לחגוג את ט"ו באב, למרות הקיטש

"היי, אני כאן".

"למה המזגן לא עובד? נורא חם בחוץ! יש משהו חוץ מפתיתים, לא בא לי פתיתים..תני לי שעה במחשב ואני אבוא למיטה. תני לי לסיים פה כמה דברים, כמה טלפונים ואני בא".

כל חיי כשהייתי במערכות יחסים, אני הייתי הגבר. שנאתי להתגפגף בפומבי, שנאתי להתחבק, להתכרבל, להתנשק. שנאתי מחמאות ושנאתי מתנות צ'יזיות עלובות ללא שום משמעות. התחמקתי בכל הזדמנות ונמנעתי מלדבר על רגשות, על אהבה ועל הזוגיות. הייתי ישנה כל לילה עם הגב מופנה אליו. לא הייתי מורגלת למינון כזה גבוה של הפגנת חיבה, של נתינה. כזו שבאה ללא "אבל" או "בתנאי". אבל הפעם, זה תקף אותי והשתלט עליי והפך לחזק ממני. זה ככל הנראה מדבק. הצמא הזה לתשומת לב נראית ומרגישה כמו וירוס שהתפשט לכל איבר ונקודה בגוף. תוך שניה אחרי החתונה הפכתי לאישה מעצבנת ונזקקת שהתברגנה. ומהנקודה הזאת, הזוגיות הפכה למעין מרוץ: לקנות דירה, להביא ילדים, להשתקע בעבודה קבועה ומסודרת. כמה שלא אנסה לרגע לעצור את המרדף המשוגע הזה, הוא יהיה שם.

בתוך כל זה אני שם, עדיין זוכרת משהו מהימים שהיינו רק אנחנו והכיף, אנחנו והאהבה הסוערת. מנסה להיאחז בנקודות קטנות, בגיחות שבאות והולכות מדי פעם, רק בכדי להרגיש שאנחנו עומדים להתפוצץ מרוב ריגוש. אז הנה עוד הזדמנות מגיעה הפעם, ט"ו באב. הפעם אני האישה, במינונים גבוהים למדי.

רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

יש משהו אחר בזוגיות ללא חתונה. ללא המסמך. בלי הסכם ממון, בלי חוזה מפלצתי מאיים. הזוגיות היא אחרת במצב בו כל אחד יכול ביום בהיר אחד לקחת את הפעקלך ולעזוב. כך סתם. מרגיש לי שלו היה כך, היינו מעריכים אחד את השנייה הרבה יותר, לאו דווקא מכבדים יותר אלא... פחות לוקחים כמובן מאליו. הוא היה אוכל את הפתיתים גם אם היה פחות בא לו. ואילו אני הייתי מדליקה את המזגן ברגע שהייתי מרגישה שהוא עולה במדרגות. וכנראה שבמצב זה - הייתי מצליחה לתזמן בדיוק כמו פעם, מתי הוא עולה במדרגות ומתי הוא יפתח את הדלת, גם כי הוא היה מעדכן אותי, כי חשוב היה לו לספור את הדקות עד שנתראה. כי בעבר הלא רחוק בכלל, כל יום היה באמת ט"ו באב, וכל ערב מחדש חגגנו את האהבה. וכמו כולם, היינו בטוחים שלא ניפול לתהום של השגרה.

בכל זאת, אנחנו נשים והם גברים

וולנטיין, ט"ו באב, הכול אותו דבר. אותו טראש שחוזר על עצמו. פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, הזדמנות פז, מבצע חד שנתי לזכות בזר פרחים שקנית בדקה ה90 במכולת. "כל יום בשבילי זה חג", "אני לא זקוק ליום מיוחד כדי לאהוב אותך כי אני חוגג אתך את האהבה שלנו כל יום", הוא אומר.

בכל זאת, אנחנו נשים והם גברים. שנינו חושבים אחרת, רואים אחרת, מריחים אחרת, חווים אחרת. חווים בצורה אחרת לגמרי את הזוגיות. אנחנו לא באמת משתוקקות לחגיגה המעופשת, אלא פשוט ניזונות מתשומת לב וחיבה, רעבות לתחושת החיזור שנפסקה ביום בו חתמו על החוזה. אז אנחנו ממשיכות לנדנד לכם שיום האהבה בפתח, ומתחננות לערב אחד שתורידו את הפרצוף האפור שלכם מהמחשב. ותצפו.

תצפו ותשתוקקו לבילוי אתנו. תשקיעו יותר מחשבה ומאמץ משוקולד בצורת לב. תגדילו ראש, תתייעצו עם חברים לאן לקחת, תפתחו את הדלת של הרכב באלגנטיות שתקסים אותנו, כי מזמן לא הוקסמנו וחייכנו במבוכה. תארגנו פיקניק רומנטי, או אפילו מסעדה פלצנית שלא ביקרנו בה. תתלבשו יפה במיטב בגדיכם, מבלי שנבחר לכם את הבגדים שיתאימו. ואם אלך רחוק עם הפנטזיה- תרכשו לנו שמלת ערב מיוחדת לקראת הערב המיוחל. תמזגו לנו את היין לכוס, ונשתה לחיים.. ולא לחיי הקידום או ההצלחה, אלא לחיינו. נשתה לחיים ברגע שמסתכלים בו אחד לשנייה בעיניים, לחיים כזה שמזמין שתיקה מתוקה.

כשהערב יסתיים, לא רוצה שיגיע לסופו חג האהבה ולהתראות בשנה הבאה. רוצה כל הזמן לשמר את הקסם הזה.

נכון שאת הפרפרים בבטן החליפו עקיצות בשעת כעס. ואת הרומנטיקה של חג חמישי שלנו המרנו ביום שישי בבוקר שמוקדש לניקיון הדירה. הוא מנקה את הסלון ואני מנקה את האמבטיה. ובכל זאת, זאת לא המציאות. אנחנו מרשים לעצמנו לחיות בתוך המערבולת הזוגית שלנו כשאנחנו כל כך עמוק בתוך זה. שכחנו איך זה מרגיש לרצות, לחפש, שכחנו מתחושת הכמיהה העזה שהייתה לנו לקשר. כמה חלמנו כל חיינו הבוגרים להיות במקום בו בדיוק אנו נמצאים כעת. זו עם זה, בדירת החלומות שלנו בנווה צדק, עם שני זוגות אופניים, ילד ומשכנתא.

לא כדי לשחזר את העבר

אז הערב, אהובי, אחרי המון זמן שלא קראתי לך אהובי, ואני הייתי עבורך רק מאמי בנאלית,  אני מזמינה אותנו למפגש מחודש, לא במטרה לשחזר את העבר, אלא כדי להחיות את ההווה. כדי שבערב טו באב, בדיוק כמו פעם, אדליק לך מראש את המזגן כי יהיה לי חשוב שכשתשוב, יהיה לך קריר ונעים, וגם אתה יקירי, תרצה להסתער עלי ולהניח לתיבת המיילים לכמה שעות.

אז ערב חג האהבה מתקרב, מה נעשה בערב אם לא נחגוג? אני תוהה ומתלבטת אם אני רוצה לחגוג את אהבתנו בשילוב מחירים מופקעים או שבא לי בכלל לסמן את תחושת הניצחון שמלווה כל יחיד בזוגיות ארוכת טווח- שלי שיש לי עם מי לחגוג! אז נכון, יהיה חם, לח וסופר יקר, אז מה? עדיף לשבת על הספה ולהתכתב כמו כל ערב בטלפון?

רגע! בוא נדמיין שאנחנו מגייסים איצי ביצי של אנרגיה ואשכרה מתלבשים ויוצאים מהבית ומריחים טוב.. ופתאום אנחנו רוקדים וצוחקים ושותים ונזכרים שאנחנו לפני הכול-זוג אוהבים. לפני שאנחנו נשואים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו