אלה מילך-שריף מוצאת את עצמה בסיטואציה נדירה: היא צריכה להסביר ששתי האופרות שלה, שעולות על הבמה במקביל - "לעוף מכאן" ו"שתיקתו של ברוך" - לא נכתבו במקביל. הלחנת אופרה היא הישג שמלחינים רבים חולמים להגיע אליו ולא זוכים בכך. סיפורה של המלחינה המסקרנת ביותר בישראל כיום לא מתחיל ולא מסתיים בשתי האופרות הללו, היא אחראית גם לאופרה המצליחה "צחוק של עכברוש" ולאינספור יצירות אחרות, כאלה שיש בהן מימד קולי. מתוך ההיצע הפתאומי של מילך-שריף דווקא האופרה הקאמרית "לעוף מכאן" נשארת כאן: זו הפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי והאופרה הישראלית, שגם תזכה אותה בבכורה ב-7 בינואר. האופרה השנייה, "שתיקתו של ברוך", תוצג לראשונה בפברואר בבראונשווייג שבגרמניה. יותר מכל מפתיעות ההשפעות המוסיקליות הנשמעות במוסיקה של מילך-שריף: "לעוף מכאן", שאת הליברית שלה כתבה נאווה סמל, נפתחת בנגינת אבוב מורכבת, מזרחית, מכושפת, לא צפויה בשום צורה. הבסיס לה הוא המוסיקה העממית של יהודי האי ג'רבה שבתוניסיה. אחד מגיבורי המחזה הוא מסייה מוריס חביבאל, יוצא ג'רבה, והמוטיב מנוגן לכבודו. מסייה חביבאל זה מגיע בשנות ה-50 למושבה ישראלית קטנה, לאחר שניצל משואת יהודי תוניסיה - היבט כמעט בלתי נודע של תולדות העם היהודי. במושבה פוגש חביבאל ילדה ושמה הדרה ומלמד אותה סוד של יהודי המקום שממנו בא: כיצד לעוף. הישראליות של הדרה מוצאת ביטוי בלחנים שמאזכרים את לחני סשה ארגוב, והישראליות מציצה בפינות אחרות של האופרה, אפילו בציטוט מפתיע מן ההמנון הלאומי. מצד שני, הסיפור שעליו מבוססת האופרה "שתיקתו של ברוך" קרוב למילך-שריף להפליא. הוא נכתב בהשראת סיפור תלאותיו של אביה במהלך השואה ואחריה, סיפור שאותו רשם האב ביומנו בעודו במחבוא, לאחר שאיבד את אשתו ואת בנו בן ה-3. זהו סיפור בלתי אפשרי בעוצמתו ובקדרותו. מילך-שריף כבר הלחינה בעקבותיו בעבר את היצירה "ואולי השמים ריקים". כעת הגיע הזמן להעלות אותו על הבמה בצורה הרצינית והמוחלטת ביותר, כאופרה. רוחות ומרימבות "שתיקתו של ברוך" נכתבה בגרמנית, ומלחינתה הניחה להשפעות של האופרה הגרמנית להישזר בה, כן, גם וגנר, אבל בעיקר קורט וייל. ברגע שבו מסביר בנו המת של הגיבור כי הוא נידון לאהוב את אביו אהבה נצחית, מהדהדות המילים על רקע של ואלס מקאברי ומתוק, בליווי של מרימבה, חליל וקלרינט. גם רוחו של וייל מצויה שם, מזמרת עם מקהלת הרוחות. אם חשבה מילך-שריף ש"לעוף מכאן" הישראלית תצריך פחות התמודדות עם ענקים הנושפים בעורפה, הרי שטעתה. מחברת הליברית נאווה סמל ביקשה ממנה במפורש שתתייחס במוסיקה למורשתו של סשה ארגוב. מובן שלא דבר כזה יחריד את מנוחתה, ונדמה שגם אילו ביקשה ממנה סמל להתייחס למורשתה של להקת "איזולירבנד", היתה נהנית מאוד מן האתגר. "יש מוסיקה טובה ומוסיקה רעה אבל הפרדה של מוסיקה קלאסית 'רצינית' לעומת מוסיקה קלה נראית לי מלאכותית ואולי מטעה", היא אומרת, "כשאתה כותב מוסיקה לטקסט, אם אתה מחובר נכון לטקסט אז זה יוצא נכון, וברגע שזה מלאכותי גם קהל שרגיל ללכת לאופרות ירגיש שזה מלאכותי ולא יתחבר לזה. "התחלתי ממוסיקה קלה, התחלתי מלהלחין ולשיר שירים, בהתחלה בבית הספר הריאלי בחיפה, אחר כך עם גיטרה בכל מיני מקומות בארץ, אחר כך בלהקה צבאית שבה שיר שלי היה אפילו להיט - 'שם בבקעה', כך שהמוסיקה הקלה הישראלית היא חלק ממני ואין לי ספק שהיא נכנסה ונכנסת למוסיקה שאני כותבת. לא רק שאני לא מתביישת להגיד את זה, אני גאה להגיד את זה משום שאני חושבת שחשוב מאוד בשבילנו לא להיות מנותקים משום מוסיקה שנעשית בצורה אותנטית בארץ שלנו". הקצב הפנימי שלי מילך-שריף שייכת לצמד מוסיקלי מרשים: בעלה הוא המנצח והמלחין נועם שריף. השניים אינם מלחינים יחדיו. "אני לא יודעת איך עושים את זה", היא אומרת, אבל נועם מעניק לה פידבק חיוני. "אני מאוד בת מזל. יש לי פרטנר שהוא שותף אמיתי לכל מה שאני עושה. יש לי עם מי להתחלק וגם עם מי להתייעץ. אני חולקת את הדברים עם נועם, אני משמיעה לו, אני מתייעצת איתו והתגובה שלו מאוד משמעותית עבורי. הוא מכיר את הקצב הפנימי שלי ואומר שהקצב הפנימי שלי כאדם נמצא בתוך המוסיקה שלי". ומה להבא? "אני מתכננת לכתוב בשטח האופרה אופרה 'גדולה'. שלוש האופרות שכתבתי הן במהותן אופרות קאמריות יותר, והדבר שנקרא 'גראנד אופרה' מאוד מושך אותי ואני מאוד מקווה שתיווצר ההזדמנות המתאימה לכך. יש לי חלום לכתוב את אופרת האהבה הישראלית כי אני חושבת שהאופרות המושלמות ביותר שנכתבו הן 'לה טרוויאטה' ו'כרמן'. הן עוסקות באהבה ומוות וכן, אני חושבת שזה יהיה גם נושא הגראנד אופרה שלי".
