סוד ההתנתקות

ה"התנתקות" נצרבה בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל כטראומה לאומית. היא נותרה פצע פתוח. רבים מהעקורים וממתנגדיה מכנים אותה עד היום: "גירוש". בתוך שמונה ימים נעקרו 8,000 איש מבתיהם ו־21 יישובי גוש קטיף הפורח הפכו לעיי חורבות. קהילות, מוסדות תורה וחינוך וחקלאות מפוארת שהתקיימו שלושה עשורים, הפכו לגלויות של זיכרון מתוק ומר. מפנים ומפונים בכו יחדיו. למחרת הפינוי העלו הפלשתינים באש את בתי הכנסת. לימים הפכו חורבות היישובים לבסיסי טרור שמהם שוגרו רקטות לעבר ישראל. 

התכלית העיקרית של התוכנית, כפי שהוצגה על ידי אדריכלה אריאל שרון, היתה ביטחונית, אבל התקוות שקברניטי ההתנתקות תלו בה לא התממשו. במבחן התוצאה נרשם כישלון: חמאס התעצם, והשתלט על עזה. יכולותיו המבצעיות שופרו במידה ניכרת והוא הפך לצבא טרור קטן. 70 אחוזים מאוכלוסיית ישראל (עד קו חיפה) נחשפו לאיום הרקטות. מאז ההתנתקות נורו 11,600 פגזים ורקטות לעבר ישראל.

כבר בספטמבר 2005, חודש לאחר ההתנתקות, בעקבות ירי כבד של רקטות קסאם על שדרות, יצא צה"ל למבצע "גשם ראשון". אחר כך באו מבצעים נוספים: "שמיים כחולים", "מכת ברק", "גשמי קיץ" ו"חורף חם". ובשנים האחרונות - שלושת המבצעים הגדולים: "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן". המבצע הבא, יודעים הכל, הוא רק עניין של זמן.

ההתנתקות בוצעה למחרת תשעה באב של שנת תשס"ה, ובעשר השנים שחלפו מאז, הלך והתארך מצעד הפוליטיקאים ואנשי הצבא שביקשו סליחה מהמתיישבים והיכו על חטא. חלקם התחרטו על אופיו החד־צדדי של המהלך, ואחרים - על המהלך עצמו ו/או על הפגיעה הקשה במפונים. ועדת החקירה הממלכתית שקמה בעקבות ההתנתקות קבעה, מצידה, שהממשלה כשלה כישלון חמור בטיפולה במפונים. גם דעת הקהל התהפכה; רוב גדול בציבוריות הישראלית מגדיר כיום את ההתנתקות ככישלון. 

ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ז"ל // צילום: זיו קורן

ולמרות זאת, אחרי החשבון והנפש, שהיו ויהיו; אחרי ההתנתקות ושברה - שאלה אחת נותרה בלתי פתורה: מה היו נסיבות הולדתה האמיתיות? מדוע היא בכלל באה לעולם? האם מניעיו של אריאל שרון היו טהורים, ענייניים וביטחוניים־אסטרטגיים, כפי שמתעקשים מקורביו עד היום? או שמא המהלך כולו הונע משיקולים אינטרסנטיים, אישיים ופוליטיים, וכלל לא נועד לחלץ את מדינת ישראל ממצוקה, אלא נועד לחלץ את שרון מהחקירות שהתנהלו נגדו?

 

שלב "הפעימה המייצבת"

ואולי האמת נמצאת באמצע, וצרותיו המשפטיות של שרון רק עמדו ברקע ההחלטה, השפיעו על עיתויה והיוו רכיב אחד בלבד במכלול שיקולים סמויים וגלויים שהשפיעו על אריאל שרון.

אפילו התשובה לשאלה מי היה שרון האמיתי, שהיתה יכולה לספק פתרון חלקי לחידת המניע, שנויה במחלוקת. האם שרון, שעשרות בשנים התנהל כשר ההתנחלויות, יזם את הקמתן, דחף להרחבתן,  וקרא למתנחלים לרוץ ולתפוס גבעות, היה גם מחויב תודעתית ואידיאולוגית למפעלו? או ששרון, שפינה את ימית, ונתן יד להסכמי וואי, ודיבר על מדינה פלשתינית כבר לפני עשרות שנים, היה פרגמטיסט בתחפושת? ואולי גם כאן יש אמצע, וכפי שטען שרון עצמו: דברים שרואים מלשכת רה"מ - לא רואים מגבעות השומרון ומחולות קטיף.

הרעיון לנקוט מהלך מדיני ולפנות את רצועת עזה שבה התגוררו כמיליון וחצי פלשתינים לא היה של שרון. הוא ריחף בחלל הפוליטי ובמגירות אגף התכנון של צה"ל לפחות שני עשורים לפני ההתנתקות, וכבר אז - כלל את סעיף פינוי יישובי גוש קטיף, שהקימו ממשלות ישראל בין חאן יונס לרפיח לבין הים. 

במערכת הבחירות לכנסת ה־13 הציע השר רוני מילוא לרה"מ יצחק שמיר להודיע כי ייסוג מעזה אם ינצח בבחירות, אבל שמיר סירב. שנתיים אחר כך, במסגרת הסכם "עזה ויריחו תחילה", פינתה ממשלתו השנייה של יצחק רבין 80 אחוזים משטח עזה, אבל הותירה על כנה את ההתיישבות היהודית בגוש קטיף, בצפון הרצועה, ׁׁוגם את היישובים המבודדים - כפר דרום, נצרים ומורג. ישראל גם הוסיפה להחזיק בציר פילדלפי - רצועת חיץ בין רצועת עזה ומצרים שנקבעה בהסכמי אוסלו כאמצעי לשמירת ביטחונה של המדינה.

אלא שכבר בשנת 1999 ביקש בפעם הראשונה רה"מ דאז אהוד ברק מעו"ד דניאל רייזנר, היועץ המשפטי שלו לשיחות השלום, לבחון את המשמעות המשפטית של התנתקות מרצועת עזה ופינוי כל היישובים ממנה במסגרת הסדר קבע. רייזנר מספר ל"ישראל השבוע" שכבר אז בדק כיצד ובאיזה אופן יפוצו היהודים שיפונו מגוש קטיף על בתיהם ורכושם. ברק התכוון להתנתק מעזה, כדרך שהתנתק מלבנון, אך לא הספיק ליישם את תוכניתו. ממשלתו נפלה לאחר שנה וחצי בלבד.

השר יעלון // צילום: דודי ועקנין

שנתיים אחר כך שירטטו בחשאי תא"ל עיבל גלעדי, ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי באגף התכנון בצה"ל ואל"מ דני תרזה, מפה שכללה פינוי מלא של עזה ופינוי מלא של ההתיישבות בה וכן פינוי של כמה התנחלויות בשומרון. המפה שלהם כונתה מפת עידן, מכיוון שנשאה את אותיות שמותיהם הפרטיים של שני הוגיה: עיבל (גלעדי) ודני (תרזה). התוכנית הוצגה לשר הביטחון בעת ההיא, בנימין בן־אליעזר, ולרה"מ שרון, כתוכנית חד־צדדית, שנועדה ליצור מציאות חדשה, כ"פעימה מייצבת". 

שרון ובן־אליעזר לא "נפלו מהכיסא" כשראו את המפה. הם לא קידמו אותה אבל גם לא שללו אותה. בצה"ל קמה לתוכנית עידן אופוזיציה קשה. את מה שעיבל גלעדי הגדיר כ"פעימה מייצבת", שנושאת רווחים ותועלות, הגדיר באותן שנים תא"ל יוסי קופרווסר, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, כפעימה מסוכנת וכצעד חסר אחריות, שבכל מקרה יתפרש על ידי הטרור כהישג אדיר בעבורו, כפי שאכן קרה.

לקראת הבחירות לכנסת ה־16 (ראשית 2003) הציב יו"ר מפלגת העבודה עמרם מצנע את הנסיגה המוחלטת מעזה במרכז הקמפיין שלו, אך תבע להוריד רק את היישובים המבודדים. שרון, שחצי שנה אחר כך כבר דיבר אחרת לגמרי, השיב לו בנחרצות: "דין נצרים כדין נגבה ותל אביב". 

גם כאשר נבחר בפעם השנייה לתפקיד רה"מ, בשנת 2003, לא היה זה שרון שיזם את ההתנתקות. מנהל לשכתו דב ויסגלס הוא שהעלה באותם ימים את הרעיון בפני שרון, טווה את החוטים סביבו והניע את המהלך מול הקהילה הבינלאומית והזירה הפוליטית הישראלית, ומול "פורום החווה" ושני בניו של שרון, עמרי וגלעד. ויסגלס היה האיש שבפעם הראשונה הצליח לשכנע את שרון לממש את הרעיון.

אריאל שרון, מלמדת אפוא הבדיקה שערכנו, לא הגה את תוכנית ההתנתקות. היא היתה קיימת כתוכנית מדינית וכתוכנית מגירה צה"לית עוד קודם לכן. שרון לעומת זאת היה האיש שהחליט להפוך אותה מעניין תיאורטי לתוכנית אופרטיבית וליישם אותה. 

השאלה כאמור היא מדוע שרון עשה זאת? מה היו מניעיו של האיש שבמשך שנים זוהה כשותפם וידידם הקרוב ביותר של המתנחלים? מה הביא את האיש שהיה יוזם ושותף פעיל בהקמתם של יישובי גוש קטיף ויהודה ושומרון, להפוך את עורו?

שר הביטחון משה יעלון כיהן כרמטכ"ל עד עשרה שבועות לפני ההתנתקות, ונטל חלק פעיל בהכנתה, אבל אחרי שפרש פירסם כתב אשמה חריף וחסר תקדים נגד שרון ומניעיו "האמיתיים". יעלון כתב את הדברים בספרו "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים), ועתה, בתשובה לפנייתנו הוא מאשר שוב את דבריו, ומבהיר שהוא עומד מאחוריהם ביתר שאת.

"הגורם המיידי לתפנית לרעה במצבה האסטרטגי של ישראל מול הפלשתינים", חוזר ואומר יעלון, "היתה החלטה שגויה, תמוהה ובלתי מוסברת של רה"מ לשעבר שרון. לי אין ספק בכך שההחלטה של שרון נבעה משיקולים זרים. כאשר מצא את עצמו במצוקה אישית, בשל החקירות הפליליות נגדו, וכאשר נקלע למצוקה פוליטית בעקבות ירידה בפופולריות שלו, שרון החליט להפוך את השולחן ולנקוט מהלך דרמטי אשר סתר באופן בוטה את השקפת עולמו ולא התיישב עם תפיסת המציאות שלו".

יעלון סבור כי "על מנת להציל את עתידו הפוליטי, שרון העלה את ישראל על נתיב אסטרטגי שאין לו תוחלת ואין לו עתיד. ייתכן ששיכנע את עצמו שהוא עושה מעשה שיועיל לישראל ויקנה לה אי אלו נקודות זכות בזירה הבינלאומית, אולם מתוך היכרותי המקצועית עם שרון, אני יכול לקבוע חד־משמעית שהרעיון שההתנתקות מגלמת היה זר לו, ועמד בניגוד גמור לאורח המחשבה שלו. גם האופן שבו הרעיון צץ היה תמוה וגם האופן שבו טופל".

בספרו מספר יעלון כי שרון לא ניהל עימו שיחה מסודרת על ההתנתקות, אלא רק שאל לדעתו, בסוף 2003, על פינוי שלושה מהיישובים. יעלון טוען שראש לשכתו של שרון, דב ויסגלס, שניסה לשכנע אותו לתמוך בהתנתקות, אמר לו ש"מעמדו של שרון בירידה, ולכן הוא צריך לעשות מעשה" (ויסגלס מכחיש את הנאמר). "שרון בחן את המצב כשחקן פוקר יחד עם מקורביו..." אומר יעלון. "הוא ניתח את היתרונות והחסרונות של השחקנים האחרים, וחשב איך לנצלם לטובתו, על מנת להיחלץ ממצבו הקשה, במישור המשפטי ובמישור הציבורי כאחד. התוצאה הישירה מניתוח זה היתה תוכנית ההתנתקות". 

"הערכתי היתה", כתב יעלון, "שאסטרטגית - שרון לא האמין בהתנתקות. היא היתה מנוגדת לכל תפיסת עולמו, אבל כדי להציל את עצמו פוליטית, ובעיקר לנוכח החקירות שבהן הוא ובניו נחשדו במעשי שחיתות, הוא הבין שהוא חייב ללכת למהלך השגוי הזה עד הסוף. מבחינתו, המלחמה על ההתנתקות הפכה להיות מלחמה אישית פוליטית לחיים ולמוות".

 

הסלוגן של צבי הנדל

יעלון לא היה בודד בתחושותיו. גם האזרח מספר 1 היום, נשיא המדינה ראובן ריבלין, אז - ח"כ ריבלין, התבטא באופן דומה, אם כי זהיר יותר. ריבלין ציין באותם ימים ("ידיעות אחרונות", 21.04.06) כי שרון תמיד היה פרגמטיסט, אבל הזכיר כי "ימי ההחלטה על התוכנית היו ימי מצוקה אישית קשה שלו. הוא שקל את שיקוליו הפרטיים ואידך זיל גמור. אפשר לבדוק ולראות מה קדם להחלטה שלו על התנתקות", אמר אז ריבלין, "אני מניח שהיסטוריונים לא יתקשו לפענח את כתב החידה".

ח"כ שלח // צילום: ליאור מזרחי

ח"כ צבי הנדל, תושב גני טל שבגוש קטיף, היה האיש שטבע את מטבע הלשון המהדהד: "עומק העקירה כעומק החקירה". הנדל עומד גם היום מאחורי דבריו. "לא מדובר באיזה ניחוש או ניתוח", הוא מדגיש בפני "ישראל השבוע", "שמעתי את הדברים ישירות מאחד מאנשי פורום החווה, הפורום הקרוב ביותר לשרון באותם ימים". כל אנשי פורום החווה מכחישים את דבריו של הנדל.

מדוע שמישהו מאנשי החווה יספר לך זאת?

הנדל: "אחד מהם היה קרוב אלי. הוא סיפר לי את הדברים כמשיח לפי תומו, גם את עצם העניין, כלומר את התוכנית לפנות את כולנו, וגם את הסיבה האמיתית לכך".

מדוע אם כך שלא תחשוף את זהותו?

הנדל: "אם אחשוף את זהותו - הוא יכחיש".

מה עשית עם המידע הזה אחרי שקיבלת אותו?

הנדל: "ניסיתי נואשות לקבוע פגישה עם שרון. היינו קרובים מאוד. ממש חברים. אבל הוא לא ענה לי. השארתי הודעה ועוד הודעה, עד שמזכירתו התקשרה אלי ואמרה לי את האמת: 'אריק פשוט לא מוכן לפגוש אותך'. אז הבנתי שהמידע שקיבלתי היה נכון". 

האם יש עוד מישהו ששמע מאחד מאנשי פורום החווה את מה שאתה שמעת? 

הנדל: "יש. מדובר ברב מאזור הדרום, אבל גם הוא לא ידבר".

מאז נשמעו לראשונה הדברים, הם הועלו על הכתב בכמה הזדמנויות. העיתונאי חגי הוברמן פירסם בספרו "כנגד כל הסיכויים" תמליל שיחה לכאורה אשר התנהלה בפורום החווה, ובה צוטט בין היתר ויסגלס כאומר: "אם כתב האישום יכלול את סעיף השוחד, אנחנו בצרה צרורה. חייבים לנקוט צעד דרסטי כדי לעצור את המהלך". ויסגלס, וגם יועצו האסטרטגי של שרון, איל ארד, אומרים שמדובר בדמיון פרוע, ושהוברמן לא שמע זאת מאיש מאנשי פורום החווה. 

רביב דרוקר ועפר שלח, כיום ח"כ מטעם "יש עתיד", כתבו בספרם "בומרנג" כי "מאחורי הקלעים, היו רבים, אפילו ממקורביו האינטימיים ביותר של שרון, שהיו משוכנעים כי לעולם לא היתה תוכנית ההתנתקות נולדת אלמלא נדרש שרון להסיט את אור הזרקורים מהחקירות נגדו ונגד בניו".

דרוקר אומר היום כי אין לו ראיות שהמהלך נבע מהחקירה: "מה שהייתי מסוגל לומר אז ומסוגל לומר גם היום מבחינת ראיות הוא שהדרך שבה התנהל התהליך הושפעה מהחקירות נגד שרון". ח"כ שלח מבהיר: "אין בן אדם ששמע משרון: 'אם אלך להתנתקות, העיתונות תאתרג אותי והממסד המשפטי יהיה בעדי', אבל בלי ספק, צרותיו המשפטיות היו חלק מהלך הרוח שהוביל להתנתקות". 

גם העיתונאים עמוס הראל ואבי יששכרוף מתייחסים בספרם "המלחמה השביעית" לקשר האפשרי בין ההתנתקות והחקירות, אך הם מגדירים זאת כ"תמריץ נוסף" בלבד לשינוי החד בעמדות רה"מ.

החוקרת ד"ר ענת רוט, שבעברה שימשה יועצת לכמה מראשי מפלגת העבודה, כתבה ופירסמה את המחקר המקיף ביותר שנכתב עד כה על המאבק שניהלו תושבי גוש קטיף נגד תוכנית ההתנתקות. רוט היא דוקטור למדע המדינה, ובבחירות האחרונות היתה מועמדת לכנסת מטעם הבית היהודי. 

הפרק הרלוונטי בספרה, "לא בכל מחיר", בוחן את "נסיבות לידתו של מהלך ההתנתקות". רוט אינה מסוגלת גם היום להשיב ב"כן" או ב"לא" על השאלה אם היה קשר בין החקירות לבין ההתנתקות; אבל היא מתארת את התחושה בקרב רבים מאוד בימין, שקשר מעין זה אכן הניע את שרון, לפחות חלקית. 

רוט מציגה בספרה את רצף האירועים שיצר תחושה זו; את "הקשר הכרונולוגי בין התקדמות תהליך ההתנתקות לבין שלבי היחלצותו של שרון מהחקירות שנוהלו נגדו, קשר שלטענת מתנגדי ההתנתקות לא היה מקרי". רוט גם מתייחסת ל"התגייסות מפלגות השמאל, התקשורת ומערכת המשפט למען שרון". 

תזכורת: ערב ההכרזה על תוכנית ההתנתקות התנהלו נגד שרון ובניו, גלעד ועמרי, שלוש חקירות - פרשת חברות הקש, שבה נחשד עמרי כי הקים חברות קש כדי לממן את מערכת הבחירות של אביו, תוך כדי עקיפת המגבלות של חוק מימון מפלגות; פרשת סיריל קרן, שהתפוצצה בקול רעש גדול בעיצומה של מערכת הבחירות שבה התמודד מצנע מול שרון, והיתה למעשה ספיח של קודמתה; ופרשת האי היווני, שבמסגרתה עמד איש העסקים דוד אפל. אפל נחשד במתן שוחד לבכירים בצמרת השלטון הישראלי כדי לקדם את רכישתו של האי פטרוגולס ביוון, לצורך הקמת כפר נופש. ספיח של פרשה זו היה החשד, שעל פי אותו דפוס פעולה שיחד אפל בכירים גם כדי להפשיר לבנייה קרקע חקלאית באזור גינתון, ושאחד ממקבלי השוחד היה אריאל שרון. 

דחפור הורס בית בגוש קטיף

דן מרגלית זוכר ששרון עסק בהתנתקות כבר בפברואר 2003, עשרה חודשים לפני שלתוכנית ניתן פומבי, וזמן קצר לאחר שהפרקליטה ליאורה גלט־ברקוביץ הדליפה לעיתונאי ברוך קרא מ"הארץ" את דבר החקירה הסמויה נגד שרון בפרשת סיריל קרן. 

מרגלית, שכתב על כך בספרו "התפכחות", השתתף באותם ימים במפגש שנערך בביתו של אהוד אולמרט לכבודו של רודי ג'וליאני, לשעבר ראש עיריית ניו יורק. המפגש התקיים בימי המו"מ הקואליציוני להרכבת ממשלת שרון השנייה. מרגלית מספר כי אחד הקרואים, יו"ר "שינוי" טומי לפיד, איחר להגיע, וכאשר הגיע הופיע נסער. "לפיד סיפר שהגיע לשרון נחוש בתביעתו לפנות שלושה מיישובי גוש קטיף, ושתגובת שרון היתה: 'שום שלושה יישובים. כל גוש קטיף. כל היישובים!'" מספר מרגלית. 

הקשר הכרונולוגי בין "פרשיות שרון" לבין תוכנית ההתנתקות, שאותו מתארת רוט, מתחיל רק בסוף אוקטובר 2003, עשרה חודשים אחרי המפגש שמתאר מרגלית. ב־30 באוקטובר מוזמן שרון לחקירה במשטרה על מעורבותו לכאורה בפרשת "האי היווני". שלושה שבועות אחר כך הוא אומר בוועידת הייצוא כי אינו פוסל צעדים חד־צדדיים. ב־27 בנובמבר 2003 שוב חוזר שרון על דבריו בעניין "צעדים חד־צדדיים". בתחילת דצמבר מופיעים פרסומים בתקשורת על כוונת הפרקליטות להגיש כתב אישום נגד דוד אפל, ועל כך שגם שרון ובנו גלעד צפויים להיות מוזכרים בו: האב כמקבל השוחד והבן כמתווך בעיסקה. ב־18 בדצמבר נושא שרון את "נאום ההתנתקות" המפורסם שלו בכנס הרצליה.

 

ההפתעה של מזוז

ב־21 בינואר 2004 מוגש כתב אישום נגד דוד אפל, ולמחרת היום מודיעה פרקליטת המדינה עדנה ארבל כי להערכתה "אפשר וצריך" להגיש כתב אישום גם נגד ראש הממשלה. בחלוף עשרה ימים ייכנס לתפקידו יועץ משפטי חדש - מני מזוז. שרון מוזמן לחקירה ב־5 בפברואר. ב־2 בפברואר, שלושה ימים לפני החקירה המתוכננת, חושף רה"מ בפני העיתונאי יואל מרקוס מ"הארץ" את היקף ההתנתקות המתוכננת. 

ב־28 במארס 2004 מגישה פרקליטת המדינה את המלצתה להגיש נגד שרון כתב אישום בפרשת האי היווני. למחרת מחייב בג"ץ את גלעד שרון למסור למשטרה את כל הקלטות והמסמכים שנמצאים ברשותו. בחלוף יום נוסף מודיע שרון כי החליט להביא את ההתנתקות להכרעת מתפקדי הליכוד. ב־2 במאי מפסיד שרון במשאל וב־6 ביוני מאשרת הממשלה את ההתנתקות. 

הנסיגה ממנו חימשה את חמאס. ציר פילדלפי // צילום: אי.פי

עשרה ימים אחר כך מודיע היועץ המשפטי מזוז כי החליט לסגור את התיק נגד אריאל וגלעד שרון בפרשת האי היווני. מזוז הופך על פיה את המלצת פרקליטת המדינה ארבל. הוא קובע שאין תשתית ראייתית מספיקה לצורך העמדה לדין. מזוז מבהיר: "חומר הראיות לוקה בחולשות בכל אחד מרכיבי העבירה, ואינו מתחבר גם לכדי מבנה כולל העומד על רגליו. הראיות בתיק זה אינן מביאות אותו, אף בקירוב, לקיום האפשרות הסבירה להרשעה".

חודשיים נוספים חולפים וב־19 באוגוסט 2014 דוחה בג"ץ ברוב של שישה מתוך שבעה את העתירות נגד החלטת מזוז. ב־20 בינואר 2005 קמה "ממשלת ההתנתקות" ושרי מפלגת העבודה מושבעים. חודש אחר כך מאשרת הכנסת את חוק פינוי־פיצוי, וב־17 בפברואר 2005 מודיע מזוז כי החליט לסגור את התיק נגד ראש הממשלה גם בפרשת חברות הקש.

האם הקשר הכרונולוגי בין "פרשיות שרון" לבין תוכנית ההתנתקות מוכיח שיש סיבה ויש מסובב? הנדל ויעלון יענו על כך בחיוב. רוט זהירה יותר: "הקשר הכרונולוגי תרם בעיקר לתחושה בקרב ציבור רחב מאוד, שהקשר אינו מקרי".

חיזוק נוסף לאותה תחושה סיפקה התקשורת, שהגנה על שרון. העיתונאי אמנון אברמוביץ' קרא לחבריו לשמור על שרון כמו על אתרוג, "לשמור עליו לא רק מפני הדגלים הפוליטיים, אלא גם מפני הדגלים המשפטיים..." העיתונאי יואל מרקוס פירסם ב"הארץ" מאמר שכותרתו: "שחיתות יכולה לחכות". הוא כתב שם בין היתר: "פעם בכמה זמן יש מהלכים היסטוריים שהם בנפשנו... ההתנתקות היא אירוע מעצב... המלחמה בשחיתות חשובה, אך היא יכולה לחכות..."

 

"החקירות לא הטרידו אותו"

חסידי תיאוריית "עומק העקירה כעומק החקירה" אינם מציגים איפוא אקדח מעשן, אלא מערכת נתונים נסיבתית בלבד, מעוררת חשדות. שרון עצמו הבהיר באותם ימים כי "אידיאולוגיה לחוד וריאליה לחוד". חובתי, כך אמר, "לדאוג לקיום ישראל במקסימום ביטחון לעתיד". 

הקפיד להתעלם מחרושת השמועות. אריאן שרון בסיור בדרום, חודש לפני ההתנתקות // צילום: זיו קורן

שרון תלה את החלטתו בסיבות דמוגרפיות וביטחוניות, ובצורך לשפר את מעמדה הבינלאומי של ישראל. הוא העיד על עצמו כי קיבל בימי חייו מאות ואלפי החלטות - "לא מעט מהן היו הרות גורל, חלקן החלטות של חיים ומוות, אבל ההחלטה על תוכנית ההתנתקות היתה בשבילי הקשה ביותר... מאשימים אותי כי אני נוקט צעדים מנוגדים לדבריי. זו עלילת שווא", אמר שרון, "הן בעת הבחירות והן כראש ממשלה אמרתי בגלוי כי אני תומך בהקמת מדינה פלשתינית לצידה של ישראל. אני נכון לוויתורים כאובים למען יושם קץ לסכסוך בין הנלחמים על הארץ". שרון היה ער עוד בחייו לחרושת השמועות והפרסומים שקשרו בין החקירות נגדו לבין ההתנתקות. הוא הקפיד להתעלם מהם, ובכל זאת, פעם אחת ויחידה חרג ממדיניות ההתעלמות שלו כשאמר בראשית פברואר 2004: "אין כל קשר בין הפינוי בעזה לבין החקירה. זה לא בגלל. זה למרות". מקורביו סברו אז, וסבורים גם היום, שההאשמה הזויה, מופרכת ושקרית, ובפעם הראשונה הם משיבים אש.

איל ארד, היועץ האסטרטגי־תקשורתי של שרון באותם ימים, אומר כי תוכנית ההתנתקות הובאה לפני פורום החווה כהחלטה של שרון. "הוא כלל לא שאל לדעתנו", מספר ארד, "לי היה ברור שההחלטה הזאת תכניס אותו מיידית למצוקה פוליטית בבסיס התמיכה המסורתי שלו. הזהרתי אותו מכך. אמרתי לו בגלוי שהוא עלול שלא לשרוד בליכוד וגם לאבד את משרתו כראש ממשלה".

האם איש לא קשר בין החקירות לבין התוכנית?

איל ארד // צילום: רוני שיצר

ארד: "החקירות לא הטרידו את שרון מעולם. הוא תמיד אמר: אל תיגעו בזה. תשאירו את זה לעורכי הדין. כל התיאוריה על החקירות שהובילו להתנתקות היא המצאה ופברוק מוחלט".

חגי הוברמן מביא לכאורה ציטוטים מתוך פורום החווה המלמדים שיש קשר. הוברמן והנדל ויעלון ודרוקר ושלח, כולם מצטטים לכאורה את ויסגלס.

ארד: "הוברמן לא דיבר עם איש מששת החברים בפורום. ויסגלס, שמצוטט אצלם, בכלל לא היה חבר בפורום החווה. הוא הופיע בפני הפורום אחרי שאריק קיבל את ההחלטה והורה לנו להכין הסברה". 

הכל המצאה? 

"יכול להיות. למה לא? הם הרי היו צריכים להסביר לעצמם ולציבור שלהם כיצד אבי ההתנחלויות, האיש איתו הם עבדו כתף אל כתף במשך שנים, שינה את דעותיו. הם לא האמינו שהנסיבות האמיתיות ששרון פגש כשהגיע לתפקידו, הן שחוללו אצלו את המהפך. היה להם צורך להסביר שזה לא טוב, אז הנדל הלך על תיאוריית הקשר. שרון והאנשים בפורום, לא זו בלבד שלא קשרו בין החקירות לבין התוכנית; להפך - הוא יצר לעצמו בעיניים פקוחות סכנה של מדבר ונידוי פוליטי".

ב־2 בפברואר 2006 הגיעה המתיחות בין הנדל לאיל ארד לשיא. הנדל ציטט את ארד כמי שאמר לכאורה לאחד מראשי יש"ע: "העם שונא אתכם כמו שהוא שונא את הערבים. התפקיד שלי לדאוג שהעם ישנא אתכם יותר משישנא את המחבלים". ארד הכחיש ואמר שלא היו דברים מעולם. הוא תבע את הנדל על הוצאת לשון הרע. הנדל חזר בו והתנצל. הוא הודיע לבית המשפט כי שוכנע שארד לא אמר את הדברים שיוחסו לו על ידי בכיר ביש"ע, ואף הבטיח לתת פומבי להתנצלותו שנרשמה בפרוטוקול בית המשפט. ארד, בתמורה, הסכים למחוק את תביעתו. 

צבי הנדל // צילום: קונטקנט

אנשי שרון אומרים שגם למימרת "עומק העקירה כעומק החקירה" של הנדל צריך להתייחס בעירבון מוגבל מאוד. שאלתי את אנשי שרון, מדוע לא תבעו את הנדל דיבה גם על הסלוגן ההוא. הם השיבו כי "משפטית - רק שרון היה יכול לתבוע". 

עו"ד דב ויסגלס, מנהל לשכתו של שרון, האיש שהסביר, הגן ותפר בעבור שרון את תוכנית ההתנתקות, אומר כי "כל אדם הגיוני מבין שאפילו החלטה על התנתקות לא משנה גורל של חקירות. שום אדם רציני לא באמת מניח שאם בלשכת היועמ"ש לממשלה יש ראיות לביצוע עבירות, יתעלמו מהן מכיוון שהמבצע לכאורה של העבירות יוזם תוכנית מדינית. לאולמרט היתה תוכנית מדינית נועזת פי אלף מההתנתקות של שרון. האם זה מנע הגשת כתבי אישום נגדו?"

שר הביטחון יעלון, שנחשב לאדם רציני, סבור עד היום שהמניע היה זר ואישי.

ויסגלס: "אלה דברי הבל, וכך גם הציטוטים שיוחסו לי כאילו קשרתי בין שני הדברים. זו המצאה מוחלטת. יעלון היה הראשון מחוץ למעגל מקורבי שרון ששמע בשלב מוקדם על התוכנית בהתהוותה. הוא שיתף פעולה בתוך הצבא עם ההכנות להתנתקות. הוא כועס עד היום על כך שלא האריכו לו את כהונתו כרמטכ"ל".

אז איך קרה ששרון שינה את דעתו מהקצה אל הקצה בתוך פרק זמן קצר? לפתע פתאום הוא גילה שבעזה יש מיליון וחצי פלשתינים, שההתיישבות היהודית שם היא אי בודד בים סוער? 

ויסגלס: "בשנות ה־70, ה־80 וה־90 שרון האמין ששינוי דמוגרפי מובהק במזרח ארץ ישראל עשוי להניב פירות מדיניים, אבל כאשר הוא הגיע ללשכת ראש הממשלה הוא הבין שהמהלך הזה מיצה את עצמו ונכשל. הוא אמר לראשי יש"ע בשיחה עימם שכל מה שהיה ניתן לעשות, כבר נעשה, שיותר לא ניתן לעשות. הוא חשב שאם נמשיך להתעקש על הכל - נאבד את הכל, ומתוך ריאליזם והכרת המציאות, שינה את דעתו. ברגע שהוא קלט שניסיון לרצות את הכל יביא לאובדן הכל, ושהדרך להגן על הרוב, כלומר על גושי ההתיישבות הגדולים, אפשרית רק מתוך ריאליזם מדיני, הוא הפנים שעל חלק גדול מאוד של השטח נצטרך לוותר".

ויסגלס מזכיר כי מכתבו של הנשיא בוש המבטיח את מעמד גושי ההתיישבות בהסדר הקבע, היה חלק מתוכנית ההתנתקות. "זו היתה התמורה שהממשל בוושינגטון העניק לנו, תמורה חסרת תקדים, שקיבעה גם באמצעות חקיקה בקונגרס ובסנאט הכרה אמריקנית בקיומם של גושי ההתיישבות, כעשרה אחוזים משטחי יו"ש, וכן - הכרזה אמריקנית שפליטים פלשתינים לא ישובו לגבולות ישראל".

ומה נותר מההתחייבות הזאת של ארה"ב? ראה כיצד וושינגטון יורדת היום לחיינו על כל דירה שמוקמת בגושים ובירושלים.

ויסגלס: "תבדוק כמה בנינו בגושים ובירושלים באותם ימים בהסכמה אמריקנית. זה באמת השתנה, אבל באשמת ישראל. מהמכתב של בוש השתמע שכל מה שמחוץ לגושים הולך למדינה פלשתינית. ברגע שישראל התכחשה לכך, אז גם החלק השני, של ההתחייבות למעמד הגושים, ובעיקר החופש לבנות בהם - אבד. אלה שני צדדים של אותה מטבע".

גם האופי החד־צדדי של ההתנתקות לא היה בדיוק אופייני לרוח האריק־שרונית.

ויסגלס: "האופי החד־צדדי הוכתב על ידי העובדה שבסוף 2003, מי ששלט ברשות היה ערפאת, ושבעקבות גל נורא של מעשי טרור ושני פיגועים גדולים בירושלים אבו מאזן דרש מערפאת אישור לנקוט צעדים דרסטיים נגד חמאס - וערפאת סירב. עם הנוכל והטרוריסט ערפאת לא התכוונו לשאת ולתת, ומצד שני הבנו שמשהו צריך להיעשות, שצריך שינוי ותקווה, שדריכה במקום היא הפסד. ההחלטה היתה חד־צדדית, כי לא היה צד אחר. ערפאת היה הצד האחר, ובסוף 2004, כשערפאת מת, החל תיאום עם הפלשתינים לקראת הביצוע".

האם במבחן התוצאה - ההתנתקות הביאה לתוצאה טובה? האם ההתנתקות אינה הגורם להידרדרות החמורה בעזה?

ויסגלס: "אין כל קשר. חמאס השתלט על הרצועה ביוני 2007, שנתיים כמעט לאחר פינוי עזה, במהלך צבאי אלים. מה הקשר בין ההתנתקות לבין ההפיכה החמאסית? במה נוכחותם של יישובים בודדים בתוך רצועת עזה הצפופה היתה מונעת השתלטות מזוינת של חמאס על הרצועה? כוחות צה"ל זה שנים רבות כבר לא נמצאו בתוך הערים, הכפרים או מחנות הפליטים, אלא כיתרו את היישובים הישראליים על מנת להגן עליהם. צה"ל הרי פינה את הרצועה כבר ב־1994".

האם העובדה שישראל נסוגה מציר פילדלפי, לא איפשרה לחמאס להתחמש בכמות טילים ובטווח טילים משופר ומשודרג פי כמה? מתי לפני ההתנתקות ירו מעזה על תל אביב וחיפה?

ויסגלס: "כל זה לא קשור להתנתקות. גם כשצה"ל ישב בפילדלפי הבריחו אמל"ח דרך המנהרות ודרך הים. צה"ל לא רצה להישאר בפילדלפי לאחר ההתנתקות. הדבר היחיד שהיה קורה אם לא היתה התנתקות הוא שהיום היו לכודים במרכז הרצועה אלפי מתיישבים וחיילים שהיו מצויים במלכודת מוות".

 

קונדוליסה התחננה

בספרו, "אריק שרון ראש ממשלה - מבט אישי", מציג ויסגלס את ההתנתקות שהציג בפני שרון כמהלך מחולל שינוי על רקע ימי הטרור הקשים של שנת 2003, ימים שבהם "הרחובות התרוקנו מאנשים, הון זר ברח מישראל, התיירות כמעט פסקה". הוא מספר כי שיכנע את שרון שהיציאה מעזה תקטין באורח משמעותי את היקף המחלוקת הטריטוריאלית עם הפלשתינים, תשקם את תמיכת מדינות העולם בישראל, תחזק את ארה"ב בהגנה על "מפת הדרכים" כתוכנית מחייבת, ותפגין כנות ישראלית במאמץ ליישוב הסכסוך עם הפלשתינים. ויסגלס גם מצייר את בקשתה־דרישתה של קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה בממשל בוש הבן, שאותה העביר כלשונה לשרון: "אנא, עשו משהו דרמטי, שיטלטל את הספינה, משהו שיחלץ את התהליך מן המבוי הסתום".

אביגדור יצחקי, שהיה מנכ"ל משרד רה"מ בתקופת ההתנתקות, מתאר את שרון כרציונליסט. "היה לו יחס עמוק וחם למקומות ולארץ ולאדמה, אבל עקרון־העל היה הרציונליות הביטחונית", אומר יצחקי. שרון, הוא טוען, "חשב שבשום הסדר מדיני עתידי יהודים לא יישארו ברצועת עזה. אלמלא חשב כך, לא היה הולך על ההתנתקות. שרון גם הניח שהמהלך הזה יקל עלינו במו"מ על יו"ש... וייתן לנו 'גוד פייס' בכל העולם, כפי שאכן היה".

 

מי החמור ומי המשיח?

דווקא אחד מראשי המתיישבים ביהודה ושומרון, העיתונאי חגי סגל, כיום עורך "מקור ראשון", אינו ממהר לשלול את הגירסה של אנשי שרון, אם כי הוא מדגיש ש"אין שחור ולבן". סגל כתב בספרו "חלום תמורת שלום" פרק העוסק כולו בדמותו של שרון. הוא מזכיר את הרפתקת "שלומציון", המפלגה שהקים שרון קודם שהצטרף לליכוד; ואת תמיכת שרון בהחלטת מנחם בגין לפנות את ימית, וגם מרענן את זיכרוננו בכך ששרון כשר חוץ בממשלת נתניהו הראשונה תמך בהסכמי וואי, שהעבירו לשליטה פלשתינית חלקים משטחי יו"ש.

סגל מעלה את האפשרות כי "אחוות נרדפים" גרמה למתנחלים להתעלם מהתיאורים העיתונאיים על אופיו של שרון. "ידענו כבר בתחילת הדרך שאינו סמל היושרה, אבל חשבנו שיש הגזמה עצומה בטיעונים הפובליציסטיים על דורסנותו", הוא אומר. גם זאב חבר (זמביש), מזכ"ל אמנה, תנועת ההתיישבות של יש"ע, שלא התראיין לכתבה זו, אומר בשיחות פרטיות כי אינו סבור שהחקירות נגד שרון הן שהובילו אותו להתנתקות. זמביש, כזכור, היה המתנחל היחיד שנשא הספד על שרון בזמן הלווייתו. 

ויש עוד אמירה, שאולי גם בה יש משהו, של אחד ממקורבי שרון, שאומר שאם רעייתו של שרון, לילי, שהשפעתה עליו היתה עצומה, היתה בין החיים בתקופה שבה הובא רעיון ההתנתקות לפני שרון - היא לא היתה מניחה לו לבצע את התוכנית.

שרון עצמו חש לא פעם שחבריו המתנחלים אינם בוטחים בו ומעת לעת היה אומר להם: "אתם חושבים שאני החמור ואתם המשיח. רק אל תשכחו שלפעמים החמור נותן פתאום זוגייה" (בעיטה בשתי הרגליים). זוגייה - ככה קראו לזה בכפר מל"ל, הכפר שבו נולד וגדל. המתיישבים עצמם מתקשים לסלוח ועוד יותר מכך - מתקשים לשכוח. האם "הזמן ישקיט הכל", כמו בשיר "כמו צמח בר" של רחל שפירא? במקרה הזה - לפחות בעתיד הנראה לעין - התשובה שלילית. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו