כאשר הגיעו מים עד נפש העיר משה (בוגי) יעלון ליוחנן לוקר כי הוא חומק מלפגוש בו, ואז התקיימה ביניהם שיחה שבה שמר יו"ר הוועדה לבדיקת תקציב הביטחון על "פני פוקר", והדעת מצטמררת למחשבה כי עמדתו של שר הביטחון בסוגיה כה גורלית נשמעה בדוחק (לוקר לא הגיב לפניותיי לשוחח על הדו"ח).
מלכתחילה היו ליעלון השגות על הרכב אנשי הביטחון שנכללו בוועדה. לוקר הוא אלוף בדימוס שמעולם לא היה חבר במטכ"ל ועמי שפרן התקדם במסלול מסוים מאוד, ומה ביניהם לבין אנשי הוועדה שקדמה להם בראשות דוד ברודט שבה כיהנו קצינים עתירי ניסיון כאיתן בן אליהו ואילן בירן? אבל יעלון העיר, ובנימין נתניהו נמנע מלהתערב בהרכב הוועדה.
על כן יכול היה יעלון לטעון כי הוועדה מוטה לצד האוצר. יש בה חברים מעולים (הפרופסור רבקה כרמי, למשל). אבל לא נמצא משקל נאות לביטחון. כאשר בסופו של הליך העביר לוקר את הדו"ח הקטלני לעיון יעלון וגדי איזנקוט זמן קצרצר לפני שיצא עימו לציבור היה ברור כי אי אפשר עוד לשכנע את הוועדה שנפלו משגים בחיבורם. בעצם, שהוא שתי וערב של תפרים גסים.
יש דוגמאות ועובדות לרוב. הוועדה סבורה כי חסרה שקיפות בתקציב הביטחון? הבל, בשנה שעברה התייצב צה"ל 192 פעמים בוועדות החוץ והביטחון, ובכ־300 ישיבות במועצה לביטחון לאומי. אין עוד משרד ממשלתי שמדווח ומבוקר כך לאורכו ולרוחבו.
פנסיה יקרה מדי? כן ולא, אך תוך טיפול פופוליסטי מטעם הוועדה. האוצר והשרים היריבים והציבור כורים אוזן לשמוע, שהכסף מתבזבז. אך בפועל הצבא עבר לפנסיה צוברת ב־2004 והשחרור מן הלפיתה התקציבית הולך וקרב (אם כי בתהליך איטי). מה סברו חברי ועדת לוקר, שבג"ץ יקבל את הצעתם להפר חוזי עבודה קיימים באורח חד־צדדי ולא ישליך את המלצותיהם מכל המדרגות?
יוחנן לוקר. לוחמים יקבלו פנסיה מוקדמת ואחרים לא // צילום: קובי גדעון
זה לא יקרה, אבל נזק כבר נגרם. החלה נטישת צה"ל. קצינים בורחים, לא מפני האויב אלא מפני גחמת פקידי האוצר והשרים המשת"פים שלהם. סרן בתפקיד דיגיטלי חיוני אמרה לשר הביטחון כי היא משתחררת. ברחוב הברזל (קריית ההיי־טק) הציעו לה 40 אלף שקלים במקום 7,000 בצה"ל. בהפרש שבין הסכומים תסדיר לעצמה ביטוח פנסיוני, ושלום ולא להתראות.
נכון, אמרה לו, יש לה עניין רב יותר בעבודה בצה"ל, אבל מסתמן בו מצב של חוסר יציבות. היא אינה יכולה לבטוח בתנאים שכבר סוכמו עימה ואולי יבוטלו. אחריה נשמע השר חיים כץ. יש לו בן קצין בתפקיד כזה. הוא יעץ ל"בוגי" לבקר ביחידתו ולראות במו עיניו את ההכנות לגל הנטישה. איש מחברי הוועדה לא התנסה מעולם בניסיון לשכנע קצין בשריון ורב־סמל טכני במגלן להאריך את שירותו.
גם ההגדרות חובבניות. לוחמים יקבלו פנסיה מוקדמת, ואחרים לא. באמת? ומה ההגדרה לרופא ששירת בגבעתי ובשייטת 13 ועכשיו מכהן במפקדת קצין רפואה? יקבל או לא? ודאי שלא מפני שלוקר קבע כי רק מג"ד וסמח"ט בדימוס יוכלו לקבל. לעג לרש.
השיא הוא בקיצור משך השירות. איילת שקד ועמיתיה כבר יזמו בפריקת עול את קיצור השירות ל־32 חודשים במקום 36. עכשיו מציע לוקר להפחיתם כדי 24 חודשים. למרבה המזל המהלך ממילא לא יתבצע.
אין צורך להיות קצין או פקיד באוצר כדי להבין שהמתווה המוצע מעוות. הרי בשנים אלה רבו האיומים הביטחוניים על ישראל. נוסף דאעש, ששלשום חשף אהוד יערי כי אנשיו נהנים במפתיע מסיוע לוגיסטי־טרוריסטי מחמאס בעזה; והסכם הגרעין עם איראן, שיגדיל במיליארדים את הסיוע של טהרן לטרור. מה מציעים לוקר ואנשיו? לדלל את צה"ל בכוח אדם ולעודד (במשתמע) את פרישת המוחות הטובים והלוחמים היעילים ולקצר את השירות ולצמצם את נפח שירות המילואים, ו"מניין יבוא עזרי?"
באילו ידיים ריקות יגיע יעלון לפנטגון בוושינגטון לבקש את הגדלת הסיוע הביטחוני? עם המידע על התפרקות ישראל ממעמס הביטחון? עם עייפות החומר ותפנוקי קיצור השירות והפגיעה באיכות כוח האדם המאייש את מערכת הביטחון? איזו עקרת בית בוויסקונסין או באוהיו תיאות לממן את מחיר קלות הדעת?
בעיקר, שבפועל נחוץ להשקיע יותר בתקציב הביטחון כדי לספק מענה לאיומים החדשים; ומפני שהאויב הפוטנציאלי מבחין כי ישראל מכווצת את צה"ל וזה מעודד אותו לתוקפנות; וזה נכון הן בהמשך המצב המדיני הקיים, הן למקרה שישראל תחתום על הסכם עם הפלשתינים לכיווץ גבולותיה.
לא הושקעה מספיק "מחשבה תחילה" בדו"ח שכבר גורם נזק לצה"ל מהסוג אשר פקד אותו אחרי מלחמת לבנון הראשונה. לא הערבים מדאיגים את צה"ל אלא דווקא היהודים, מתבדחים במערכת הביטחון. הדה־לגיטימציה שעושים דו"חות כאלה חותרת תחת ערך יסוד שקבע בגדולתו בן־גוריון - "תדע כל אם עברייה, שמסרה את גורל ילדיה לידי מפקדים הראויים לכך".
בסופו של יום, ישראל היא המדינה היחידה שיש ערעור של טרור בינלאומי על קיומה. היא חייבת ליטול לעצמה מרווח ביטחון גדול במיוחד. בהקשר זה אורבות לה שתי טעויות, האחת שתוציא יותר מדי על הביטחון הלאומי וזה הפסד של דמים, כסף; והטעות האחרת, ההפוכה - שתשלם בדם של ממש.
דו"ח לוקר, אם יורשה להשתמש בלעז, ראוי להיגנז ב־Locker למחקר היסטורי. נחוץ שינוי? בבקשה, בחזרה לדו"ח ברודט, מותאם ל־2015.
ומה בפעם הבאה?
הדיל האסור בין בנימין נתניהו לבין אביגדור ליברמן הניב רוב. הכנסת גזלה את מקום נציג האופוזיציה האותנטית בוועדה למינוי שופטים. עכשיו יש בה ארבעה "משלנו" - שני שרים ושני ח"כים מהליכוד ומישראל ביתנו. אז מה אם החוק והנוהג קובעים אחרת? בעיקר שהליכוד כבר בישל בעבר מהלך דומה להדחת נציג האופוזיציה. הפעם השנייה קלה יותר. כבר אמרו חכמים כי אדם שחטא ושנה, חטא ושנה - נעשה לו המעשה האסור כהיתר.
גרועה מהמהלך האנטי־דמוקרטי אדישות הציבור נוכח גזל כבשת הרש. חוסר עניין והיעדר מעורבות הם הסכנה האמיתית לשלטון החוק. עדיין העניין פעוט. אך כל מהלך משמעותי רע מתחיל במעידה קלת ערך.
ההתנתקות שלי
לכל ישראלי יש דיאלוג משלו עם ההתנתקות מגוש קטיף. ההתנתקות שלי החלה בארוחת ערב בביתו של אהוד אולמרט בירושלים. הוזמן ראש עיריית ניו יורק בדימוס רודי ג'וליאני, אבל יוסף (טומי) לפיד בושש לבוא. משהגיע באיחור היה נפעם ונסער, וחלץ מאיתנו התחייבות בשבועה לנצור את הסוד בליבנו. לפיד נפגש עם אריאל שרון ואיים עליו שלא יצטרף לקואליציה בלי פינוי שלושה מיישובי הגוש. שרון ליגלג: שלושה? לא, הוא ימחק את כל היישובים. לפיד סבר שראש הממשלה מהתל בו עד שהבין כי התכוון ברצינות, והסיסמה של שרון "דין נצרים כדין תל אביב" טבעה בחוף עזה. תפנית דרמטית.
וההתנתקות שלי היא שיחת טלפון מאמנון דנקנר. הזעיק אותי ל"מעריב". מצא באינטרנט התבטאות של העיתונאי אמנון אברמוביץ', שיש לעטוף את שרון כמו אתרוג בחג הסוכות; לבל יאונה לו כל רע בעת עקירת גוש קטיף כתוצאה מהחקירות הפליליות שהתנהלו נגדו בפרשיות שחיתות חמורות. למחרת פירסמנו את הדברים בקול תרועה, ודבר לא קרה. עולם כמנהגו נוהג.
יוסף (טומי) לפיד. שרון לגלג: שלושה? לא, הוא ימחק את כל היישובים // צילום: שני
וההתנתקות שלי היא נסיעה לגוש קטיף עם עורך הדין דוד אמסל ובדרך הוצע לסטות להר חול שגילחה משפחת שרון סמוך למושב שבו התגוררו הוריו; ולאחר זמן גם נסיעה בלילה נוטף זיעה לכפר מימון שבו ניצב אח־מתנחל מול אח־חייל, והאהבה המאופקת גברה.
ובעיקר ההתנתקות שלי היא הצטרפותי לשוטרים בשחור ולחיילות שהידקו ידיים ודחקו לאחור את מתנחלי נווה דקלים, שהדליקו צמיגים ומרחו אשפה על הכביש, והיחלצות מלפיתתם ומעבר לצד השני, לחוות עם המתיישבים את הנסיגה הכואבת של האחים הכתומים, ומראה פניה של יונית לוי שדיווחה בקור רוח מבין הלהבות.
והיא גם פרץ של דמע למראה האירועים האלה בשבתי מאוחר בלילה מול מסך הטלוויזיה בביתי.
ובשנים שחלפו מאז נתחזקה דעתי כי מלכתחילה לא היה מקום להתנחל ברצועת עזה; ומשהתנחלו ברשות ובסמכות על דעת הממשלה - בשונה מיהודי אשר השתלט על קרקע לא לו - אפשר היה להציע ולהפציר ולפתות להחליף כתובת, אבל לא להשתמש בצה"ל ובמשטרה כדי לגרש בכוח את התושבים. ככלל, יהודי אינו מגרש יהודי מביתו בארץ ישראל, וככל שחולפות השנים הולך ומתחוור כי שרון אשר יישב יהודים רבים במקומות שגויים מטעמים ציניים גירש אותם מנימוקים דומים, וכמה זה מקומם.
המצפון בעד גל הירש
בשבת האחרונה למלחמת לבנון השנייה טסתי עם הרמטכ"ל דן חלוץ, בני גנץ, דוברת צה"ל מירי רגב ורוני נומה ואחרים לאוגדה של גל הירש, שבסיסה בהר אדיר. בנוף קסום ורגוע התנהלה בין חלוץ לבין הירש שיחה מנומסת אך מתוחה מאין כמותה. הירש ידע כי חלוץ רצה להדיחו ולראות בו אחראי לכישלונה של המלחמה, אבל לא יכול.
מקץ זמן כתב דורון אלמוג דו"ח פוגעני בהירש. הוא סיים את הקריירה שלו בצה"ל והלך לעשות לביתו, אבל ליבו שתת דם. הירש נאבק לטיהור שמו וחש כי לא כולם מאמינים לו. רק עתה, בדיוק תשע שנים לאחר הכישלון הגדול של אהוד אולמרט וחלוץ במלחמת השווא, חל שינוי. התנועה לאיכות השלטון פירסמה שני מכתבים דרמטיים - אחד מהם קורע לב - למען הירש.
גל הירש. נאבק לטיהור שמו // צילום: קוקו
"נקפני מצפוני", כתב יו"ר הוועדה לחקירת המלחמה השופט בדימוס ד"ר אליהו וינוגרד לרמטכ"ל בני גנץ, "כי לא יכולנו לכלול בדו"ח המלצה חמה לכך שצה"ל יציע להירש לחזור לשרת בשורותיו כאיש קבע".
לכך נוסף מכתב שכולו זעקה מאת שופט העליון בדימוס מישאל חשין. העוול חמור, התיקון מתבקש, וחשין חש צורך לכתוב זאת בבחינת "אדברה וירווח לי". גם פנה לווינוגרד ולתנועה לאיכות השלטון לסייע בתיקון העוול. בסופו של דבר הצדק מגיח והאמת מבצבצת, אבל מדוע באיחור כזה?
הברקה שכזו
יש עיתונאים החיים מפרי עמלם; ויש עיתונאים החיים מפרי עמלם של עיתונאים אחרים. כזה הוא אביב הורביץ, שמתפרנס ממני לגמרי לא רע. שלשום היה לו חידוש.
בקטע על הריגת המחבל שיידה אבן בג'יפ של הקצין ישראל שומר כתבתי כי מח"ט בנימין נהג כראוי, אבל "משהרגו אותו היו צריכים להגיש לו עזרה רפואית ולא לנוטשו". אהה, כתב ה"חכם־ממה־נשתנה" הורביץ, "משהרגו אותו שום עזרה רפואית כבר לא יכולה היתה להועיל לו".
נאלצתי להסביר לו כי בין הירי לבין קביעת מותו חולף זמן כלשהו בו יש טעם במאמצי החייאה. לא נורא, בשבוע הבא תהיה לו הברקה ביקורתית אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו