מחבקים ובוכים

במהלך ימי השבעה ניגשה מלכי נתנאל לעיתונאים ושאלה אם הם יודעים איפה שמעון פרס. נשיא המדינה היה אמור לבוא לשבעה. גם אני הייתי שם, וכשמלכי שאלה אותי אם אני יודעת איפה הוא, חשבתי שהבנתי משהו מכוונותיה: אולי רצתה לבקש מפרס לשמור על ארץ ישראל. אבל במלכי בערה בקשה אחרת: "לבן שלי קראו יהונתן בן מלכה, וגם לג'ונתן פולארד קוראים יהונתן בן מלכה. אנחנו מתפללים לשחרורו כל יום. אולי פרס יוכל לעשות משהו". כך, יומיים אחרי ששכלה את בנה, בעיצומם של ימי השבעה, היא בכתה על בנה ובכתה על שחרורו של אדם שהיא איננה מכירה.

ארבעה צעירים ישבו השבוע בסלון של הרב עמוס נתנאל ואשתו מלכי בגבעת משואה בירושלים. על השולחן הונחו ספלי שתייה חמה וצלחת עוגיות מאפה בית. כשיצאו, עבר כל אחד מהם ליד עמוס וקיבל חיבוק גדול. "נלחמתם למען עם ישראל במסירות נפש, נלחמתם גם למען יהונתן. נעשתה טעות חמורה, ואני מאמין שזה משמים. כל מה שאני יכול לעשות זה לחבק אתכם. זה הכל".

כך, בנועם ובעדנה, בקול שקט עד בלתי נשמע, הסביר את ההחלטה לחבק ולאמץ את אלו שירו והרגו בטעות את אהוב ליבו, בנו בכורו, יהונתן.

מלכי והרב עמוס נתנאל חיים מעל הטבע. כל מה שאמרו ועשו בשנה האחרונה מתעלה מעל הטבע. מיד עם נפילת בנם מאש כוחותינו במבצע "עופרת יצוקה", הם יצאו למסע פלאי: הלומי כאב וצער ביקשו לשמור על קשר, אולי לטפל, בצוות הטנק שהרג את בנם. פגז שנורה בטעות חיבר אותם בקשר דמים לארבעת הטנקיסטים. "זהו מסע של חיים", אמרו לי השבוע.

כשיצא יוני אל אוויר העולם, בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, היה אביו בשדה הקרב. בבית הוא נשם את אהבת הארץ, התורה והחסד. בני הכיתה שלו בישיבה לצעירים של "מרכז הרב" עברו בכל תחנות השכול של הדור הזה: שמואל וייס נפל ב"חומת מגן", עמיחי מרחביה נפל במלחמת לבנון השנייה ויוני ב"עופרת יצוקה". כששמואל נהרג, כתב יוני על פתק הרהורים שלו על מסירות הנפש, בסגנונו הפיוטי של הרב קוק, וסיכם במילים "הזיכרון והגעגועים מטהרים ומזככים אותנו".

מלכי מדפדפת באלבום. ילד ונער מדהים ביופיו. אור דק עולה על פניהם העדינות: רק עכשיו נזכרו איך בגיל עשר פירק את הטלפון האלחוטי כדי להרכיב לאמא אוזניות מאולתרות, שלא תכאב לה הכתף כשהיא מדברת. היא מראה לי פתקים בכתב ילדותי: "יצחק, ששש, אמא הלכה לישון. תיכנס בשקט גמור!!!", "אמא, סליחה שפגעתי בכבודך. כולכך כולכך מעומק הלב". כשמלכי התאשפזה לניתוח, הוא הגיע לבית החולים עם חומרי ניקוי וקירצף בשבילה את השירותים שם, שטף את הקירות. "כאבא", מספר עמוס, "הרגשתי איך היה נושא אלינו עיניים, מעריץ אותנו, ופתאום מגיל 17-18, אנחנו היינו נושאים אליו עיניים".

יוני היה פרפקציוניסט. בצבא צחקו שמי שיוצא איתו לניווטים "אכל אותה" בגלל הדייקנות. הוא היה ישר במידה קיצונית. "כולנו מעגלים פינות", אומרת מלכי, "הוא לא". כששמע על קצינים שהעתיקו במבחנים בבה"ד 1, היה המום. הוא היה הראשון שהחליט ללמוד שלוש שנים מלאות במכינה קדם צבאית. כשסיים את המכינה בעלי, הגיש לראש המכינה סיכומים מודפסים של 502 שיעורים, עם אינדקס ומראי מקום.

"הוא היה מאוד עמוק ורוחני", מספר עמוס, "בכיתה ד' היה מבקש שנעיר אותו באמצע הלילה ללמוד תורה. מצד שני הוא היה מאוד חי, מאוד מעשי. היה לו חוש טכני מצוין, הוא שחה באקטואליה ואהב לטייל". אלו היו שני צדדים של אותו יוני: כשקיבל חופשה בין תפקידים בצבא, יצא חודש ללמוד בישיבה וחודש לטיול בתאילנד.

כשהתחתן לקח איתו את הספרייה שלו - "כמות ספרים כמו של בן אדם בן 60" - מאות ספרים בכל הנושאים: מדע בדיוני, תורת הנפש, אמנות, מחשבים, תורה; וגם מאות דיסקים, ממוסיקה אינדיאנית ועד קרליבך.

"כשהיה נכנס הביתה, היתה נכנסת איתו מוזיקת החיים", מחווה עמוס אל הדלת, כאילו שהוא אמור להיכנס. עמוס מתאר עוצמה פיזית מחשמלת, כתפיים רחבות, כוח אדיר שנבע ממנו כשניקה את הבית לפסח. הוא טייל בסיני, בירדן, במזרח הרחוק, לא ידע פחד. כשהתגייס לסיירת מגלן, אחרי שלוש שנים בישיבה, הרגיש שהוא מגיע "מלא". ניבאו לו עתיד צבאי מזהיר.

אחרי קורס הקצינים ביקש לעבור לגדודים, לצאת מיחידת העילית ולהתחבר לעם ישראל. אז גם הכיר את ציונה, בת קריית מלאכי, מחנכת בני נוער אתיופים, ומיד ידע שתהיה אשתו. לקראת החתונה, שבה השתתפו תלמידיה של ציונה, למד את הריקוד האתיופי המסורתי - שכולם ירגישו בנוח.

וכך כתב יוני להוריו אחרי חתונתו: "אני מרגיש שכל הדברים הטובים שיש בי הם מכם. גדלתי בבית שבו קודש ויראת שמים הם הבסיס לכל, ואתם מופת של חיים. חשוב לי שתדעו כמה אני מעריך את כל זה. אני מודה לה' שזכיתי בכם".

"ערב קודם שכבתי במיטה והיתה לי הרגשה לא טובה. חשבתי, זו מלחמה, יכול לקרות משהו ליוני. אבל הבנתי שעל דעת כן יוצאים למלחמה, ועל דעת כן הוא יצא", כך פותח עמוס את הפרק השני בחייו של יוני - הפרק שבו הפגיש יוני, לאחר מותו, בין הוריו לבין מהרגיו בשוגג.

הוא נפל ביום השמיני של "עופרת יצוקה", משאיר מעגל של אבלים: רעייתו ציונה, בתו מעיין, אז בת שלושה חודשים, שני אחים ואחות וזוג הורים שהילד שאליו נשאו עיניים - נקטף.

"כמו חרב שנכנסת לתוך הלב, פיזית, הבנו מה זה שברון לב", אומר אביו.

שלושה ימים לפני שנהרג קבע עם ציונה ליד הכניסה לעזה. הוא שר בקולי קולות ורקד. ביקש לשמוע את "אל נורא עלילה" וצעק שכולנו צריכים מחילה. ציונה אמרה שהוא היה נראה אחר.

איך אחר, הקשתה מלכי.

היו לו פנים של מת, ענתה.

אחר כך קראו בספרים ששלושה ימים לפני מותו של אדם ניטל ממנו דיוקן פניו.

יום אחרי הלוויה הגיע לבית נתנאל חייל משוחרר שלא הכירו. "הייתי טנקיסט", סיפר להם, "ראיתי חיילים שהרגו חברים בטעות ולא יצאו מזה".

כמה שעות מאוחר יותר שלח עמוס בשם בני משפחתו מכתב מרטיט לצוות הטנק שירה אל הבית שבו שהה יוני. "הרגשנו צורך פנימי עמוק לומר לכם שאנחנו אוהבים ומחבקים אתכם חזק. אתם כמו ילדינו. לא אתם פגעתם ביוני! יוני מת על קידוש ה' בזמן שמן השמים ייעדו לו לחיות על הארץ. טוב לנו שידכם הטהורה פגעה בו ולא יד אויב טמאה של רשעי ארץ, כי את יוני אף יד טמאה לא יכלה להכריע".

עדיין בתוך השבעה, התעקש עמוס לנסות ולדבר טלפונית עם צוות הטנק. "לא הייתי רגוע, ידעתי שהם במלחמה, שהם שבורים. צריך לחזק אותם". לפני כניסת השבת נוצרה השיחה הראשונה. עמוס פתח במילים, "שלום, מדבר אבא של יוני". דממה השתררה מהצד השני.

עמוס המשיך. הוא דיבר ברוך, קולו צרוד מבכי, ביקש מהם להילחם באמונה, גבורה ואהבה, להמשיך את יוני. החיילים היו נבוכים מאוד. הוא סיים במילים: "אנא, בואו אלינו בשוך הקרבות כדי שנוכל לחבק אתכם ולספר לכם כמה אנחנו אוהבים אתכם".

זו לא היתה בקשה עקרה. במהלך השנה שחלפה הגיעו החיילים מספר פעמים אל בית משפחת נתנאל.

"בזמן המלחמה רציתי להיפגש איתם כדי שיתחזקו. הם היו בחרדה", אומר עמוס, ומלכי מוסיפה בגילוי לב: "שלא יהיו שבורים, אבל גם שלא יהיו אדישים. רציתי לראות שזה נגע בהם, שהם מבינים מה קרה. רציתי שיכירו אותו, שיכתבו מכתב לתינוקת שיוני השאיר. זה יותר גדול מאיתנו ויותר גדול מהם, נלקחה נשמה, זה בידי שמים. יש לי עם עצמי חשבונות גדולים יותר ממה שאפשר להכיל. הכאב עוד מערפל אותי".

ביום חמישי שעבר, לקראת יום השנה, התקיימה הפגישה האחרונה. נהג הטנק אמר להם: "חשוב לי לדעת מי היה יוני, להרגיש אותו. אני מסתובב עם אות קין, אח הורג אח". מפקד הטנק סיפר שהמפגשים שינו אותו: "הייתי מכונס בעצמי, לא רואה כלום. למדתי להסתכל על אחרים". בפגישה הראשונה הם לא הסכימו לשתות. בשנייה שתו. בשלישית שתו ואכלו. הם דיברו בפתיחות על הקושי.

"אני בטוח שיהונתן היה שלם עם המהלך שלנו", אמר להם עמוס, "הוא מסר את נפשו בשביל המדינה, בשביל העם שלנו, ואתם חלק מהעם". לפני שיצאו קיבלו חיבוק. "יהונתן היה גדול", הוסיף, "המיתה שלו צריכה להיות משמעותית גם לנו וגם לכם. אחרי שהוא נהרג יש פחות אדם אחד שמייצג את ה' בעולם, פחות טוב ואור וחסד. התפקיד שלנו זה להשלים את זה, לעשות 'יתגדל ויתקדש'. כמו בקדיש".

קשה לדעת אם ארבעת הצעירים החילונים הבינו את כל המשמעויות הנמצאות בדברים שאמר להם האיש מ"מרכז הרב", אבל חיבור אנושי היה שם. "אני יודע שבעקבות הקשר איתנו הם צמחו. אביו של אחד מהם יצר איתנו קשר וסיפר לנו שמאז המפגשים איתנו הוא קיבל ילד אחר. הוא הפך לחייל מצטיין".

"יש לי אחריות עליהם. הרי במצב מסוים זה היה יכול להיות הפוך. ליוני זה לא היה קורה בגלל הדייקנות, אבל אולי זה היה יכול לקרות לילד אחר שלי. לא הייתי רוצה לראות את הילד שלי ננזף במשך שנים על ידי הורים שאומרים, לקחת לי את הילד. מה יועיל שיישאו כעס ואשמה? הם יהיו חיילים טובים יותר? החלטנו שאחרי מה שקרה, אנחנו יוצאים למסע של חיים ולא של מוות".

זה כמו להושיט יד למחבלים-

"חס וחלילה. הם לא ברגותי. מי שמרחם על מחבלים מתאכזר לעם ישראל. יד מחבלים גם לא היתה מצליחה להשיג את יוני. הוא היה מקצוען, היה נלחם כמו אריה. אלו חיילים שלנו שהגנו על יהונתן. זה מה שנותן לנו את הכוח להיפגש איתם".

לצד הקשר המיוחד עם הטנקיסטים, עוד בשבעה היה חשוב להם לוודא שהלקחים בצבא הופקו. "אנחנו אבלים מאוד. יש הרבה קושי, משברים, דמעות", מספר עמוס. "לומר שאני מוחל על הטעות זה לא אותו דבר כמו לומר שאני מוחל על התרשלות. נתנו אמון במערכת, אבל רצינו לוודא שמיצו את החקירה, שחידדו את הנהלים, שזה לא יקרה שוב".

לפני שנהרג, פיזר יוני את חייליו ברחבי הבית העזתי שבו התמקמו. הוא ביקש שיתרחקו אחד מהשני כדי למזער פגיעות, אבל אז נורה פגז מאש כוחותינו לעבר הבית, והרג את יהונתן.

עמוס: "יש טעויות אנוש שקורות. הם עשו כמיטב יכולתם. הם חשבו שהם מצילים אותנו ממחבלים, ופתאום צועקים להם בקשר 'חדל ירי'. כשמגיע זמנו של אדם לעלות לעולם הבא, זה לא נתון בידינו ולא קשור להחלטה של אדם זה או אחר".

היית אומר את זה גם על רוצח-

"מיתה תוך כדי לחימה היא שונה. חלק מהכרעת האויב בשדה הקרב זה גם חיילים שמתים מאש כוחותינו. כך מכריעים קרבות".

והקרב אכן הוכרע-

"אני לא יודע, אבל נחשפה העוצמה של צה"ל. חמאס קיבל מכה, ואין היום טילים על הדרום".

מלכי: "אנחנו חיים היום על איים קטנים של נחמות. גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית. יש לנו את ציונה ואת מעיין, שהן נחמה גדולה. אם אני מצליחה לחייך, זה רק בזכותן".

עמוס: "בגלות היו מיליוני קברים של יהודים. סתם קברים. אנחנו זכינו שהקבר של יוני יהיה בהר הרצל, בירושלים, לצד אלפי קדושים שמסרו את נפשם להקים מדינה. יוני נהרג בחבלי הלידה של תקומת עם ישראל בארצו. גם זו נחמה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו