לאחר היעדרות ממושכת חזרתי השבוע לבית אל. לא הכרתי את היישוב, שבעבר שוטטתי בו כבשכונת מגוריי. הוא התרחב, אבל איבד מזוהרו, ובמבט ראשון נראה כי אין בו את התנופה המאפיינת את עפרה שמצפון.
התרשמתי שהציבור המקומי לא נטל ברובו חלק פעיל במאבק על המבנים הבלתי חוקיים. אולי מפני שחלפה תנופת ההתנחלות מהזן הבראשיתי של משה לוינגר וחנן פורת עם הסנדלים והדימוי הפלמ"חי. היא עדיין הנושא הלוהט ביחסי ישראל עם הפלשתינים, ויותר מכל משליכה על מעמדה המתרופף של ישראל בקהילייה הבינלאומית, אבל הציבור החי בה מתכנס אל היומיום ומתמקד בפרט ובמצוקותיו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ביטוי לחיבור שבין היותה מרכז למחלוקת לאומית לבין סתם יום של חול מצאתי בספרו החדש של יונתן ברג "עוד חמש דקות". לפתע צצות הדילמות של הדור השני והשלישי, והן דומות למה שאירע לתנועה הקיבוצית. גם התוצאות דומות: עדיין ייחודיות, אבל בלי הדימוי העצמי של פעם.
ההתנחלות היא סיפור הצלחה מובהק בעיני נושאיה, ואסון בפי יריביה, וכמו באירועים שונים בהיסטוריה הישגה נושא בחובו גם את זרע האיום על קיומה. דווקא התרחבותה והיותה "הבן יקיר לי" לאחר המלחמה ב־67' גרמו לתפנית דרמטית בעמדת העולם הערבי כלפי ישראל.
בעקבות הניצחון הכריזו הערבים בוועידת חרטום, בירת סודאן, כי לא יכירו בישראל ולא יישאו וייתנו עימה. אך ההתנחלות שהחלה לצמוח ב"נחלת אבותינו" נתנה אותותיה בהנהגת אש"ף־פת"ח. יאסר ערפאת החל לחשוש כי עוד שדה ורפת ומפעל ישראלי בשטחים יהפכו עובדות חדשות לסופיות. לא רק הדאגה מפני הרחבת ההתנחלות הביאה את ערפאת לאוסלו, אבל גם קריית ארבע ובית אל, עפרה ושא־נור. חלק מהחשש הפלשתיני כבר קנה לו אחיזה בנכונות הסמויה להכיר ב"גושי ההתיישבות" כחלק מישראל העתידית.
אך היא היתה גם עקב אכילס בעמדת ישראל. שכן לא עלה בידה ליצוק טיעון איתן אשר יצדיק את ההתנחלות בעידן שבו מתעצם משקל המוסדות הבינלאומיים. האירועים שלשום בבית אל - מזער מהזכור מעקירת גוש קטיף והריסת עמונה - הם ספיחי המציאות הזאת. ככל שההתנחלות התרחבה היא עוררה יותר עניין, ולאחר מכן הסתייגות, בעולם. למשל, הביקורת הרחבה שלשום על החלטת בנימין נתניהו לבנות עתה 300 יחידות דיור שהבטיח לבית אל מזמן.
החרם התרבותי והכלכלי על ישראל נולד מזה; והיכולת של יריביה לתמרן בזדון ולצמצם בתודעה האנושית את העוול שנעשה ליהודים במהלך ההיסטוריה נגרמה מהמציאות המשתנה ביו"ש שניפקה זיז לחידוש העוינות כלפי היהודים. הטעויות הישראליות - בעיקר באטימות כלפי זכויות הפלשתינים - סיפקו את העילה לכך.
זה מחייב דיון כוללני במנותק מסיסמאות מתלהמות שנשמעו השבוע בבית אל. נראה לי כי העידן הנוכחי מחייב להשהות את ההתרחבות לטובת מדיניות של בלימה. יותר מכל נחוץ להרחיק את ההתנחלות מהכותרות; לא לייצר ידיעות מעניינות (ובדרך כלל מזיקות) על המתרחש בה; לסלקה מצג המחלוקת, ולא להוסיף בית, ערוגה, מאבק מיותר, שהבולט והמסעיר והשגוי שבהם הוא החתירה תחת בג"ץ המצביעה במערב על המתנחלים כעל מי שזוממים למוטט את שלטון החוק והדמוקרטיה. אם תיבלם ההרחבה עד יעבור זעם - יש סיכוי כי בעזרת מרכיבים מדיניים אחרים (משא ומתן עם הפלשתינים, למשל) הוא אכן יחלוף. זה המבוא לדיון.
מוטי יוגב // דודי ועקנין
פיצוי, ומשחק באש
אחרי הריסת המבנים בבית אל נותרו נושאים טעוני הבהרה:
• מה לי נפתלי בנט ויריב לוין, שלשונם כלפי בג"ץ רעה ומזיקה? ומה לי מוטי יוגב, שמשתלח באלימות מילולית בשופטי העליון? רק שראוי לזכור מה היתה השתלשלות הדברים בבית אל: ב־79' תפסה הממשלה 14 דונמים של עבד אל־רחמן קאסם לצרכים צבאיים. צה"ל מעולם לא מתח במקום יריעות לאוהל סיירים. אבל ב־2009 כבר עמדו במקום מבנים, שהקים הקבלן מאיר דריינוף. בלי היתר לבנות. בלי תשלום לבעלים או למדינה. קאסם ביקש באמצעות "יש דין" מבג"ץ להתערב למענו. שופטיו הורו להרוס אותם. על זה קמו פורעי חוק ויידו אבנים בשוטרים ובלוחמי משמר הגבול, ומנהיגיהם הגדילו לעשות בהשמצת בג"ץ.
זו אינה רוח היהדות. בבואו לקנות את מערת המכפלה שלח אברהם אבינו מסר חד וחלק לבעליה עפרון בן צוחר: "בכסף מלא יתננה לי". אבל זה אירע לפני 3,800 שנים בחברון הרחוקה, ובנט ולוין ויוגב שכחו כבר תלמודם.
• גילו המתבגר של יוסי שריד מוסיף לתעתע בו. הוא הביע בגלי צה"ל שאיפה עזה להיפרד מהדתיים־לאומיים, שאין לו כוח אליהם. לפילוג יש תמיד קופצים מאז נפרדו ממלכות יהודה וישראל כתום מלכות שלמה.
הכיפות הסרוגות הם אחים מעולים. אבל נניח שהצדק עימו והם פגומים, מה אז? נוטשים אחים שיש להם בעיה רק מפני שהם שונים וצריכים הדרכה יותר מן האחרים? אף שבשנים האחרונות מצאתי פגמים של שונות אצל שריד, לא עולה בדעתי להציע לו להיפרד. להפך, גם הוא זקוק שנהיה יחד חרף המחלוקות.
• בנימין נתניהו הבטיח לפני שלוש שנים לבנות 300 יחידות דיור בבית אל, וטרם מימש. ייתכן שהתכוון לעשות כן בעתיד. אבל הודעתו המאשררת כי יפתח במהלך הבנייה תוך כדי העימותים בבית אל היא מתן פיצוי למי שניסו למנוע בעד שלטון החוק מלהרוס את שני המבנים האסורים ביישוב. זו היתה טעות, והיא תזמין סחיטה ציבורית כזאת גם בתקרית הבאה. זה משחק באש.
יצחק שמיר // סער יעקב-לע"מ
פולארד על קרח דק
איש הברזל יצחק שמיר רצה מאוד בשחרורו של ג'ונתן פולארד, אבל לא התהלך בכאב לב. למי שבא אליו בעניין זה השיב כי מדינות מסכנות חיי אנשים ומפעילות מרגלים שעלולים להיכלא לזמן רב, וזהו זה. לעומת זאת, האנשים אשר גייסו אותו לרגל למען ישראל - רפי איתן וד"ר אביאם סלע - חשו מועקה גדולה. הספקות מגוונים: שמא לא היה מקום לרגל בארה"ב (אחרי שהיא עצמה נהגה כך בטובי ידידיה כאנגלה מרקל?) ושמא לא נהגו בפולארד במידת הזהירות הדרושה. עתה, עם הידיעה המשמחת על שחרורו מהמאסר מקץ 30 שנים, הגיעה עת הסיכומים.
יש טעות מהותית בטענה כי לא היה צריך לגייסו. בארה"ב חשדו כי פולארד לא היה המרגל היחיד שריגל עבור ישראל בארה"ב. מי שמערער על גיוס פולארד צריך לטעון כי גיוסו היה מיותר, שכן אי אפשר לחזות מראש אם יילכד. ספק אם היה אפשר לוותר על כולם רק כדי למנוע את לכידת האחד.
נכון שהטיפול בישראל היה לקוי. שמעון פרס הבטיח לג'ורג' שולץ, שישראל תמסור את כל המידע. אך היא לא יכלה מפני שכל צמרתה ידעה על פולארד. ארה"ב היתה מכריזה על שמיר, פרס, יצחק רבין, משה לוי ואהוד ברק כעל "אישיות בלתי רצויה" בתחומה. שמיר העיר בצדק כי "למען ישראל מותר לשקר" (כלפי חוץ), ומן הדיווח שמסרה ישראל לארה"ב נשמט שמו של סלע כדי להרחיק את צה"ל מהפרשה המביכה.
הממשלה (כמעט כרגיל) כעסה אז על אנשי הפרקליטות, ובעיקר על יצחק זמיר ודורית ביניש, בגלל פרשת קו 300 בשב"כ, ומסרה את בניית הסיפור הכוזב לאמריקנים בידי אברהם שלום, רם כספי וחנן בר־און. המהלך כשל, וישראל נתפסה "על חם". פולארד סבר שהופקר וסיפר לחוקריו את כל הידוע לו. האמריקנים הוסיפו כתב אישום נגד סלע, וברשעות לא מחקוהו עד לרגע זה.
אחר כך נקמו בפולארד. לא כיבדו את עיסקת הטיעון עימו ושלחו אותו למאסר עולם. זה החדיר דם רע ליחסי המדינות, וגם לקשר עם יהדות ארה"ב שזעמה על ישראל. הימין הישראלי העניק לו חיבוק דוב והפך אותו לגיבור לאומי, והכעיס כל ממשל אמריקני. בשנות ה־90 הבטיח ביל קלינטון לבנימין נתניהו לשחרר את פולארד וחזר בו בלחץ קהיליית המודיעין בארצו.
במאמר שפירסם שלשום ב"ניו יורק טיימס" טען ד"ר רונן ברגמן כי ההתנהלות הישראלית האריכה את שהותו של פולארד בכלא. לא להערכתי, ואם כן כי אז רק בשוליים. אמריקה אינה סולחת. גם אי אפשר להתעלם מכך שפולארד הוחזק בכלא יותר מכל אסיר אחר, שהורשע בה בריגול ובבגידה.
עם זאת, אני שותף למסקנתו כי אין לקבלו בישראל בתופים ובמחולות ובתרועת חצוצרות. גם לא להציע לו תפקיד ממלכתי. כל צעד כזה יהיה מסמר במערכת היחסים העדינה עם ארה"ב, ויחלחל גם אחרי שברק אובאמה יפרוש מהבית הלבן.
מה עם השגרירים?
הקלקולים עימנו: בעיצומה של המערכה נגד החרם שבעה שגרירים חוזרים לארץ ואין להם מחליף כי בנימין נתניהו מעכב את החלטתו. מדוע? כי מעוניין במינויים פוליטיים? והמשטרה נלחמת בפשיעה ובאלימות ואין לה מפכ"ל של קבע. כמה זמן נחוץ לבחירתו? כבר היתה מבוכה כזאת בעת בחירת נגידת בנק ישראל. אפשר שהכנסת תתערב, או מבקר המדינה, לבדוק התנהלות שלטונית בלתי תקינה?
מי זוכר את אלכסנדר רובוביץ'?
במאי 1947 הלך הנער הירושלמי אלכסנדר רובוביץ' להדביק כרוזים מטעם לח"י. מכונית עצרה לידו ברחוב אוסישקין והוא נחטף פנימה. ילדים ראו אותו מוכה בתוך המכונית. הם גם מצאו כובע שנשא את השם Farrkan ומסרו אותו למשטרה. המשפחה חיפשה את אלכסנדר. המשטרה הבריטית טענה שאינה יודעת דבר. אט־אט סגרו העדויות, שמקורן בכובע, על המייג'ור הבריטי רוי פאראן. הוא היה גיבור קומנדו במלחמת העולם השנייה, והובא לארץ להילחם במחתרות העבריות באמצעים בלתי חוקיים.
בספרו של דיוויד סזרני "הכובע של מייג'ור פאראן", שראה עתה אור בעברית (כנרת, זמורה־ביתן), נכתב כי מכוניתו נסעה לכיוון יריחו וחזרה. פרטיה נרשמו במחסום של הצבא הבריטי. גם נגלה כי פאראן התוודה באוזני מפקדו כי רצח את הנער, וכתב על כך במחברתו. הוא הועמד למשפט נלעג בפני בית דין צבאי והעדים סירבו למסור גירסה והראיות הוסתרו, וכצפוי זוכה מייד.
מאז לא נודעו עקבותיו של רובוביץ'. לח"י שיגר את הצעיר יעקב חרותי למעשי נקם בבריטניה. אחד היעדים היה פאראן. כמומחה לפצצות שיגר חרותי חבילה לביתו. לרוע המזל נפתחה בידי אחיו, ונהרג. פאראן בילה את שארית שנותיו הארוכות בקנדה.
איש לא מצא אפילו ציפורן מרובוביץ', שנרצח בדרך יריחו. אך הסקרנות לא תמה. חרותי - שהיה לאחר מכן מנהיג "מחתרת צריפין" בשנות ה־50 והפך עורך דין מצליח - סיפר לי השבוע כי לאחרונה התברר שפאראן רוצץ את גולגולתו של הנער באבן. אך נותר זכאי עד אחרון ימיו, והנער איננו.
אלכסנדר רובוביץ' // באדיבות אתר הלח"י
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו