החיילים במבצע צוק איתן, שלחמו ליד גבול רצועת עזה, הכירו היטב את שליחת הפיצה הצעירה והיפה מהפיצרייה המקומית בדרום. במהלך הקרבות הקשים והאש הכבדה היא הגיעה אליהם, עמוסה במגשים שהזמינו כדי להתרענן מעט מהאוכל הצבאי, נפרדה מהם בחיוך האלמותי שלה ויצאה ליעד הבא בשטחי הכינוס או בבסיסים הפזורים מסביב.
מרביתם לא ידעו בוודאי שגם היא חיילת כמוהם, שאחרי הצהריים פושטת את המדים ומסייעת בפרנסת המשפחה. ימים רבים שעטה אליהם החיילת מצאלים בסיטרואן ברלינגו שלה, מסכנת את חייה תחת הרקטות והפצמ"רים שעפו לכל עבר, והכל כדי לעזור להוריה. כשעדן טיב, 21, נזכרת בערב הנורא, שבו נפצעה קשה במהלך עוד משלוח פיצות לחיילים, עיניה מצטעפות. היא נסערת מאוד.
"בדיוק סיימתי משלוח והייתי בדרך למשלוח הבא שלי, ואז היה בום ענק מפצצות שעפו באזור ואזעקות של צבע אדום. איבדתי את השליטה על המכונית, שהתגלגלה באוויר, עפתי לכורכר שבצד הכביש ונפצעתי מאוד קשה. עברתי ניתוחים ושיקום ארוך והייתי משותקת כמה חודשים, אבל לא ויתרתי ונלחמתי לחזור לחיים. יש לי עוד דרך ארוכה, אבל אני אנצח ואחזור לעצמי ולחיים שהיו לי לפני היום הנורא הזה".
זה קרה לפני שנה ויום, ב־30 ביולי 2014. היה זה יום של קרבות קשים בשבוע הרביעי ללחימה. שלושה לוחמי מגלן נהרגו בחאן יונס, רבים אחרים נפצעו, צה"ל תקף בעזה בחמת זעם ובקרב הפלשתינים נרשמו הרוגים ופצועים רבים. עשרות רקטות שוגרו לעבר ישראל.
טיב, אז חיילת בשירות סדיר, עוד הספיקה להיות בבוקר בבסיס שלה בצאלים ובסביבות אחת בצהריים עלתה על אוטובוס בדרכה הביתה, ליישוב אבשלום הממוקם בפתחת שלום, בתחום המועצה האזורית אשכול, שהופגזה מכל עבר ביום הזה ובכלל במלחמה.
"הגעתי הביתה, החלפתי בגדים, לקחתי את אחותי שני ויצאנו לעבוד בפיצרייה במושב יתד הסמוך אלינו. כל האזור היה אש. פצצות עפו לכל כיוון. היה לחץ מאוד גדול באזור. הגענו לפיצרייה, והיו המון הזמנות של חיילים סדירים ומילואימניקים רעבים בבסיסים השונים מסביב".
שתי האחיות נכנסו לרכב ויצאו לדרך, כשבאמתחתן לא פחות מ־45 מגשים שהוזמנו על ידי החיילים בשטחי כינוס באזור. "נסענו יחד והאש לא פסקה. זה היה מפחיד מאוד. פצצה ועוד פצצה, ויריות ומטוסים, ומלחמה אחת גדולה שהשתוללה ביום הזה. החלטנו שאסור לנו לוותר, שאנחנו חייבות לעמוד במשימה שלנו, שאנחנו חייבות לעזור ולתרום ולהביא לחיילים את הפיצות. הגענו אליהם, חילקנו הכל וחזרנו שוב לפיצרייה".
אלא שגל ההזמנות רק הלך וגבר. "אחרי כמה דקות בפיצה, עמדנו לצאת למשלוח נוסף. שני היתה צריכה לבוא איתי, אבל בגלל העומס הרב היא נשארה בחנות לעזור בקבלת ההזמנות". ההחלטה הזו הצילה אותה.
"יצאתי לבד. כבר ירד הערב, והחושך היה גדול, אך המלחמה לא פסקה לרגע. רקטות שוגרו מכל עבר, אזעקות צבע אדום נשמעו כמעט בלי הפסקה, ובכל פינה באזור היו מלא צבא וחיילים וכלי רכב צבאיים. המשלוח הראשון שלי היה לחיילים בבני נצרים. הגעתי, הורדתי להם את האוכל והמשכתי הלאה, ליישוב נווה. זה היה בערך 21:40, אולי קצת אחרי.
"בדרך לנווה תפסה אותי אזעקת צבע אדום. שמעתי אותה גם ברדיו וגם מבחוץ. ואז שמעתי בום, בום אדיר!". שטף הדיבור שלה נעצר. המילים לא יוצאות מהפה. היא מתקשה לחזור לאותם רגעים. בידה הימנית היא משחקת בקב שעדיין תומך בה בהליכתה.
בבית החולים, אחרי הפציעה. "קיבלתי ארבעים כדורים ביום. הרגשתי שאני משתגעת"
"נכנסתי להלם, לשוק, לפחד היסטרי. הסתכלתי במראה והייתי בטוחה כאילו האש ממש מאחוריי, עוד רגע אוחזת בי. בדיעבד הבנתי שאלה היו אורות של המכונית מאחוריי שסינוורו אותי. מאותו רגע אני כבר לא זוכרת מה קרה".
טיב איבדה שליטה על רכבה, התהפכה איתו ונזרקה הצידה לכורכר, במרחק של כמה מטרים מהכביש. היא נפצעה קשה, גופה שותת דם. הנהג שהיה מאחוריה הבחין בנעשה, עצר את רכבו וניגש לטפל בה.
"עדן היתה זרוקה שם, והאש לא פסקה לרגע", מספר אביה, אבי טיב. "בקול רועד ובאפיסת כוחות היא אמרה לנהג. 'תתקשר לאמא שלי, תתקשר לאמא', והצליחה לתת לו את המספר. ישבנו בממ"ד בבית כי היו אזעקות צבע אדום וקיבלנו שיחת טלפון מהנהג. 'הבת שלכם פצועה כאן ליד הכביש. תבואו מהר', הוא אמר.
"בתוך דקה יצאנו. נסענו בטירוף, 10-7 דקות, שנראו כמו נצח. ובמשך כל הנסיעה בומים ופצצות, משני הכיוונים. בלי סוף. היה חושך מצרים בחוץ, ובאוויר ריחף פחד כמעט משתק. אבל ידענו שהבת שלנו שוכבת שם במצב קשה, ושום דבר לא עניין אותנו.
"הגענו אליה. היא לא יכלה להזיז את הגוף. ירד לה דם ומצבה הלך והחמיר. במקביל הגיעו גם צוותי רפואה של הצבא ומד"א וטיפלו בה. רחל אשתי פרצה בבכי גדול. פינו את עדן באמבולנס לבית החולים סורוקה בבאר שבע, ומייד הכניסו אותה לניתוח".
"כל צד שמאל שלי לא זז"
עדן שברה שתי חוליות בצוואר, והרופאים קיבעו את עמוד השדרה הצווארי שלה באמצעות ברגים דרך הגרון. במשך שבוע היא שכבה ביחידה לטיפול נמרץ כשהיא מורדמת ומונשמת, ולאחר מכן הועברה למחלקה האורתופדית, שם התעוררה והחלה להבין אט־אט מה אירע לה.
עדן (מימן, יושבת), בחופשת הסקי בקולורדו. "זה היה מבאס רצח" // צילום: ורוניקה זויק
"כל צד שמאל שלי לא זז, היה משותק לגמרי", היא מספרת, "שכבתי שם כמה שבועות והחליטו להעביר אותי למחלקת השיקום הנוירולוגי בתל השומר. שם גם התחיל הסיוט הנורא שלי. קיבלתי בערך ארבעים כדורים ביום, מורפיום ותרופות הרגעה ומה לא. הרגשתי שאני מתחרפנת, פשוט משתגעת. הפיזיותרפיסטים ואנשי הטיפול האחרים היו מדהימים וניסו לעשות הכל כדי שאני אעמוד על הרגליים ואזיז את הגוף, ואני התנגדתי בכל הכוח.
"הייתי בסרטים מטורפים. הרגשתי כעס ותסכול ועצבים והוצאתי הכל על כולם. כבר התחלתי לחשוב שאני חולת נפש. הייתי קמה, עושה צעד וקורסת על הרצפה ומתחילה לבכות ולקלל ולצרוח, וגם להרביץ לכל מי שרק ניסה להתקרב אלי. 'תעזבו אותי!' צעקתי עליהם. הצוות נאלץ לקחת אותי בכוח למיטה, ואני בכיתי בטירוף וגם שאלתי את אלוהים, למה, למה זה מגיע לי? למה נפצעתי כל כך קשה? אי אפשר היה להסתפק ביד אחת פצועה? מה זה השיתוק הזה?"
אבי הנסער שומע את בתו ודמעות מציפות את עיניו. הוא מבקש לצאת מהבית להפסקת סיגריה. כשהוא חוזר, הוא מסביר מה תקף אותו. "הכל חוזר לי עכשיו. אני בעצמי עברתי תאונה קשה לפני כארבע שנים. נפצעתי קשה והייתי בטיפול נמרץ באיכילוב עם שלושים שברים בכל הגוף, עמוד שדרה שנפגע, אגן. הפציעה של עדן וכל ההתמודדות שלה בשיקום הקשה מחזירות אותי גם לפציעה שלי ולשיקום ולכל הסרט הנורא הזה".
אחרי השבוע הקשה שעברה בתל השומר עדן החליטה, לדבריה, "לעשות סוויץ'", להתחיל לחזור לעצמה ובעצם להתחיל לשתף פעולה עם המשקמים. "החלטתי לקום על הרגליים. פשוט כך. אמרתי לעצמי, עדן, תתחילי לעבוד. תרימי את עצמך. קחי את עצמך בידיים. התחלתי לעשות את מה שהפיזיותרפיסטים ביקשו ממני ועבדתי קשה.
"הקימו אותי מכיסא הגלגלים, ועשיתי צעד אחד עם הליכון. התיישבתי על ספה. ואחרי זה עוד צעד, ונשכבתי במיטה. זה היה סיזיפי, מתיש, אבל ידעתי שאסור לי לוותר לעצמי. ועשיתי גם הידרותרפיה, וטיפלו חזק בצד שמאל שלי, וכל הזמן הם היו אופטימיים ואמרו לי שאצלם אין דבר כזה שאני לא אלך בסוף.
"זה היה קשה ומייסר. עד היום אני עם מדבקות מורפיום על הגוף ועם המון תרופות אחרות, אבל הרגשתי גם שיש לי יותר כוח פיזי ונפשי. הלכתי והשתפרתי. חודשיים בערך אחרי שהתחלתי את השיקום השתחררתי משם בכיסא גלגלים, אבל כבר במצב הרבה יותר טוב. בנובמבר השתחררתי מהצבא והמשכתי את השיקום בבית הלוחם בבאר שבע, ועד היום אני שם, שלוש פעמים בשבוע, ממשיכה עם טיפולי הפיזיותרפיה וההידרותרפיה. הם קורעים לי את הצורה, אבל מטפלים בי מאוד יפה".
בטיפולי הפיזיותרפיה, השבוע. "המטפלים כל הזמן אמרו לי, 'אין דבר כזה שאת לא תחזרי ללכת'"
במהלך השיקום בתל השומר פגשה עדן את סימון פרבשטיין, מנכ"לית עמותת "תקוות" המסייעת ותומכת בנכי צה"ל ובנפגעי פעולות טרור בשיקום ספורטיבי אקטיבי ומרפא. "בצוק איתן הגיעו פצועים רבים מהלחימה בעזה, כולם היו סביבם ולא שמו לב שיש במחלקה הנוירולוגית גם חיילת שפצועה מאוד קשה", מספרת פרבשטיין. "ראיתי אותה ומייד הרגשתי שאני חייבת להיות איתה, לתמוך בה ולסייע לה כמה שיותר. היא נכנסה לי ללב.
"לפני כחצי שנה הוצאתי חיילים פצועים ממגלן, שנפצעו באותו יום כמו עדן, לסקי בקולורדו שבארה"ב. החלטתי לצרף גם אותה, והיא באה עם אביה. נכון, היא לא לוחמת, אבל היא היתה שם וחילקה לחיילים פיצות באומץ גדול, ומגיעה לה כל התמיכה שאפשר".
"היה לי מאוד קשה, אבל גם מאוד מרגש", מספרת עדן. "עשיתי סקי בישיבה והרגשתי שאני בדרך הנכונה. לצערי, לא הספקתי לדבר הרבה עם החיילים הפצועים האחרים שנפצעו באותו יום, כי ביום השני של המסע התפתח לי זיהום חמור בגרון, באזור של הפציעה, והובהלתי לניתוח חירום בקולורדו".
"זה היה מבאס רצח. דווקא בארה"ב, ודווקא כשאני בכזאת חוויה ואחרי יומיים בלבד, הזיהום פרץ לי בגרון והייתי צריכה לעבור ניתוח חירום. טיפלו בי יפה והמזל שאבא שלי היה איתי, וכמובן סימון המלאכית שדאגה לי מאוד. בית החולים שם היה מדהים. כמו מלון. אח לכל חדר, תנאים מעולים. הלוואי עלינו בארץ דברים כאלה", מספרת עדן, שכעבור ימים ספורים שבה לארץ והתאשפזה להמשך הטיפול בה בסורוקה.
"רציתי להיות חיילת קרבית"
אנחנו נפגשים בבית המשפחה, ביישוב הקהילתי אבשלום, שבשטחו נפלו פצצות מרגמה רבות במהלך צוק איתן. אבי מספר שאחד מבתי השכנים נפגע, אך ממהר להוסיף שלרגע לא חשב לעזוב, גם אחרי פציעת בתו. "זה הבית שלנו. מה אפשר לעשות? מתרגלים לפצצות, לרקטות, להכל. אנחנו כבר יודעים לזהות מה אנחנו ירינו ומה המחבלים ירו. בסך הכל טוב לנו כאן".
אבי מנהל משמרת במפעל לתפוחי אדמה באזור. "לצערי, רחל לא עובדת כי בכל פעם היא צריכה לטפל במישהו אחר מהמשפחה שלנו. לא נרתענו במהלך המלחמה וגם לא כעת".
עדן היא הבכורה שלהם. כאמור, יש לה אחות, שני (16), ואח, ליאב (15). עד גיל 12 גדלה ביבנה ואז עברו הוריה לקיבוץ חולית שבדרום. עדן אומרת שהיה לה קשה להשתלב שם בהתחלה. "המעבר שלי מילדה עירונית לנערה מתבגרת בקיבוץ היה מאוד קשה. לא ידעו שם בקיבוץ איך לאכול אותי. הייתי טום בוי, עישנתי מגיל צעיר, הייתי ערסית כזאת", היא צוחקת, "ולקח לי לא מעט זמן להתרגל לחברה חדשה, לבנות גילי, בכלל, לחיים אחרים לגמרי".
כשעמדה לסיים תיכון, שוב עברה המשפחה - הפעם לאבשלום, המרוחק בסך הכל כשלושה קילומטרים וחצי ממעבר כרם שלום שבגבול עם עזה.
"רציתי להיות חיילת קרבית, ובבקו"ם ביקשתי להגיע לגדוד קרקל. לא נתנו לי. הנתונים שלי התאימו לתצפיתנית, ובגלל שהיה מחסור בתפקיד הזה, כל מי שהתאימה שובצה לשם. הציבו אותי בבסיס אמיתי, ליד כרם שלום. עשיתי סצנות. עליתי לאוטובוס בבקו"ם, שאיתו הייתי אמורה להגיע לבסיס, וירדתי בזעם. ושוב עליתי ושוב ירדתי. לא רציתי להתפנות".
אבל זה לא הסתייע, ואחרי טירונות קצרה בת שלושה שבועות היא מצאה את עצמה בקורס תצפיתניות. "עברנו שם שעות על גבי שעות בתצפיות על עזה. היה לי קשה להשלים עם זה שאני לא קרבית, וגם יצאתי הביתה פעם בשבועיים בערך, אבל למזלי גרתי במרחק שלוש דקות מהבסיס, אז אמא דאגה לפנק אותי ואת החיילות והחיילים באוכל ביתי משובח, ותמיד היו לי בגדים נקיים. כשכל המשפחות הגיעו בשבתות לבקר את החיילים, אני יכולתי לקפוץ רגע הביתה, להתקלח טוב, לשאוף קצת את הבית ולחזור רעננה לבסיס".
אחרי שנה ושלושה חודשים פרצו לה בעיות בגב. "עשיתי הכל כדי לצאת מהתפקיד הזה, ושיבצו אותי בבסיס אורים, רצו שאעשה שמירות, ובסוף הגעתי לתפקיד מש"קית שלישות כוח אדם בצאלים".
לאחר התאונה שעבר אביה, קיבלה עדן אישור מיוחד לצאת לעבוד בשעות אחר הצהריים. "בגלל שאני נכה, ורחל כל הזמן טיפלה בי ולא יכלה לעבוד, עדן קיבלה אישור מהצבא לעזור בפרנסת הבית. היא מאוד עזרה לנו אז כלכלית", מספר האב.
בתחילה עבדה כמתדלקת בתחנת דלק, וממש עם פרוץ מבצע צוק איתן היא עברה לעבוד בפיצרייה שביישוב יתד. "בבוקר קלטתי המון חיילים בבסיס, ואחר הצהריים פגשתי אותם בשטח כשהבאתי להם פיצות", היא נזכרת.
"הייתי חוזרת על הכל"
רק לפני כמה שבועות היא הוכרה על ידי משרד הביטחון כנכת צה"ל. לדברי בני משפחתה, התהליך התארך משום שהאישור שניתן לעדן לעבוד במהלך שירותה הצבאי לא הוארך בצורה רשמית. "לבסוף,", הם אומרים, "המפקד של עדן בזמן פציעתה נתן לה את אישור העבודה, ומשרד הביטחון הכיר".
"אני כל כך גאה במה שעשיתי בזמן המלחמה", מוסיפה עדן, "ושהיה לי האומץ להביא לחיילים את הפיצות וטיפה לעזור להם. אני חיה שם באזור הקרבות והם שמרו לי על הבית, וזה המעט שהייתי יכולה להחזיר להם. אני לא מתחרטת למרות שאני כל כך סובלת. הייתי חוזרת על הכל.
"אני מרגישה כנכת צה"ל לכל דבר. הייתי גם שותפה למלחמה הזאת, הייתי חיילת שגויסה יחד עם מאות חיילים אחרים. לקח הרבה זמן עד שהכירו בי במשרד הביטחון, זה לא היה פשוט מולם, אבל תודה לאל, זה קרה. עכשיו אני מחכה לקביעת אחוזי הנכות שלי ואז אדע בדיוק מה מגיע לי. כרגע אני מקבלת מימון של הטיפולים והנסיעות ממשרד הביטחון. אין לי טענות לאיש, לא למעסיק שלי ולא לחיילים שהזמינו בסך הכל פיצה. עשיתי את זה בגאווה גדולה".
המראה החיצוני של עדן עלול להטעות. היא יפה ותמירה, עם חיוך שובה לב, אבל נאלצת להתמודד עדיין עם לא מעט בעיות. יד שמאל שלה עדיין מוגבלת למדי, היא לא מצליחה להזיז כלל שתיים מאצבעותיה ונתקפת מדי פעם סחרחורות ונפילות, שגורמות לה לאבד הכרה.
אבי מתאושש כעת מניתוח תרומת אונת כבד לבנו, שעדיין מאושפז בבית חולים. ליאב לקה לפני כמה שבועות בפתאומיות באי ספיקת כבד, היה במצב קשה מאוד, ורק תרומת אונת כבד יכלה להצילו. אבי לא היסס לרגע, נמצא מתאים לתרומה ועשה כך. יחד הם מנסים לשמור על אופטימיות. "יש לנו הרבה אירועים, תאונות קשות ובעיות בריאות, אבל אנחנו משפחה מלוכדת", אומר אבי. "לפעמים אני לא יודע מאיפה יש לנו כאלה כוחות, ובעיקר לרחל. היא טיפלה בי אחרי התאונה שלי, טיפלה יחד איתי בעדן אחרי התאונה שלה ועכשיו לא משה מליאב, שעדיין בבית החולים".
עדן שומעת את הדברים. "ההורים שלי מדהימים. בכלל, המשפחה שלי נתנה לי המון כוחות לעמוד במצבי הלא פשוט והם כל הזמן איתי ובשבילי. זה לא קל. הייתי כמו ילדה שמתחילה הכל מההתחלה. לומדת ללכת, לאט־לאט, צעד ועוד צעד. ולמרות כל הקריזות שלי בדרך, הם לא עזבו אותי. פשוט זכיתי.
"יש לי עדיין הרבה סיוטים. פלאשבקים כאלו שאני עפה מהאוטו. זה מטריף אותי, לא נותן לי שקט. אני מתעוררת לא פעם בבהלה, וכל בום שנשמע כאן באזור מקפיץ לי את הלב ומחזיר לי את החרדות. המזל שלי הוא שעדיין לא יצא לי לשמוע כאן אזעקת צבע אדום. אני לא רוצה לחשוב בכלל לאן זה ייקח אותי ומה יקרה לי בנפש במצב כזה".
לדבריה, בשבוע הבא היא תתחיל לעבור טיפול פסיכולוגי. "יש גם נקודות אור בחיים שלי. אני מרגישה שאני יותר חזקה נפשית ופיזית כעת, ואני רוצה להתחיל מחדש את החיים האמיתיים. אני רוצה מאוד ללמוד הנדסת בניין ולהיות קבלנית בעתיד ואני נורא רוצה גם שיהיו לי אהבה, משפחה וילדים משלי.
"אני רוצה להכיר את אהבת חיי. זה לא פשוט עבורי ובטח לא עבור בחור כזה או אחר. יש לי עליות ומורדות, ימים יותר טובים ופחות טובים. אני עדיין נתמכת בקב, מתקשה לתפקד רגיל ואני מתה להכיר מישהו שיכול להכיל את המצב הבריאותי שלי, להיות איתי כמו שאני". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו