לזהבה גלאון אין שום ספק שכניסתה של מפלגת העבודה לממשלה היא כבר עובדה מוגמרת. אם לא מחר אז מחרתיים, ואם לא בשבוע הבא אז בחודש הבא. לדעתה, ייתכן שה"אאוטינג" שעשתה למהלך - כשחשפה את קיום המגעים בנושא בראיון בגלי צה"ל - עיכב אותו מעט, אבל הוא לא ימנע אותו. ההחלטה של שני הצדדים חלוטה, היא אומרת.
מקורבי נתניהו והרצוג מכחישים בתוקף, אבל גלאון מתעקשת. זו לא רק הערכה, היא אומרת, אלא ידיעה ועדכונים שקיבלתי מהשטח. יש דיבורים ויש מגעים. הסיפור של איראן הוא הסיבה. מאחורי הקלעים כבר מדובר על חבילה שלמה של תיקים ותפקידים שעליהם סוכם. הרצוג ייסע בקרוב לוושינגטון מטעם נתניהו כדי לדבר עם הממשל, והחזית האחידה בנושא האיראני תיצור אחדות פוליטית.
הרצוג הרי מת להיכנס לממשלה כבר מהיום הראשון, היא אומרת. הבעיה תמיד היתה איך להציג את זה לציבור ולחברי מפלגתו. ההתפתחות הבינלאומית בנושא איראן תספק את ההסבר הטוב ביותר.
גלאון מכחישה שהיא אומרת את הדברים כדי לדחוק את הרצוג לפינה ולגרום לו לחזור לאופוזיציה, אחרי שהחליט השבוע ליישר קו עם הממשלה. כלומר, היא כמובן תשמח אם גם זה יקרה, אולם לטענתה היא אומרת אמת לאמיתה. כולם יכולים להכחיש מבוקר עד ערב, היא אומרת, אבל עוד מעט כולם יראו שלא דיברתי סתם.
ההתנהלות של הרצוג בשבוע האחרון - מאז פגישתו עם נתניהו, שבמהלכה סיכמו השניים על שיתוף פעולה הסברתי בסוגיה האיראנית - מזכירה את התנהלות נתניהו עצמו כיו"ר אופוזיציה בממשלת אולמרט בזמן מלחמת לבנון השנייה. ההתגייסות שלו לזירה התקשורתית היתה מוחלטת, הגיבוי לממשלה - טוטאלי. גם כשהחלו דיווחים על המחדל הנורא שעומד להתחולל, נתניהו לא השמיע בפומבי שום ביקורת במשך כל המלחמה. רק אחריה הירשה לעצמו לומר את מה שסברו כולם, ומה שנדפס מאוחר יותר בדו"ח הביניים של ועדת החקירה בראשות השופט וינוגרד: שהכישלון היה קולוסאלי ורב־מערכתי.
נתניהו הרוויח נקודות זכות רבות בציבור הודות להתנהלותו. זו היתה התנהלות אחראית, לא מתלהמת; כזו שלא מנסה בגלוי לצבור נקודות על גבה של ממשלה מקרטעת בזמן מלחמה. ראשי האופוזיציה שבאו אחריו לא השכילו לנהוג כמוהו - ונפלו: ציפי לבני, שאול מופז, שלי יחימוביץ' ועד השבוע גם הרצוג. במקום התנהלות אחראית, הם פעלו מתוך אמוציונליות. הם איפשרו ליועציהם להוליך אותם אל קמפיין נגטיבי מתמשך, שהמשיך גם בראיונות לתקשורת הזרה - מעשה שלא ייעשה במדינות מסוימות.
הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם, מדרום קרוליינה, הוא לרוב אחד ממבקריו החריפים ביותר של הנשיא ברק אובאמה. גרהאם, מועמד בעצמו לנשיאות, לא חוסך שבטו מהנשיא שהוא רוצה לרשת, בעיקר סביב הסוגיות הנוגעות לישראל ולגרעין האיראני. לפני חודש וחצי הגיע לארץ, לתחנת החובה של כל מועמד בדרך לבית הלבן, והעניק ראיון לערוץ 2. המראיין, אודי סגל, ניסה כמעט לשווא לגרום לגרהאם לשחרר את חרצובות לשונו נגד אובאמה. אולם למעט כמה משפטים מאולצים, העדיף המועמד לנשיאות לשמור את הביקורת הארסית שלו לנאומים בסנאט ולראיונות בארה"ב. גם כשבהזדמנות אחת תקף את יחס הממשל לישראל, הקפיד לומר: "המדיניות שלנו" - כלומר, ארה"ב היא מדינה אחת. אני והנשיא באותה סירה, לפחות כל עוד אנחנו בחו"ל.
גרהאם יודע שביקורת קשה על הנשיא בראיון לתקשורת הישראלית היא דבר שאינו מקובל, אפילו בעיני תומכיו הרפובליקנים. אולם הנוהג הזה לא קיים בארץ: בשנים האחרונות ראשי האופוזיציה מתראיינים לערוצים זרים ונואמים בכנסים בחו"ל. הם תוקפים את הממשלה ואת העומד בראשה כאילו מדובר בראיון לרשת ב' או לעיתון "הארץ".
להרצוג ניתנה כעת ההזדמנות לשנות זאת. אחרי הפגישה עם נתניהו השבוע, הטונים נגד הממשלה ירדו משמעותית. בניגוד למה שאולי נדמה, בפגישה לא דיברו השניים על כניסת העבודה לממשלה; גם אם היו מגעים, כפי שטוענת גלאון, לא זה הפורום.
מקוננים מקצועיים
בזמן שהרצוג ממצב את מעמדו כדמות אחראית ומפוכחת, מנצל יאיר לפיד את הסיטואציה כדי למצב את עצמו כיו"ר האופוזיציה בפועל. הוא הכריז השבוע כי הוא רואה את עצמו מועמד לראשות הממשלה כבר בבחירות הבאות, הוא ממשיך לתקוף את הממשלה - לצד הודעתו כי בכוונתו להתראיין בכל כלי תקשורת אפשרי באנגלית כדי להסביר את עמדת המדינה, והוא משתדל להפגין בקיאות בנושא איראן, משל עסק בכך כל חייו. בשבועיים האחרונים מגלגל לפיד על לשונו מילים כמו צנטריפוגות, העשרה, סנקציות, נתנז ואראק - כאילו קרא את הסכם הגרעין על כל נספחיו.
התפנית של לפיד לאחרונה מרתקת. כבר אחרי הבחירות נשמעה הערכה שהאופוזיציה תעשה לו רק טוב, אבל גם אלה שהעריכו כך לא ידעו עד כמה. רשימה חלקית: לפיד תקף ח"כ ערבי על השתתפותו במשט, תמך במח"ט בנימין על הירי במיידי האבנים, התפלל בכותל עם כיפה וטלית, סיפר בגילוי לב על המחלוקת עם אביו ז"ל לאחר שאמר לו שהוא מאמין בקדוש ברוך הוא, תקף את ארגון שוברים שתיקה, פנה לחברות מועצת זכויות האדם של האו"ם בדרישה להתנגד לדו"ח הבדיקה של צוק איתן - וכל זה בתוך פחות משבועיים.
מעבר לעובדה שתקיפת ראש הממשלה בגלל ההסכם עם איראן נחשבת מעשה בעייתי מבחינה לאומית, ודאי בעת הזו, יש בעייתיות נוספת בכך שאנשים שלא נקפו מעולם אצבע בנושא מותחים כעת ביקורת על מי שאיראן הפכה כמעט לשמו השני.
צודק נתניהו בטענתו כי מעולם לא אמר שביכולתו לעצור את ההסכם; אבל בעוד הוא לפחות ניסה, היכן היו כל מבקריו? הרי גם כשנסע לאו"ם, כדי לבצע מהלך שנועד לכל הפחות לחבל בהסכם ולהצר את צעדי הממשל שחתר להשיגו בכל מחיר, הם העדיפו לעסוק בנימוסים והליכות. הם טענו אז שזו לא העת, שהפרוצדורה להזמנתו לא התנהלה לפי הספר, והם קוננו על המשבר ביחסים בין וושינגטון לירושלים.
על העובדה שאובאמה מכר אותנו, הישראלים, ומיהר להשיג הסכם מסוכן וחסר אחריות - הם כמובן לא דיברו. הרי יש רק אשם אחד תמידי, והוא מתגורר ברחוב בלפור.
נתניהו לא עצר את ההסכם בין המעצמות, אולם יצר שיח אחיד בארץ: גם השמאל יישר קו עם עמדתו, ודובריו המרכזיים הודיעו כי ההסכם מסוכן לישראל.
נראה שזו הפעם הראשונה בשש השנים האחרונות שהשמאל מתיישר עם נתניהו נגד אובאמה ולא להפך. והפרחים לחמינאי.
נפלאות האושפלאו
גם הרצוג הבין, אם כי באיחור, שאובאמה הגזים. שאת פנטזיות השלום שלו לא קונים אפילו החולמים הגדולים של השמאל ההזוי. שלהעדיף את מדינת האייתוללות הטרוריסטית על פני ידידתה הנאמנה זו לא פחות מבגידה במסורת המשותפת ובערכים המשותפים.
ישראל, שמתנגדת להסכם, מוצאת את עצמה מחוץ לבון־טון המערבי האחרון - שפים מובילים מפאריס, מלונדון ומניו יורק יגלו את האושפלאו והחורוש באדמג'אן, ובתחנות הרדיו יתנגנו יצירות של עלירזה אפתח'ארי ותאג' אספהאני. נאומו של אובאמה על העולם החדש והוורוד שנולד השבוע הוא רק הסיפתח לחגיגות האוריינטליות בניחוח הפרסי שיפשטו בקרוב על בירות מערב אירופה וצפון אמריקה.
אולי קצת מבאס להישאר בצד כשכולם חוגגים, אבל אפשר להתנחם בעובדה שזו לא הפעם הראשונה. רק לפני חמש שנים חגג העולם את האביב הערבי, כשרוח חדשה של חופש ורומנטיקה נשבה במדינות המזרח התיכון. רוח זו המיסה את ליבם הרך ושוחר השלום של אנשי היבשת הנאורה, מראשון הסקנדינבים בצפון ועד אחרון הסיציליאנים בדרום. כמו מה שמתרחש הפעם, גם אז נשא ברק אובאמה נאום כובש ומלא תקווה. "יש זמנים במהלך ההיסטוריה", התפייט, "שבהם פעולותיהם של אזרחים מן השורה מציתות תנועות לשינוי, כיוון שהן מבטאות ערגה לחופש שהצטברה במשך שנים.
"האירועים בששת החודשים האחרונים מוכיחים לנו כי שיטות דיכוי והסחת דעת לא יוכתרו עוד כהצלחה. טלוויזיה בלוויין ואינטרנט מספקים חלון לעולם רחב יותר, עולם של התקדמות מדהימה. טלפונים סלולריים ורשתות חברתיות מאפשרים לצעירים להתקשר ולהתארגן כפי שלא יכלו לעשות מעולם. דור חדש הפציע, וקולותיו אומרים לנו כי אי אפשר להתכחש לשינוי הזה. בקהיר שמענו את קולה של האם הצעירה שאמרה: 'זה כאילו אני יכולה, לראשונה, לנשום אוויר צח'. בצנעא שמענו את הסטודנטים שקראו 'הלילה חייב להגיע לקיצו'. בבנגאזי שמענו את המהנדס שאמר: 'המילים שלנו חופשיות כעת. זו תחושה שאי אפשר להסביר'. בדמשק שמענו את הצעיר שאמר: 'אחרי הזעקה הראשונה, אתה מרגיש כבוד'".
אובאמה סיים את נאומו המכונן כך: "מילים אלה חייבות להדריך את תגובתנו לשינוי במזרח התיכון ובצפון אפריקה - מילים האומרות לנו כי סופו של הדיכוי להיכשל, שרודנים ייפלו, ושכל גבר ואישה ראויים לזכויות השייכות להם בלבד. זה לא יהיה קל. אך ארה"ב הוקמה על סמך האמונה שבני אדם צריכים לשלוט בעצמם, וכעת, אין אנו רשאים להסס לעמוד איתן לצד אלה המושיטים את ידיהם לזכויותיהם, היודעים שהצלחתם תיצור עולם שקט יותר, יציב יותר וצודק יותר". על ההמשך הרצחני שהטביע את נאומו של אובאמה בנהרות של דם, ועל שוחרי השלום מעיראק ומסוריה שהתגלו כלוחמי ארגון הטרור האיסלאמי האכזרי ביותר שהתפתח פה, אין צורך להכביר מילים.
"גארבג' טיים"
ביום ראשון תתכנס ועידת מפלגת העבודה לדון בהצעתו של הרצוג לדחות בשלושה חודשים את הבחירות למוסדות המפלגה, כולל העיסוק בפריימריז לראשות המפלגה. הרצוג הסביר לפעילים שהדחייה נועדה להביא מועד מוסכם על כולם, אולם מתנגדיו בעבודה משוכנעים שהוא רק רוצה למשוך זמן. שלושה חודשים של "גארבג' טיים", כשהבחירות לראשות העבודה אמורות להתקיים כבר במאי 2016. חלק אף אומרים כי הדחייה תסייע להרצוג למקד את מאמציו בכניסה לממשלה.
עוד אומרים המתנגדים כי הרצוג יודע שבעניין כל הצעה שיביא לוועידה היום, סכנת ההפסד גבוהה ביותר - מפני שיחימוביץ' היא עדיין בעלת הבית במוסד העליון של המפלגה. לכן הוא מבקש לדחות הכל ובינתיים לטכס עצה, כמו לצרף חברי מרכז מטעמו ולהגיע לכללי משחק ברורים מול יריביו על מועדי הבחירות - לוועידה, ללשכה, למזכירות וכן לראשות המפלגה. רק חסר לו, להרצוג, שיתמנה למפלגה מזכ"ל לא לו.
בסדר יומה של הוועידה מסתתר סעיף נוסף, תמים למראה, שעשוי להתגלות כחומר הנפץ הבא שיטלטל את המפלגה. למרות הפער בין הליכוד לעבודה בבחירות, נראה כי הסדר הקיים במוסדות הלאומיים יישאר, כלומר, הליכוד ימשיך לשלוט בסוכנות היהודית ואילו מפלגת העבודה תזכה בראשות קק"ל. על פי דיווחים לאחרונה, מלבד היו"ר המכהן אפי שטנצלר, שוקל גם איתן כבל להצטרף למירוץ. אם אכן יתפתח קרב בעניין, ימצא את עצמו הרצוג בין הפטיש לסדן: בין שטנצלר, שבו כבר הביע תמיכה, לבין כבל, שהיה ראש מטה הבחירות שלו ואחד מנאמניו גם אחריהן.
בתוך כל אלה נכנס גם עניינו של מי שהיה עד לאחרונה ראש מטה המפלגה של הרצוג, שמעון בטאט. בהודעת פרישתו של בטאט מטעם המפלגה נאמר כי הוא עומד להשתלב ב"תפקיד בכיר בשירות הציבורי". חודש עבר ואין תפקיד, לא בכיר ולא בשירות הציבורי. למעשה, בטאט ממשיך לקבל משכורת ממפלגת העבודה כיועץ ליו"ר. התפקיד הבכיר המדובר, מתברר, הוא תפקיד ניהולי באחד המוסדות הלאומיים הגדולים. אבל המינוי מתעכב; הדרג הנבחר באותם מוסדות אינו ממהר למנותו. כעת, באמצעות החלטת הוועידה ביום ראשון, לוקח הרצוג את העניינים לידיו בכל הקשור להתנהלות המפלגה בבחירות למוסדות הלאומיים. ביחסי הכוח הנוכחיים בין אנשי המפלגה לבין אנשי המוסדות הלאומיים (שחלקם מיוצגים על ידי גורמים מעבר לים) מנסה הרצוג, לדברי גורמים בעבודה, להעביר לידיו את יכולת ההשפעה. בסביבתו של הרצוג אישרו כי בטאט ממשיך לקבל משכורת מהמפלגה כיועץ, ולדבריהם כך יהיה עד אמצע אוגוסט על פי הסיכום עימו. אולם הם הכחישו שהרצוג פועל לשלבו בתפקיד ניהולי במוסדות הלאומיים.
מועד לפריימריז לראשות העבודה עוד אין, אבל מועמדים מסתמנים כבר יש. אחד מהם הוא עמיר פרץ. ביום חמישי שעבר חיתן פרץ את בנו יפתח באולמי דוריה בחמי יואב. אבל מעבר לחתונה, היתה זו אחת מהפגנות הכוח הגדולות ביותר שנראו פה. בכירי העבודה התייצבו לאירוע, אבל לא רק הם; פעילים מרכזיים בעבר ובהווה, אנשים שנחשבים מוקדי כוח, פוקדים גדולים - כולם הגיעו. פואד, יורם דורי, דני כהן, אפי שטנצלר, וכן, גם שלי יחימוביץ', מפני שלאחרונה מפשירים השניים את היחסים ביניהם. אולי סיבה נוספת לרצונו של הרצוג להקפיא את הכל לשלושת החודשים הקרובים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו