המשרד של משה אדרי, שממוקם בקומה הראשונה של מתחם הסרטים סינמה סיטי בגלילות, הוא סוג של מיני־מוזיאון מבולגן לקולנוע. שני שולחנות העץ שם (אחד מיועד לעבודה על המחשב, והאחר לקבלת אורחים) מוקפים בעשרות כרזות של סרטים ישראליים מהשנים האחרונות, תמונות עם שחקנים מחויכים מסטים קולנועיים, ממסיבות ומהקרנות חגיגיות, מרצ'נדייז וערימות של מארזי די.וי.די עם מיטב הקלאסיקות המקומיות.
בעל הבית, אדרי, נחשב כיום למפיק הסרטים המשמעותי ביותר שפועל בארץ. וכשהוא מדבר - בלהט ובהתרגשות - על אחד מהילדים הקולנועיים שלו שפרשו כנפיים בעולם (כגון "בופור" ו"הערת שוליים", שהביאו אותו אל טקס האוסקר האמריקני), הוא מסתובב לעבר הפוסטר הרלוונטי ויורה לאוויר מטח שמות של שחקנים ויוצרים.
לפעמים הוא מתבלבל בין הבמאי, התסריטאי והשחקן, מערבב בין היוצרים ומתקן את עצמו. ככה זה כשאתה שותף־מפיק בכל כך הרבה סרטים בשנה אחת ואתה האבא והאמא של כל כך הרבה יוצרים ישראלים.
אדרי, 64, כל כך נהנה לדבר על העולמות הבדיוניים שכספו מסייע לברוא על המסך, שרק כניסת מזכירתו למשרד - שקוטעת את הסצנה כאשר היא מבקשת ממנו לשרבט חתימה על צ'ק עם ארבעה אפסים - מעידה על כך שלא מדובר רק בצופה נלהב, אלא באיש עסקים ממולח שהפך חלום פרטי למציאות ששווה מאות מיליונים.
"כשעלה הרעיון להקים מתחם בתי קולנוע בגלילות, אנשים חשבו שאני עושה מעשה התאבדות", הוא אומר, "אפרים קישון - שהיה מורי ורבי, ולימים רכשתי את סרטיו - אמר לי, 'אתה בדרך להיות פושט רגל, מי יבוא לראות סרטים ליד תחנת דלק וסמוך לכביש המהיר?'. אותו הדבר אמרו לי כשהחלטתי להשקיע בסרט 'סוף העולם שמאלה'. כולם הרימו גבות ואמרו שאין סיכוי שאנשים יבואו לראות סרט על הודים בדרום של שנות השישים. בסופו של דבר, הסרט הזה הפך לאחד הרווחיים בקולנוע הישראלי".
• • •
בזמן שאנחנו משוחחים, בקומה שמתחת למשרדו ממרקים ארבעה אולמות הקרנה חדשים שנפתחו בתחילת השבוע שעבר. אולם חמישי, בן 900 מושבים, ייפתח בתחילת ספטמבר ומיועד גם להעלאת הפקות תיאטרון. "אחרי עשור של תפעול מתחמי בידור", מסביר אדרי, "הרגשנו בשלים להיכנס גם לתחום התיאטרון המסחרי. רכשנו את הזכויות של המחזמר 'בילי אליוט', ובפסח הקרוב נעלה את המחזמר המרגש הזה אצלנו".
עם אחיו ליאון // צילום: מאיה באומל בירגר
יש בכלל מקום לתיאטרון מסחרי בישראל?
"אם אתה מביא דברים טובים, אז בטח שיש לזה מקום. כשאתה לוקח הצגה כזו, ולא מוציא אותה מהמקום אלא מריץ אותה חצי שנה ברצף, אז זה גם יכול להיות כלכלי. בחנו את האזור של סינמה סיטי גלילות והבחנו שאין למעשה אולם תיאטרון ראוי באזור, והחלטנו לעשות אחד כזה, עם נוחות, מושבים רחבים וחניה".
אתה משקיע בכל שנה בכ־15 סרטים ישראליים ומתפעל עם אחיך הגדול ליאון אימפריית בתי קולנוע. אין בך חשש מהטעות שתפיל אתכם?
"הזקנה שלי (כינוי החיבה שלו לפנינה אדרי, אשתו ומנכ"לית חברת המוסיקה אן.אם.סי; י"א) ואחי, שאחראי להקמות של מתחמי הקולנוע, שוקלים כל צעד ועושים את הדברים בזהירות גדולה. כל אחד עושה את שלו ונמנע מלהיכנס לתחום של השני. לפעמים אני מסתכל על אחי, שמסוגל להתרוצץ בין אולמות הקולנוע עד חצות, ולא מאמין שעברו חמישים שנה מאז היינו ילדים שבסך הכל אהבו לראות קולנוע.
"אנחנו אנשי עבודה שמגיעים ראשונים למשרד ויוצאים ממנו אחרונים. אנחנו משתדלים להיות צנועים ואנחנו בעיקר פריקים של שיפורים, וכל הזמן אנחנו חושבים על הצעד הבא. אני חושב שינקנו את זה מהבית של הורינו בדימונה. אמא שלנו תמיד אמרה לנו, 'לא מתים מעבודה, מתים משעמום'".
הקיץ הקודם, שהביא עימו סרט רע בשם "צוק איתן", פגע אנושות בחלק מהסרטים שהשקעתם בהם. זה משהו שמטלטל אתכם, או שבמעמדכם אתם חסינים מבחינה כלכלית?
"בזכות העובדה שחלק מבתי הקולנוע שלנו נמצאים בקומות נמוכות או במבנים מאובטחים, נפגענו פחות מעסקים אחרים. הרבה אנשים שמאסו בישיבה בבית הגיעו עם הילדים לאולמות שלנו. אבל לשאלתך, אנחנו לא חסינים משום דבר וכל מהלך של השקעה הוא סוג של סיכון, ולכן אנחנו משתדלים לקחת סיכונים מחושבים. זה לא תמיד קל ופשוט, ואני לא מכיר מפיק יהודי - בארץ או בחו"ל - שהתעשר מענף הקולנוע".
אתה לא באמת מצפה שאאמין לכך שאתה מפיק קולנוע במצוקה, כן?
"אתה חייב לעשות הפרדה בין הפעילות והרווח של מתחמי הסינמה סיטי, לבין ההשקעות שלנו בסרטי קולנוע מקומיים או בהפקות שמשלבות כוחות עם חוץ לארץ. אנחנו משקיעים ביצירת סרטים כ־30 מיליון שקלים בשנה, והסיכונים שלנו שם הם מאוד גבוהים. למעשה, הקיום של המתחמים הוא זה שמאפשר לנו להשקיע בסרטים".
בקיץ הקודם, ובעיקר השנה, התחלתם להשקיע בסרטי קולנוע מקוריים לילדים. מה הוביל למהלך?
"לקראת כל קיץ עולה אצלנו במשרדים השאלה 'למה לא עושים סרטים מקוריים לילדים ולנוער', ותמיד התשובה שלנו היתה 'היעדר תקציב'. הרי הרבה יותר פשוט לרכוש סרט בחו"ל, לתרגם או לדבב אותו ולהוציא אותו למסכים. גם ערוצי הטלוויזיה המקומיים לא ממהרים להיות שותפים בסרטי ילדים ונוער, משום שאין להם אפשרות לשדר אותם אחר כך ברצועת הפריים טיים ולכסות את ההשקעה באמצעות הפרסומות.
"בשביל להשקיע בסרט, ולא משנה מאיזה ז'אנר, צריך להביא כסף. ואיך קישון ידידי תמיד היה אומר לי, 'כסף שלוקחים מהבנק, צריכים גם להחזיר בסופו של דבר'. למרות שאני גם מאמין שאני שליח של בורא עולם, ואני אוהב לעזור להרבה סרטים שאני יודע מראש שהם לא ירוויחו. לא בכל הסרטים צריך להרוויח.
רמזור. בקרוב גם הסרט // צילום: פיני סילוק
"בכל מקרה, מה ששינה אצלנו את התפיסה היה ההצלחה של הסרט 'גאליס', שהביא קרוב ל־200 אלף צופים. הבנו שיש לסרטים האלה קהל ונכנסנו להפקות של כמה סרטי ילדים ונוער, כמו 'גויאבות' עם יובל המבולבל, הדוד חיים, חנה לסלאו ויהורם גאון; 'איביזה'; 'מיק מק'; ובקרוב ייצא סרט עם דץ בשם 'דץ הבלץ'.
"אנחנו עכשיו עמלים על סרט המשך ל'גאליס' וסרטים מצוירים על שלמה המלך, שמשון הגיבור ו'מעלה קרחות', ובוחנים סרטי ילדים נוספים להשקיע בהם. לאור התגובות של הקהל ומכירת הכרטיסים המרשימה אנחנו מקווים שזה יהפוך להיות מסורת שנתית, ושבכל קיץ נוציא למסכים סרטים לקהל הצעיר".
בגיל שבו רוב האנשים כבר נערכים לפנסיה, אתה לא מפסיק להשקיע ולהפיק. מה מניע אותך?
"כשאתה נהנה בעבודה שלך, אתה לא מרגיש שאתה עובד. עם הקשרים והניסיון שלנו היינו יכולים מזמן להשקיע בסרטים זרים או להקים מתחמים במדינות אחרות, וגם לא פעם מגיעות הצעות כאלו. חשוב לנו לעשות את זה פה: להשקיע בסרטים ישראליים, להקים מתחמים, ולזקנה שלי חשוב לקדם את המוסיקאים שלה ולהשקיע בתוכן בערוץ הקולנוע הישראלי, בערוצי ההיסטוריה והביוגרפיה שבניהולה. יש לנו הרבה פעמים תחושת שליחות".
"גויאבות". התחלה של מסורת // צילום: אוהד רומנו
למרות היקף הפעילות הענק של שושלת אדרי, מדובר בחברה משפחתית לכל דבר. אילנית אדרי, שאחראית לעבודה מול ערוצי הטלוויזיה, ולימור אדרי, שמנהלת את הרכש מול חו"ל, הן בנותיו של משה. לירון אדרי, מנהלת ההפצה של הקולנוע הישראלי, אבי אדרי, משנה למנכ"ל סינמה סיטי, ואייל אדרי, שאחראי לפעילות בחו"ל, הם ילדיו של ליאון. אך גם יש לא מעט בעלי בתי קולנוע ומפיצי סרטים המדברים על חברה כוחנית ודורסנית, שלא מהססת לחסום גישה ודלתות לגורמים אחר בענף.
"בעלי בתי קולנוע ומפיצים רוכשים סרטים בפסטיבלים בעולם. בגלל הכוח של משפחת אדרי הם מבצעים עסקות ענק מול חברות ההפצה הבינלאומיות ומוכנים לרכוש גם סרטים לא ראויים כדי לקבל את הסרטים שהם רוצים. כך הם לא משאירים סרטים ראויים לאחרים, ולא מאפשרים לבתי קולנוע קטנים לשרוד", אמר לנו השבוע אחד מבעלי בתי הקולנוע והמפיצים בשוק הסרטים המקומי, שביקש להישאר בעילום שם.
גם חלק מהיוצרים מנהלים יחסים מורכבים עם בעל הדעה והמאה - שבמסגרת השקעה משמעותית בסרט קולנוע מנווט לעצמו אחוזים מהרווחים וחורץ גורלות באשר למספר המסכים שעליהם יוקרן הסרט ולכמות הפעמים.
• • •
אדרי - שלמעשה משמש מפיק, מפיץ ומקרין בעל כוח עצום בידיים - לא מתרגש במיוחד מחוסר הפרגון מצד המתחרים או מההסתייגות של יוצרים כאלו או אחרים. "היוצרים, ובעיקר הצעירים שבהם, לא תמיד רואים את התמונה המלאה. ברור שהמשקיע מקבל את רוב הכסף מההכנסות, בדיוק כמו בהוליווד ובאירופה.
"כשסרט נכשל ומפסיד כסף, ויש גם כאלו, האם היוצרים שותפים להפסד של המפיק? לא. הם נהנו מכך שהתסריט שלהם הפך למציאות וזכה לפרמיירה נוצצת ולחשיפה תקשורתית. אנחנו נשארים עם ההפסד, ואנחנו אלו שצריכים להכניס יד לכיס של סינמה סיטי ולהזרים כסף ליונייטד קינג, חברת ההפקה שלנו.
שלמה בראבא. בתפקיד הרצל? צילום: מאיר פרטוש
"אין לי שום רצון להגיע למצב הקשה שאליו הגיעו מפיקים ישראלים בעבר, ואני עושה הכל כדי להגן על עצמי כלכלית. גם אחרי חמישים שנה בתעשייה טעות אחת יכולה למוטט אותנו, ולכן אנחנו עושים צעדים מושכלים וזהירים. הביטוח שלי זה המסכים שלי, ובלעדיהם לא יכולתי לעשות הרבה דברים.
"יש סרטים כמו 'תפוחים מן המדבר', שפתח מאוד חלש בקופות. בתי קולנוע אחרים היו שולחים אותו הביתה, אבל היות שהמסכים הם שלי, אני נותן לסרט חיי מדף ארוכים. נותן לו חשיפה עד שהוא עולה על המסילה. בסופו של דבר, אנחנו נהנים מהאמון של הבנקים שנותנים לנו אשראי והלוואות, ואנחנו רוצים להשאיר את המצב הזה ככה. לא היינו מגיעים לאן שהגענו ללא האמון שיש לנו מכל כך הרבה אנשים".
ומה יש לך לומר לבעלי בתי הקולנוע השכונתיים והקטנים שהולכים ונעלמים מהעולם, בין השאר, בגלל המתחמים שלכם?
"תעשיית הקולנוע בכל העולם עברה טלטלות בשנים האחרונות. מצד אחד, אנשים מורידים סרטים ברשת ומקימים לעצמם חדרי קולנוע בבית. מצד שני, סרטי התלת מימד פורחים, וזה מחייב לשפר את האולמות. הקהל היום הרבה יותר דורש, והוא מצפה למזגן, לחניה חינם, לאוכל ולחוויית קניות, ואנחנו מספקים את זה.
"כאדם שאוהב קולנוע מגיל צעיר, צר לי שבתי קולנוע מיתולוגיים כמו 'ארמון' בירושלים ו'גת' בתל אביב נסגרו, אבל זה חלק מהמציאות העולמית ומהקידמה. פעם גם היו קלטות וידאו, וגם הן נעלמו מן העולם.
"אם תבחן את התרומה של המתחמים שלנו לקולנוע הישראלי והעולמי, תגלה נתונים המעידים על צמיחה יוצאת דופן. אם בשנת 2002 מכרו בישראל 8 מיליון כרטיסים בשנה, הרי השנה נסיים אותה במכירות של 16 מיליון כרטיסים - כשעשרה אחוזים מהכמות הזאת הם של סרטים ישראליים. הנתון הזה מדבר בעד עצמו.
"בילדותי אמא שלנו היתה נוהגת לומר לנו שלקנאה אין תרופה. אנחנו לא רק אנשי חזון, אלא גם אנשי עסקים שמעסיקים יותר מאלף עובדים קבועים ועוד כמה מאות עובדים זמניים בהפקות הסרטים. יש לנו אחריות כלפיהם, ואנחנו צריכים לדאוג לפרנסתם. זה כואב ומקומם שיש מי שעינו צרה בעשייה שלנו.
"אני לא אפרוס בפנייך את הכספים שאנחנו תורמים לקהילה ואת העזרה שלנו כי אין בכך ערך וטעם, זה לא לעיתון, אבל אני יכול להגיד לך שאנחנו לא פעם נרתמים לסייע לסרטים שנתקעו בשלב ההפקה. השקענו, לדוגמה, בסרטים 'לבנון' ו'חתולים על סירת פדלים' שהיו זקוקים לסיוע, וזה רק חלק קטן מרשימת סרטים ארוכה שהיו במצוקה.
עם אשתו פנינה. "כל אחד עושה את שלו ונמנע מלהיכנס לתחום של השני" // צילום: קוקו
"אני מאוד מתרגש מיוצרי קולנוע שדבקים באמנות שלהם, ולא פעם מכניס את היד לכיס כדי לסייע, גם בידיעה שההשקעה לא תשוב אלי. אתה יודע מה, הייתי יותר משמח אם היו משקיעים נוספים בקולנוע הישראלי, אבל מה לעשות שרוב בעלי הכסף מעדיפים להשקיע את הכספים שלהם בנדל"ן או במניות?"
התסריטאי והבמאי אבי נשר, שאת סרטיו בשנים האחרונות מפיק אדרי, מהלל בשיחת טלפון את פועלו של האיש. "אני יכול להגיד לך שמשה אדרי פועל בעולם הקולנוע מתוך אהבה ענקית שאין לה גבולות, ואני פשוט מרים גבה מול כל מי שמבקר את התנהלותו העסקית. זה היה מאוד משמח לו היו כאן עוד גופים משמעותיים שמשמשים מפיקים, אבל זה לא המצב, ואני יכול להבין את זה שאדרי עושה הכל כדי להגן על עצמו כלכלית. לדעתי, לא פעם גם בני משפחתו תוהים אם הוא פועל בתבונה כלכלית".
• • •
מה אתה יותר, איש תרבות או מהמר עסקי?
"בנשמתי אני אמן, אבל למדתי להיות איש עסקים כדי שאוכל להיות קולנוען מצליח. בבסיס, למרות כל ההישגים והפסטיבלים והשטיחים האדומים, אני משה מדימונה. הילד שנולד לאבא קונדיטור ולאמא שהיתה עקרת בית ואישה צנועה. חינכו אותנו לעבודה קשה ולהתמודדות עם מכשולים וזה מלווה אותי עד היום".
גם תעשיית הקולנוע וגם תעשיית המוסיקה נפגעו מהמהפכות הטכנולוגיות. איך אתם מתמודדים עם זה?
"זאת מלחמה לא קלה, שעלתה לנו - בעיקר במוסיקה - בהפסדים של עשרות מיליוני שקלים. אבל עשינו כמה צעדים, סגרנו חנויות מוסיקה של טאואר רקורדס וספריות וידאו וייצבנו את אן.אם.סי. החברה חזרה להרוויח, והיום היא מובילה בכל מה שקשור להופעות מוסיקה. מעל לכל, חשוב לי לכבד התחייבויות מול הבנקים. בגלל שאנחנו חברה ציבורית היינו יכולים להרים ידיים ולהגיד 'אין לנו', אבל לא הסכמתי. הזרמנו עשרות מיליוני שקלים ועמדנו בכל ההתחייבויות שלנו, ככה חונכנו. כשאני רואה כל מיני טייקונים שמבקשים תספורות, זה צורם לי. מצערת אותי כל התרסקות כלכלית של איש עסקים וליבי איתו, אבל צריך לכבד התחייבויות".
עשרות יוצרים מגישים תסריטים לקרנות הקולנוע בכל שנה. איך אתם מחליטים במי להשקיע?
"בראש ובראשונה אני הולך עם הסיפור. אם הסיפור מושך אותי אחרי שתיים-שלוש דקות שמספרים לי עליו, אני יודע שיש משהו. אבל אני עובד הרבה פעמים מתוך תחושות בטן או מתוך רצון לתת צ'אנס לבמאי או לתסריטאי. גם את 'איביזה' הפקנו, בין השאר, כי שי כנות הבמאי שהביא את התסריט סיפר לי בהתלהבות על החלום של התסריטאי הצעיר להפוך את הסרט למציאות. אני אוהב לתת לאנשים צעירים צ'אנסים".
המבקרים שחטו את "איביזה". אחד מהם כתב שזה "פסולת".
"אז כותבים. מצד שני, הקהל מצביע ברגליים. בשבועיים הסרט הזה מכר יותר מ־100 אלף כרטיסים. הרווח של הסרט יכול לסייע לי לממן סרטים קטנים יותר כמו הסרט החדש של עמוס גיתאי, שמתעד את היום האחרון בחייו של רבין, וממש לאחרונה התבשרנו שהוא התקבל לשטיח האדום בפסטיבל ונציה הקרוב. כמפיק וכמשקיע אני מסתכל על הדברים ממבט רחב יותר.
"אם לא הייתי עושה סרטים מסחריים, לא הייתי יכול לממן סרט כמו 'יונה' על יונה וולך, שמכר בקושי 5,000 כרטיסים ובו הפסדתי את כל הכסף. כשעושים סרטים יש מנעד שיקולים רחב, ואני חייב לאזן את ההכנסות וההוצאות שלי אם אני לא רוצה לגמור כמו מפיקים שפשטו רגל ומתו חסרי כל".
• • •
מה דעתך על מהומות היוצרים ושרת התרבות?
"אני חייב להודות שהופתעתי מההתנפלות על מירי רגב, ולדעתי האמנים היו צריכים לתת לה צ'אנס. אולי הסגנון שלה לא מתאים לכל אחד, אבל אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שהיא היתה דוברת צה"ל ושהיא זכתה ללא מעט קולות בקרב המצביעים שלה.
"משרד התרבות הוא לא משרד קל בגלל שיש בו הרבה אתגרים, ומצד שני התקציבים שלו מוגבלים. יש לי תחושה שרגב עשויה להפתיע ולהזיז דברים, ואין סיבה שלא ניתן לה צ'אנס. באופן אישי, אני יכול להעיד שהיא סייעה בקידום יום הקולנוע, שהוא שיתוף פעולה בינינו למשרד התרבות ולמפעל הפיס, שייערך ב־9 בספטמבר ובמהלכו יימכרו כרטיסים לסרטים ישראליים בעשרה שקלים בלבד. אני חושב שההתנפלות עליה לא היתה מוצדקת והיתה פה פאשלה של היוצרים".
שוחחת על כך עם השחקנים שהתבטאו נגדה?
"אני אומר את דעתי לכל מי ששואל אותי, והנה אמרתי גם לך. באופן עקרוני אני מקפיד להיות בעמדה ניטרלית, כמו של מישהו מהאו"ם. אני לא מחפש לריב עם אף אחד, ולא מעוניין לחנך אף אחד. אני חושב שזאת אחת הסיבות לכך שאני מחזיק מעמד כל השנים.
"הייתי בפגישת עבודה באיגוד המפיקים והסוגיה הזו עלתה בשיחה והבעתי את דעתי. צריכים לתת לשרה לעבוד, וצריכים לזכור שכולנו משפחה אחת גדולה בעלת אינטרסים זהים. אגב, חלק לא קטן מהשחקנים, מהבמאים ומהמפיקים מסכימים איתי. זה פשוט לא כל כך פופולרי לתמוך בה בקול רם".
אתה עצמך שוחחת כבר עם השרה?
"נפגשתי איתה לאחרונה לפגישה עניינית על יום הקולנוע ועל כל מיני בעיות שיש עם פרס אופיר, והיא נרתמה לסייע. היא באה לעבוד ואני מאמין שהיא תוכיח את עצמה. התרשמתי שהיא בסדר גמור".
• • •
דרך ארוכה עברו משה אדרי ואחיו מהצריף הצנוע שבו התגוררו עם הוריהם, שעלו ממרוקו בשנת 1961, והתמקמו בדימונה. ההורים וחמשת הילדים שגרו בלב המדבר עמלו קשות כדי לשרוד את היומיום בעיירת הפיתוח. ליאון למד חשמלאות ומשה הצעיר ממנו עזר במכירת העוגות והעוגיות שאפה אביו.
הקשר של שני האחים לקולנוע נוצר במקרה, כאשר בהשראת סרטים שראו בקולנוע המקומי הם הדביקו "עתידות" של בזוקות זו לזו, ובאמצעות מכונה מאולתרת עם אור נר שבנה ליאון הקרינו את המצגת המאולתרת על הקיר בתמורה לכמה גרושים מילדי העיר. החיבה של השניים לקולנוע גברה, והם התחילו לראות את כל הסרטים שהיו מגיעים אל העיר.
העבודה המשמעותית הראשונה של משה, בתקופת התיכון, היתה כמכונאי באולם הקולנוע המקומי. שם גם ניצתו ההבנה, פיתוח הטעם האישי והעין המזהה שלאגרים. הוא החל להביע עניין בשיבוץ הסרטים, חשב על השיווק שלהם ונשלח לתל אביב, העיר הגדולה, כדי לבחור את הסרטים שיגיעו לבית הקולנוע. ההצעה להיכנס כשותף בבית הקולנוע המקומי לא איחרה לבוא, ולאחר שצבר ניסיון והחל לעבוד עם אחיו הם החליטו לעבור לנתניה כדי להיות קרובים יותר למרכז העסקים הישראלי והחלו לרכוש סרטים להפצה.
הסרט המשמעותי שרכשו ופתח להם דלתות רבות, ובעיקר העניק להם שם של בעלי טביעת עין נבונה, היה הסרט "סופרמן" בסוף שנות השבעים. לאט אך בטוח הם הגדילו את הפריסה וההפצה, עד שהחליטו להתחיל להשקיע בסרטים ישראליים ולהקים את מתחם סינמה סיטי.
נוסף על חברת ההפקות, האחים מחזיקים כיום במתחמי סינמה סיטי בגלילות, בראשון לציון ובירושלים ועמלים על הקמת מתחם בבאר שבע בהשקעה של חצי מיליארד שקלים ("ייקח לנו כעשר שנים להחזיר את ההשקעה במתחם"). הם רכשו ערוצי טלוויזיה (ההיסטוריה, הביוגרפיה וערוץ הקולנוע הישראלי) ואת חברת המוסיקה אן.אם.סי, שבלעה לתוכה את הד ארצי. כיום אדרי מתגורר בשכונת צהלה שבתל אביב עם רעייתו פנינה, והתחביב שלו - בזמנו החופשי המועט - הוא לראות סרטים ("אני מסוגל לראות, לפעמים, שלושה סרטים ביום").
פתיחת מתחם הסרטים בירושלים לוותה בלא מעט הסתייגות, החל במבנה הבומבסטי וכלה בעובדה שזה פוגע בסטטוס־קוו הדתי בעיר. איך הרגשת עם הביקורת?
"ביקורות תמיד יש ואנחנו לומדים לחיות איתן. עשינו פרויקט מדהים בעלות של 300 מיליון שקלים שמטרתו לעשות טוב לתושבים ולעיר. בגלל שזה קרוב לבית המשפט העליון ולכל מיני משרדים ממשלתיים, אז לאנשים יש ביקורת. לא הקמנו מוזיאון אלא הקמנו מתחם שהוא הוליווד, עם גימיקים, תפאורות ותאורות.
"אנחנו צריכים להביא קהל בסופו של דבר, וזה לא היה לרוחם של כולם, אבל הסתדרנו עם רוב האנשים. קבוצת תושבים פנתה לבית המשפט העליון כדי להפעיל את המתחם גם בסופי השבוע ואנחנו כרגע לא מפעילים אותו בשישי־שבת, אבל אני מאמין שגם זה ישתנה".
אתה עובד עם אשתך, אחיך וחלק מהילדים. איך מנהלים עסק ושומרים על שפיות משפחתית?
"עם המון כבוד אחד כלפי השני. הדרך שמנחה אותנו בעבודה היא לכבד את הזולת. המושג התנשאות לא קיים אצלנו. כולם בני אדם וכולם צריכים לקבל יחס ראוי. אני חושב שבגלל זה, למרות שיש פה ושם ביקורת לגיטימית עלינו, אנשים שמחים לעבוד איתנו".
היתה לכם פעם מחלוקת?
"מחלוקות יש תמיד כי בכל זאת יש פה עבודה, אבל יש גם הרבה כבוד, ובעיקר אנחנו לא נכנסים אחד לתחום של השני ומכבדים את ההחלטות שכל אחד מקבל בתחום שלו. אני בהפקה ובהפצה, ליאון בהקמת המתחם ובניהול השוטף, והזקנה בכל מה שקשור לערוצים ולמוסיקה".
יש לך שישה נכדים. אתה סב פעיל ומעורב?
"אני סבא שעובד קשה, אבל משתדל גם להיות עם הילדים והנכדים בסוף שבוע ובחופשות משפחתיות. להגיד לך שאני סבא פעיל שנמצא עם הנכדים כל הזמן? לא, זה לא קורה לצערי. האחריות שלי היא רחבה יותר ואני דואג לעתיד של ילדיי ושל נכדיי, שזה לא פחות חשוב מלשחק איתם באמצע השבוע".
אתה נהנה, ברמה האישית, מהכסף שלך?
"הכסף לא מסנוור אותי ואני לא זקוק למטוס פרטי או לנהג פרטי ואני יכול לנסוע באותו רכב גם עשר שנים. אין לי עניין לנקר עיניים ואני זוכר טוב מאוד מאיפה באתי ואת העובדה שעשיתי הכל בעשר אצבעות.
"ההנאה הכי גדולה שלי היא לרוץ בכל בוקר כמה קילומטרים, זה שומר על הגוף ומשחרר את הראש. בדרך כלל בריצות הבוקר עולות לי המחשבות הכי טובות לראש. הפינוקים שלי הם קטנים יחסים. אני אוהב לאכול אוכל טוב וכל החברים שלי מתקשרים אלי תמיד כדי לקבל ממני המלצות למסעדות טובות, ואני אוהב לעשות מסאז'ים וטיפולי פנים. זה פחות הפינוק כמו הזמן הזה לעצמי, וגם שם המחשבות והרעיונות עולים לראש".
• • •
סימנתם וי על כל כך הרבה חלומות, יש משהו שהחמצתם?
"היתה לנו אופציה לקנות את קולנוע 'עדן' בנווה צדק ופיספסנו את ההזדמנות, והיתה כוונה רצינית להפיק המשך ל'גבעת חלפון אינה עונה'. אבל עד שאסי דיין עליו השלום הצליח לכתוב את התסריט, פולי מ'הגשש' נפטר והחלום נגנז. הנחמה היא בכך שאנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים להפקה של 'חגיגה בסנוקר 2'. נאור ציון כתב את התסריט וזאב רווח ויהודה ברקן כבר בעניין".
אין חשש לגעת בסרט קאלט כזה?
"דווקא על רקע ההחמצה של ההמשך ל'גבעת חלפון', אני חושב שמחובתנו לנסות ולהפיק את הסרט הזה. אני בטוח שיהיה דור שלם שיתענג על זה, ודור חדש שיגלה את הסרט הישן בעקבות החדש. אנחנו כל הזמן מחפשים את הדבר הבא שירגש את הצופים. אני מדבר כבר תקופה עם אבי ניר, מנכ"ל קשת, כדי שנעשה סרט נוסף עם 'ארץ נהדרת'. גם שיכנעתי את אדיר מילר לאחד את הצוות של 'רמזור' לסרט קולנוע. הוא עוד בוחן את זה, ואין לי ספק שזאת תהיה הצלחה מאוד גדולה. זאת היתה סידרה אהובה, יש לזה קהל ואדיר הוא בחור מאוד מוכשר.
"במקביל, יצאו להפקה סרט חדש של אבי נשר, 'חטאים', שמתרחש בסוף שנות השבעים ומספר על שתי אחיות ירושלמיות שיוצאות למסע מברלין דרך תל אביב ועד ורשה לגילוי סוד משפחתי אפל, סרט עלילתי על השייטת שעושה יריב הורוביץ וסרט על אלי כהן עם גידי רף, יוצר 'חטופים', שהוא כתב ויביים".
אחרי כל כך הרבה שיאים והישגים, נותרו לך בכלל חלומות?
"להביא את האוסקר לארץ. וזה יקרה, זה עניין של זמן. וחוץ מזה, הבריאות. אנחנו כבר לא ילדים, אז אנחנו עובדים על הכשרת דור ההמשך שמקבל מאחי וממני חינוך והשראה יומיומיים איך להמשיך את העסק כדי שנהיה גאים מלמעלה שהצלחנו, נצחק ונתפנה לראות את הסרטים שהם יפיקו. מבחינה מקצועית יש לי חלום אחד, והוא לראות את שלמה בראבא מגלם את הרצל. אני חושב על זה הרבה מאוד זמן ואני מחפש את הכותב הנכון שיהיה מסוגל לכתוב את הסיפור הזה".
חשבת פעם לכתוב, לביים או לשחק בעצמך?
"לא, לא", הוא צוחק, "כל מה שחלמתי עליו כילד הוא שתהיה לי בבית ספריית סרטים עם כל הסרטים הישראליים שאהבתי. כיום אני בעל הזכויות של רוב הסרטים שאהבתי. הגשמתי את החלום שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו