שכללו לעיתים יידויי אבנים לעבר הכוחות, הבערת צמיגים - ולפי המתנחלים, גם אלימות מצד השוטרים. בתוך ארבע שעות הסתיים המבצע, והמתחם נתפס על ידי לוחמי מג"ב.
עם המכנסיים למטה
הפשיטה תפסה את כולם עם המכנסיים למטה. בבית אל היו המומים, וגם המערכת הפוליטית סערה בעקבות המהלך. ערב לפני הפשיטה נפגשה שרת המשפטים איילת שקד עם אנשי היישוב. היא הרגיעה אותם באומרה כי לא יהיה פינוי. למרות זאת, ראש המועצה אלון התקשה לישון. "נרדמתי רק לקראת שתיים בלילה. שעה אחר כך העירו אותי ואמרו לי שהמשטרה פשטה על המקום", סיפר.
ביום שלישי היה נדמה שחלה מעין הקפאה; כולם חיכו לבג"ץ, לאחר שהקבלן עתר שוב לבטל את ההריסה משהושלמו ההליכים התכנוניים. בבית אל המתינו במתח - עד שברביעי הגיעה הבשורה הקשה: בג"ץ דחה שוב את העתירה, והבניינים ייהרסו.
"אכזבה גדולה", סיכם יו"ר מועצת יש"ע אבי רואה, "היו לבג"ץ כל הסיבות שבעולם לרדת מהסולם, שאולי מבחינתו טיפס עליו באופן לגיטימי כי לא היו אישורים; להרוס בתים רק כדי לבנות מחדש, בטענה של סופיות הדיון? אני חושב שזו פגיעה בתפיסה של השכל הישר".
רואה יודע שנעשו טעויות לאורך כל הדרך, גם מצד המתנחלים. "אם את התהליכים שעברנו בשבועיים האחרונים היו עושים במשך השנים, לא היינו מגיעים עד הלום", הוא מודה, "היתה פה בטלנות, גם שלנו. לא היינו מספיק ערניים, אבל דברים כאלה מתרחשים לא מעט בכל הארץ ובסוף בודקים אפשרות הסדרה. בית המשפט לא אומר מייד להרוס".
עם היוודע דבר החלטת בג"ץ, החלו במינהל האזרחי להיערך להריסה. הקבלן מאיר דריינוף, שצפה במתרחש, הביע אי שביעות רצון למראה המחפרים של המינהל האזרחי שנעו לעבר הבניינים. המחזה הזה, והיערכות הכוחות, הציתו עימותים בשטח: הצעירים יידו לעבר שוטרי מג"ב אבנים, בקבוקים, רהיטים ישנים ומקלות. הם אף הבעירו צמיגים וניסו להסיר מדרכם את המחסומים המשטרתיים. בתגובה רוססו לעברם סילוני מים מעופשים ממכת"זית (מכונית התזה), ושוטרים הרחיקו אותם בכוח מהזירה. בכירי המועצה, וגם אנשי מועצת יש"ע שהסתובבו בין הצעירים, לא היו מרוצים - בלשון המעטה - ממה שראו. "חייבים לעצור את זה. הם זורקים אבנים על השוטרים", אמרו בכעס זה לזה.
אלון הזעיק למקום תושבים ואנשי חינוך ורווחה. הוא ביקש מהם לסייע להרגיע את הרוחות. "לא שווה לי פציעה - לא של חייל, לא של שוטר, לא של תושב - גם לא בשביל מיליון בניינים. דמוקרטיה זה למחות. הוריתי לאנשים שאין מצב שמישהו פה זורק אבן", אמר.
ואכן, כשראו התושבים המוזעקים שאחד הצעירים מרים כיסא, מיהרו לבקש ממנו להוריד אותו. כשראו צעיר מבעיר צמיג ליד השוטרים, דרשו שיפסיק מייד. אבי רואה, מצידו, שוחח עם קציני המשטרה הבכירים. "השוטרים והחיילים הם שלנו, של מדינת ישראל", הסביר, "האחריות שלנו היא לוודא שהחבר'ה פה לא יעשו דברים שאסור לעשות".
ככל שנקפו השעות העימותים שככו והלכו. אולי זה היה בעקבות השיחות שקיימו ראשי המתנחלים עם הצעירים, אולי בגלל החום הכבד, ואולי כי בקרב המפגינים החלה לחלחל ההבנה: ההריסה יוצאת לדרך, ושום דבר שיעשו לא יעצור אותה.
ב־20:00 הכל הסתיים. המפגינים עזבו מזמן, הכלים הוסטו הצידה, והשוטרים נטשו את האזור. ערימות הבטון המכוערות הושארו בשטח כעדות אילמת למה שהתרחש, או שמא יש לומר - למה שלא התרחש. את המראות מכאן - וגם מחורבות שא־נור שבצפון השומרון, שפונו בחמישי לפנות בוקר חרף התנגדות נמרצת של המפגינים - אפשר לכנות במגוון כינויים. "עמונה 2" אינו אחד מהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו