הסכם הגרעין האיראני: בצומת מדיני ולאומי

המסך ירד (או עלה) בווינה, וב־159 עמודי ההסכם בין המעצמות לבין איראן נחשפו יחסי הכוחות החדשים במזרח התיכון עם השלכה לעולם כולו. לאן הולכים מכאן? קברניטי ישראל - ובראשם בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון, שיש להם נגיעה ישירה לנושא הגורלי, ובימים אלה מארחים את שר החוץ הבריטי ומזכיר ההגנה האמריקני - חייבים לעצור לרגע כדי להשיב על השאלה המונחת לפתחם במרכזו של צומת מדיני־לאומי.

הפור נפל. הסיכוי לגבור על הווטו של ברק אובאמה למקרה שהסנאט לא יאשר את ההסכם - נמוך. הפוליטיקאי האמריקני אינו רוצה להיקלע למצב שבו הוא משתף פעולה עם גורם זר - ידידותי ככל שיהיה - נגד נשיאו. כמו האדם אשר היכה את חברו מפני שקילל את אמו. "אבל אתה היית ראשון לקלל אותה", רטן המוכה. "לי מותר לקלל אותה, היא אמי. לא אתה".

עם תעוזת נפש מתאימה לרענון עמדתו, ועם תחושה נכונה ומתסכלת שהצדק עימו ולא עם מנהיגי העולם אשר הפכו את וינה לקנוסה, הצעד הנכון מטעמו של נתניהו הוא לקבל את ידו המושטת של אובאמה ולדון בחידוש שיתוף הפעולה עם הבית הלבן תוך קבלת פיצוי ענק להגנת ישראל. זה ההיגיון של מפא"י (מי מכיר, מי יודע?) שכאשר מדובר בהכרעות גורליות מעדיפים את הפשרה הכואבת על פני הצדק המיוחל. אותו היגיון שהיה מונח בהכרעות ההיסטוריות של דוד בן־גוריון בעד חלוקת הארץ וקבלת הפיצויים מגרמניה אחרי השואה.

ברק אובאמה // צילום: אי.פי.אי

אהוד ברק נזעק השבוע לחדשות ערוץ 2 והציג את מגרעות ההסכם עם איראן כמעט בלשונו של נתניהו אם כי בנימה אופטימית באשר ליכולתה של ישראל להתמודד עימו. לפיכך, הציע ברק למי שהיה שותפו המוביל בסוגיית הגרעין האיראני לחדש את שיתוף הפעולה עם הבית הלבן. בתיקון ללחן, "אין לי אמריקה אחרת". מלכתחילה הקרע של נתניהו עם אובאמה היה שגוי. עתה הוא מתעצם נוכח חומרת ההתבטאויות של מנהיגי אירופה בגנותה של ישראל.

 

לאזן את חיזוקה של איראן

נתניהו הוא הגיבור הטרגי של תולדות ההסכם עם איראן. הוא זיהה היטב את המשמעות המאיימת של ההתנהלות האיראנית כאשר טרם עוררה עניין. 

ב־2006, בעודה דוקטורנטית למשפט שהחלה להופיע בתוכנית הטלוויזיה "מועצת החכמים", הוזמנה ציפי חוטובלי אל נתניהו, שכיהן כיושב ראש האופוזיציה. הלכה נרעשת וחזרה נפעמת. חשבה שידבר איתה על תכנים ותוכניות פוליטיים, אבל הוא הקדיש את כל המפגש לשיחה־הרצאה על משמעות הגרעין האיראני. הנושא בער בקרבו כבר אז.

כך היה גם בתקופה שבה ניהלו נתניהו וברק משחק פוקר מדיני יקר ונועז כאילו פניהם לתקוף באיראן, ובפועל הצליחו ליצור איום אמין אשר גרם לעולם לפצות את ישראל ולהטיל סנקציות על משטר האייתוללות. זה היה הישג מזהיר.

רק שלאחר מכן שגה נתניהו וניהל מלחמת ראש בראש עם אובאמה וגרם נזק מתמשך ליחסים החיוניים עם אמריקה, ופורר את האחדות של שתי המפלגות הגדולות בתמיכתן בישראל. עתה נקרתה הזדמנות לתקן את הנזק בתנאי שראש הממשלה יטוס לוושינגטון ויסגור עם הנשיא על חידוש הקשר המודיעיני ושיתוף הפעולה המדיני וחידוש הווטו האמריקני באו"ם ותמיכה כספית גדולה ואספקת כלי מלחמה בקצב מהיר יותר כדי לאזן את חיזוקה של איראן.

כל יום שנתניהו יקדים את תיקון הנזק - כן ייטב.

 

משקל הוויכוח והפולמוס

אין זאת אומרת, שישראל חייבת לחזור בה מהבעת תקווה, שהסנאט יקום על ההסכם. ייתכן שניתן עדיין ללחוץ באמצעות הסנאט על שינויים בהסכם. למשל, לצמצם ולכווץ את משך הזמן, שהמעצמות העניקו לאיראן: לפי הנוסח הקיים עליהן להמתין 24 ימים לעברייני הגרעין האיראנים בטרם יגיעו הפקחים למקום הפשע. בדיחה עצובה. יש גם החלק ההצהרתי: אילו קיים נתניהו את הדיאלוג עם אובאמה בחודשים קשים אלה ביחסיהם - ואולי גם עתה - יכלה ישראל לפעול להוספת משפט הקובע כי כל החתומות על ההסכם מחויבות למגילת האו"ם. גם איראן. זו איראן הקוראת להשמדת ישראל, אבל מחויבת מתוקף חברותה באו"ם לא לתקוף כל מדינה אחרת.

ארה"ב היא במהותה דמוקרטית. היא מבינה מה משקל הוויכוח והפולמוס בחיים הציבוריים. אילו ישראל הסבירה בסנאט במה אובאמה טועה בלי להילחם בו אפשר שהיתה נהנית משני העולמות. מה גם שהיתה חוסכת מעצמה את התייצבות שרי החוץ של בריטניה וגרמניה - שניהם לא בלטו בידידותם לישראל - לצד ההסכם תוך גינוי חריג בהתנסחותו של האנגלי כלפי ראש הממשלה. 

ומה אם ההסכם עם איראן רע, אבל רע ממנו הוא מצב של היעדר הסכם כלל, כפי שטוען ראש המועצה לביטחון לאומי בדימוס גיורא איילנד? ומה עם הדברים שניתן לשמוע בשיחות פרטיות מפי בכירים בממשלה כי יש בהסכם גם מעט גבינה בלי חורים? שתהיה גם תהיה דחייה מסוימת במיזם הגרעין האיראני? 

עוסקים בנושא של חיים ומוות לעמים ולמדינות, ואין תשובה ברורה. ניתן רק לומר כי אם בעוד עשור יתברר לנתניהו כי הערכתו של אובאמה היתה נכונה - הוא ייאות להודות בכך בפה מלא.

 

הנוחות תגבר על ההיגיון?

ממשלת אחדות היתה צריכה לקום מייד לאחר הבחירות. אך בנימין נתניהו נסחף בתחושת ניצחון. יצחק הרצוג נגרר בתחושת אכזבה. שניהם נותרו משני צידי המתרס הפרלמנטרי. הסכם הגרעין עם איראן הוא עילה סבירה לפתוח את הנושא מחדש. גם מניע רע עשוי להניב תוצאה טובה.

הדעה הרווחת היא שאם נתניהו יציע - וזה טרם אירע - יתגלה קושי ניכר בסיעתו של הרצוג. גם בליכוד אשר יחשוש לתגובת הבית היהודי.

יצחק הרצוג // צילום: דודי ועקנין

המחנה הציוני יכול למחול על כבודו ולהצטרף, ולצפות נבוך בטלוויזיה בסידרת נאומיו האופוזיציוניים של הרצוג, מלווים בלעג הפרשנים, אך הדבר מותנה בשני מהלכים הקודמים לכל: חידוש מהותי של מחויבות הממשלה לעקרון שתי המדינות, זאת אומרת לא רק הצהרה מפי נתניהו אלא גם החלטת קבינט; והקפאה מוחלטת של החקיקה, שעלולה לפגוע בבית המשפט העליון ובמעמד היועץ המשפטי. בכך ייפתח מירוץ נגד הזמן לרגל הרכבת הוועדה לאיתור היועץ המשפטי הבא, שייכנס לתפקידו בינואר 2016.

במילים אחרות, הרצוג לחוץ, ציפי לבני למשפטים, שלי יחימוביץ' עם תיק מרכזי. זה כה סבוך, שיש חשש כי הנוחות שבשיגרה תגבר על ההיגיון והצורך. פעם שנייה.

 

סחבת בלתי נסבלת

ארבע שנים וחצי ממתין לבועז הרפז (הגיש תביעת דיבה נגד ד"ר רונן ברגמן ונגדי) כתב אישום. יהודה וינשטיין מעכבו. בדיון שנערך בוועדת ביקורת המדינה בכנסת ה־19 פגשתי בגבי אשכנזי, בפצ"ר דני עפרוני ובנציג היועץ המשפטי רז נזרי. ביקשתי כנהוג רשות דיבור מהקהל, ונזרי לא נרתע מלהשיב כי כתב האישום נגד הרפז אינו מוגש כי ממתינים לחקירה בעניין אשכנזי ואפשר שיתווספו סעיפים. לא דובים ולא זבובים, הרי תמיד אפשר להוסיף לכתב אישום קיים סעיפים חדשים.

השבוע הגיש מי שנפגע מהמסמך והזיוף איל ארד עתירה לבג"ץ נגד יהודה וינשטיין, שמשהה כל דבר הקשור בתיק זה. הידיעה עברה כמעט בלי להותיר את רישומה. ארד רואיין בגלי צה"ל ופורסמו ידיעות דלילות בעיתונות. גם ערוץ 2 שקיבל ופירסם ב־2010 את המסמך אשר יצא מלשכת הרמטכ"ל אשכנזי נמנע מלהעמיד עתה את המסך לרשותו.

הסחבת ברשויות החוק הופכת לבלתי נסבלת. להערכתי, וינשטיין יסגור לאשכנזי את התיק. בית המשפט העליון דוחה את מתן פסק הדין של אהוד אולמרט בפרשת הולילנד. לבוזגלו האגדי של אהרן ברק אין מזל כזה.

 

להמשיך לחקור

"זהבי עצבני" כבר לא לבד. בתוכניתה של יעל דן בגלי צה"ל קמה לו מתחרה. הדס פורר מפרקליטות המדינה התבטאה בלשון שהיא תמהיל של עצבים רותחים וכעס בלתי מוסבר וקוצר רוח וטענת בלהות כלפי אילה חסון מערוץ 1 והאב השכול עודד בק, שבנו גל נדרס לפני כ־10 שנים בתאונת דרכים בצומת תל־אביבי.

פורר לא הופיעה בעניין הדן בה. גם לא בתיק שהיא טיפלה בו. הופעתה ראויה לנזיפה מן הממונים עליה למרות שגם היא אחות שכולה מתאונת דרכים. ככה לא מייצגים מדינה.

הפרקליטה הדס פורר // צילום: יוסי זליגר

בתוכניתה "יומן" בערוץ 1 חשפה חסון חשש כי תיק דריסתו של הנער נסגר לפני כעשור שנים בנסיבות חשודות. הדורסת - עשירה עם אבא מקושר - זכתה לסגירת תיק בחיפזון. גם להחזרת רישיון הנהיגה שלה בקצב מהיר. אמנם המשטרה המליצה להעמידה לדין, אבל 

הפרקליטות סירבה.

ההורים היו בהלם. חלפו כמעט עשר שנים עד שהעזו לגעת בפצע. הפרקליטות סירבה לבחון את עצמה. למרבה המזל, פרקליט המדינה שי ניצן הבחין בעוול ובשערורייה הקרבה כמו צונאמי סמוך והורה על גביית עדות נוספת. עם זאת, דברי העד החדש בטלוויזיה אינם זהים לתיאורו במשטרה. זה מצריך בדיקה ובחינה. 

כולם זכאים עד שיוכח אחרת. ובכל זאת סגירת התיק זמן קצר לאחר התאונה מדיפה ריח רע. ניצן נהג נכון בהתירו את המשך החקירה. 

 

512: הישג גדול

בימים אלה, שבהם הספורט הלאומי הוא לספר בפירוט על ההטרדות המיניות של קציני המשטרה והתחביב הציבורי הוא ללעוג לפרקליטות - מקלקלת חקירת 512 את השורה. מפני שהיא סיפור הצלחה חסר תקדים של הפרקליטות והמשטרה. מי שהיה בסוד העניין תיאר בפניי השבוע כיצד ישבו 11 פרקליטים מול שורה של קציני משטרה וניתחו עדויות של שבעה עדי מדינה קשוחים, מראשי הפשע, וזה אכן הישג נדיר.

ההישג כה בולט, שהפרקליטות והמשטרה הגיעו בפועל למצב בו חלק מהעדים האלה כבר אינם נחוצים עוד. הם קרסו כבניין קלפים, ומי שהגיע אחרון יכול לייתר את מי שהגיע לפניו, ועוד רבות יסופר על אחורי הקלעים של החקירה הזאת.

יצחק אברג'יל // צילום: גדעון מרקוביץ'

לא מדובר רק בלכידת העבריינים הקשוחים והידוענים של עולם הפשע הישראלי. לא רק בריסוק ארגוני פשיעה שהטילו מורא ואימה על אלפים שנאלצו לבוא עימם במגע. נוסף על כך נשברה נורמה, נופצה אגדה. האברג'ילים והשירזים ודומיהם אינם עוד הדמויות מהזן שזכה להערצת המערב ב"דון קורליאונה".

לא ולא, המאפיה שלהם נגלתה בקלונה, בעליבותה. לא רק חייל־פשע פה או שם ערק אל המשטרה וסיפר משהו על הבוס. הפעם זו הקצונה הבכירה של הפשע, שהפנתה עורף לבוס ולחבר ולבן משפחה. אבל זה לא סוף פסוק. המלחמה בארגוני הפשע היא כמו זו של בני האור בבני החושך. יש הישגים מלאים או חלקיים, אבל המלחמה מתמדת. תמיד יש צרכנים ויש ספקים לסמים ולמעשי רצח ולאלימות. 

מחר או מחרתיים יצמח מן האופל ומן הקיפוח אברג'יל כריזמטי חדש. אך האמון אבד; אחים לפשע אינם יכולים עוד לסמוך איש על אחיו. אין חסינות כבעבר. לעומת זאת יש פרקליטות ומשטרה שאינן שוכחות. גם אם הפשע אירע מזמן. אות־וי. 

 

כך נוהגים במלחמה

הפרקליטות והמשטרה הצבאית ריבוניות להחליט מי ייחקר ולמה וכמה, ושר הביטחון והרמטכ"ל אינם רשאים להתערב. כך ראוי, וכך נוהג משה (בוגי) יעלון. עדיין עומדת על הפרק הסוגיה אם יש מקום לזמן לחקירה את סגן־אלוף נריה ישורון, שהורה לחייליו להפגיז בניין בעזה שממנו ירו פלשתינים והרגו אחד מקציני הגדוד; ואת אלוף־משנה ישראל שומר שהותקף מטווח אפס בסלע שיידה פלשתיני, ובמרדף שהתפתח לאחר מכן נהרג באש חיילי צה"ל.

ישורון עשה את המזער. חברו סרן דימה לויטס נהרג בירי מעמדה, שנקראה מרפאה. אילו, למשל, זיהה את הצלף הפלשתיני בזמן אמת והורה להפגיז את הבית - האם גם אז היו מדברים בלשון כוזבת על פגיעה במרפאה? ודאי שלא, אך מלחמה אינה מתנהלת באורח נקודתי. הולכים וחוזרים, וגם האויב שב לאייש עמדות.

סא"ל נריה ישורון // צילום: דודו גרינשפן

כאשר חזר הגדוד הורה ישורון לחסל את העמדה ממנה נהרג לויטס, ואז - בסערת הקרב ובאחוות לוחמים טבעית ובשם הרעות שישראל יודעת לשורר ללא הרף - הוא הקדיש את הירי לזכרו של חבר־מפקד, ועל זה חוקרים אותו? שיגעון, או שמא חוקרים אותו אניני דעת מפני שלשונו אינה צחה והוא כינה את המחבלים "נבלות"? מצמרר.

המקרה של שומר מחייב אמירה ברורה. איילת שקד כתבה כי הסרטון של "בצלם" חלקי, קטוע, אינו מצביע כיצד נהרג המחבל אשר יידה אבן ממרחק אפס על השמשה הקדמית בג'יפ של המח"ט שומר. בעקבות זאת יצאו חייליו מהרכב ורדפו אחרי המחבל, והרגוהו. הערתה נכונה, אך לא העיקרית.

ייאמר מייד, אילו נכנע והרים ידיו והחיילים הרגו אותו - זה פשע; ומשהרגו אותו היו חייבים להגיש לו עזרה רפואית ולא לנוטשו, כפי שכנראה נהגו; אבל מה שעומד לדיון הוא עניין ברור: האבן פגעה, והמחבל לא נכנע אלא נמלט, ובמקרים רבים עלול לשוב ולתקוף באבנים רכב צה"לי; וממילא הוא נותר סיכון לחיי החיילים, אם לא בג'יפ זה כי אז בבא אחריו; ולכן גם אם התיאור של בצלם אינו מופרך, מי חכם ויידע אם החיילים התכוונו לפגוע בגפיו של המחבל, אם לאו?

זה העניין, הרגע שבו ישורון ירה בעמדת המחבלים בעזה ונזכר בחברו הטוב, והאירוע שבו המח"ט שומר לא ויתר על המרדף אחרי המחבל הוא זמן מלחמה. לא זמן שלום ולא הפסקת אש ולא הפוגה ולא לאחר כניעה, ובמלחמה יורים, ולא בסיום כל תקרית צריך גם להתבכיין.

 

למען החקלאים

גילוי נאות: רק השבוע נודע לי לבושתי מפי חתני יורם עבר־הדני על אתר בשם HeadStart. הוא ואחרים, כגון השחקן תומר שרון, הכינו בהתנדבות סרט, שנועד לסייע לחקלאים לגייס 200 אלף שקלים למען "מחאת הפלפלים". לפיכך הדברים הבאים אינם פרסומת מסחרית.

מובילת המהלך כרמית משיח משלבת היי־טק וחקלאות. כשמאסה בהיי־טק עברה עם משפחתה לערבה; וכשהביטה בטבלת המחירים הבינה כי לא יוכלו להתקיים מיגיע כפם. נדנדה בכיוון אחד, המחיר לצרכן עלה, והתשלום לחקלאי ירד. אז צץ הרעיון להקים שוק שימכור מהחקלאי לאזרח בלי דמי תיווך לרשתות השיווק. מה שקרוי "חקלאות חברתית".

בדרך לחקלאות חברתית? חממת פלפלים במושב עידן // צילום: בקי בואנאוידה

הקמת דוכנים כאלה ברחבי הארץ עולה כ־200 אלף שקלים. החקלאים התחברו לאתר; ביקשו תרומה או מכרו ארוחה עם שניצלים ועוד מוצרים. רק שהאתר הוא גם משחק. יש בו מגבלת זמן. עד כה אספו החקלאים מאזרחים טובים 158 אלף שקלים. אם לא יגיעו ליעדם בתוך תשעה ימים מרגע זה - יאבדו את כל התרומות, שיחזרו לבעליהן המקוריים. משחק קצת ילדותי, אבל עובדת חיים.

אז גם אני התנדבתי. הוספתי סכום זעום. כעת חסרים לציונים הטובים האלה 42 אלף שקלים, ונותרו רק תשעה ימים לסיום. מי שמעוניין לסייע בהקמת דוכני חקלאים למכירת מלפפונים ופלפלים מתוצרת הארץ יקליד בגוגל "הד־סטארט חקלאות חברתית". 42 טובי לב עם עודף של 1,000 שקלים כל אחד, ויש תקומה לשוק הפלפלים ולהגנה על החקלאות בערבה.

 

האם הנכדים מבינים?

לפני כמה ימים נסעתי עם נכדותיי לצריפו של דוד בן־גוריון בשדה בוקר. הייתי שם עם אבי לפני 47 שנים. הזמן עצר מלכת, על הקיר תלו שני פתקים - תמהיל התרופות של "הזקן" ומנת האוכל שפולה הכינה לו. הוא חש ברע ושכב על מיטת הסוכנות שלו, והסביר לי בפירוט מדוע בפרשת התאבדותו של אורי אילן בכלא הסורי מתבהרת צדקת עמדתו כלפי פנחס לבון בנושא "עסק הביש" במצרים.

אבי שהיה רופא כמעט לא האזין. הוא נעץ מבטו בבן־גוריון שמא תחמיר תחושתו הרעה. עתה הגעתי למדבר שנותר צחיח והכל במקומו. אפילו הבטלדרס המפורסם בארון מעץ. רק האיש שכל כך חסר כבר איננו. גם רוח העשייה שלו. אומנותו המדינית התמצתה בכישרון נדיר להגיע ליעדים המרביים האפשריים ברמת סיכון סבירה. להמחשת גדולתו הארכתי מעט את המסע הקצרצר למדבר ונסעתי ממזרח לדימונה, והצבעתי לפני נכדותיי על הכיפה המנצנצת ממרחק.

הן מנומסות. אמרו כי התרשמו מהכור. האם הדור הזה מבין? האם יודע איזה שיפור אסטרטגי חל בדימונה במצב כל היהודים בעולם, ולעולם? וכמה זה מחייב את הבאים אחרינו לחיות רק כאן? מוקדם לשאול את הזאטוטות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו