"תקווה" אינה בסיס להסכם

בהסכם שחתמו מעצמות המערב עם איראן יש הישג גדול, לכאורה: באם האיראנים יקפידו על ההסכם - תידחה יכולתם להגיע לפצצה ראשונה בכ־15 שנה. יתר על כן, סידורי הפיקוח ההדוקים אמורים להבטיח כי גם אם האיראנים לא יקפידו על ההסכם, ארה"ב ופקחי סבא"א יוכלו לאתר את ההפרה ויהיה די זמן להגיב על כך (שנה). נראה לי שהטוענים זאת, מתעלמים מהבעיה העיקרית הנובעת מההסכם ומסידרת נקודות החולשה שבו. מכלול החולשות מצביע על הסכם גרוע, שנחתם מתוך כוונה לדחות את הבעיה ולא לפתור אותה, תוך כדי התעלמות מכך שכשהיא תעלה מחדש - היא תהיה חמורה פי כמה.

הבעיה העיקרית היא התוצאה המהותית של ההסכם, מעבר לפרט זה או אחר. היא נוסחה היטב על ידי הנשיא חסן רוחאני כדלהלן: איראן נותרה עם תוכנית גרעין (צבאית!!!), והסנקציות יוסרו. לאיראנים חשוב היה, יותר מכל, להשיג לגיטימציה בינלאומית לתוכנית הגרעין הצבאית - ואת זה הם השיגו.

חשוב להדגיש, בתוכנית הגרעין האיראנית אין שום מרכיב אזרחי, אין שום הצדקה לתוכנית כזאת אלא רק כתוכנית צבאית. על בסיס הבנה זאת (אשר לה היו שותפים מומחי ארה"ב), היתה המדיניות האמריקנית ברורה: ההסכם צריך לפרק את איראן מיכולות הגרעין שלה. בשלב מסוים ארה"ב החליטה לעבור ממדיניות שמטרתה לעקר את יכולות הגרעין של איראן למדיניות שמטרתה דחיית הבשלת היכולת לכדי פצצה למשך 15 שנה. הכלי העיקרי שעליו נשען הפתרון האמריקני הוא כלי משולב:

‏א. האטה משמעותית של התוכנית - על ידי הוצאת כמעט מחצית מיכולות ההעשרה של איראן מכלל שימוש, העברת כמעט כל החומר המועשר אל מחוץ לאיראן ומניעת בנייתו של כור מייצר פלוטוניום. האיראנים ימשיכו להעשיר, אך לא יהיה להם מלאי.

‏ב. פיקוח חמור על כך שאיראן לא תרמה ולא תצליח להסתיר את ההפרות שלה, אם תהיינה.

מאותו רגע ששונתה המדיניות בוושינגטון, ולא היתה כוונה להגיע לפירוק היכולות של איראן, היה ברור לאמריקנים כי אי אפשר לשתף את ישראל במו"מ, וארה"ב עברה למצב של מו"מ חשאי, תוך כדי הסתרתו מישראל. עם כל הכבוד ליחסים האישיים (שאיני מזלזל בחשיבותם!), ההחלטה של ארה"ב להסתיר מישראל את פרטי המו"מ נבעה מהבנה עמוקה, שבעקבות שינוי המדיניות האמריקנית, ישראל לא יכולה להסכים עם מטרת המו"מ.

איני רוצה לעסוק בשאלה מדוע קרסו חלק מעמדותיה של ארה"ב במהלך המו"מ, כי חשוב יותר לשאול מה הלאה. אני מניח שההסכם יאושר על ידי הקונגרס (ולא, הווטו הנשיאותי ידאג לכך). אני גם מניח שהאמריקנים יתייחסו ברצינות לביצוע ההסכם על ידי האיראנים ויפקחו עליו באופן קפדני.

מהן האפשרויות מבחינת איראן? זאת שאלה חשובה, כי היא תשפיע יותר מכל על דרכה של ישראל ותגובותיה. יש להדגיש כי ישראל חייבת לשמור על חופש ההחלטה שלה. אסור שהעובדה שהמעצמות חתמו על החוזה תשתק את ישראל. מדובר בביטחון המדינה, ובנושא זה עלינו לקבל את עצתו של נשיאה הנוכחי של ארה"ב: על ישראל להיות מסוגלת להגן על עצמה - בעצמה, גם אם ההסכם הופך זאת למורכב יותר.

סכנת השטח האפור

צריך להניח כי בשלבי הביצוע הראשונים,

שנה־שנתיים לפחות, יהיו האיראנים קפדנים מאוד בשמירת פרטי ההסכם. הם ינסו פה ושם לכרסם בהסכמות הנוגעות לפיקוח, אבל לא יעברו באופן בוטה על הכללים. בשנים אלה האינטרס העליון שלהם יהיה הסרת הסנקציות, שתאפשר לאיראן לבנות מחדש את כלכלתה הצולעת ולחזקה מאוד.

הסרת הסנקציות תאפשר לשלטון האיראני להצביע על הישגיו ולחזק את מעמדו. היא תשחרר הרבה מרץ איראני לטובת פרויקטים גדולים בתחומי המזרח התיכון ומחוצה לו. לאחר אותן שנים בודדות, יש שלושה כיווני התפתחות אפשריים (אני מודה לאלוף במיל' עמוס ידלין, שדבריו עזרו לי בעיצוב התסריטים להלן):

האפשרות הראשונה מבוססת על אמונה שההסכם יביא לשינוי המשטר בטהרן. בתום ביצועו של ההסכם, על פי תפיסה זאת, לא יהיה ממה וממי לחשוש - כי המתונים יצברו עוצמה ודרכה של איראן, בתחומי הטרור והתערבות במדינות זרות, בהקשר הישראלי ובהקשרים אחרים, תשתנה כליל.

ההסבר של ההסכם, ככלי לשינוי האופי של המשטר, הוא רב־עוצמה, כי הוא נותן תקווה - ואנשים, כולל מנהיגים, מחפשים תקווה ורוצים להנחיל אותה לעולם. בדבריה של שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, ביום ההסכם, היה זה המוטיב העיקרי. לא אתפלא אם יתברר שמקבלי החלטות בארה"ב לא חשים שהם "נוצחו" על ידי האיראנים במו"מ, כי הם מאמינים, באמת ובתמים, שהדרך הנכונה היא להתפשר עם אותם עריצים, כדי להגיע לעולם טוב יותר - כי ההסכמים האלה ישנו את דרכם של אותם דיקטטורים.

זאת לא נאיביות, זאת אידיאולוגיה בעלת שורשים עמוקים בעולם הליברלי. הלוואי ש"בעלי התקווה" צודקים, כי אם כך יתברר, יהיה צריך להודות כי זה אירוע יוצא דופן. זה לא עבד במינכן (1938), זה לא עבד מול צפון קוריאה ולא בתחילת דרכו של ממשל אובאמה (מה שכונה restart). לאמיתו של דבר, איני מכיר מקרה בהיסטוריה המודרנית שזה עבד.

האפשרות השנייה היא שהאיראנים, לאחר שיחושו חזקים מספיק, יתחילו לרמות, בתחילה בנושאים קלים יותר, וככל שיצברו ביטחון וניסיון יחריפו זאת. בהקשר זה יביא ההסכם בכנפיו שני שינויים - האחד חיובי והאחר שלילי.

ההישג החיובי נשען על ההבטחה האמריקנית שהפיקוח יהיה קפדני ביותר ומשוכלל יותר מבחינה טכנולוגית, כך שיהיה קרוב יותר לזמן אמת באיתור כל הפרה, וכי התגובה האמריקנית תהיה מהירה וחזקה. אני מניח שמלבד הוויתור האמריקני, חסר ההיגיון, על אפשרות ביקורת פתע במקומות לא מוצהרים, יהיה ניטור קפדני של מומחי הוועדה לאנרגיה אטומית.

אבל, בה בעת, צריך להבין כי רמת המודיעין תרד עם הזמן. זה השינוי השלילי שייגרם בעקבות ההסכם. לכך תהיינה שתי סיבות, בלתי נמנעות:

א. עדיפות. גם ארה"ב הגדולה צריכה לקבוע עדיפות בהקצאת משאבים. לאחר כשנתיים, משייראה שאיראן מקפידה על שמירת ההסכם, תתחיל העברה איטית אך קבועה של אמצעי מודיעין לבעיות בוערות אחרות, זה טבעו של עולם.

ב. יתר על כן, כנגד מדינה שאיתה יש הסכם, לוקחים במבצעי המודיעין פחות סיכונים. מבצע מסובך שהיה עלול, אם יתגלה, להביך את ארה"ב - יאושר במדינה עוינת ומסוכנת ולא יאושר במדינה שאיתה המחליט חתום על הסכם.

בגלל שתי סיבות אלה, ברור כי ברבות השנים יפחתו כמות המודיעין ואיכותו. התוצאה תהיה הרת אסון, שהרי ברור שהרמייה האיראנית לא תתבצע במתקנים מוצהרים שבפיקוח סבא"א, אלא במקומות שאינם מוכרים לקהילה הבינלאומית, מתקנים שלשם איתורם חייבים מודיעין איכותי ביותר.

נראה שגם הטיעון ש"שנה תספיק כדי להגיב כראוי" אינה מבוססת דייה. ראשית ברור שהאינטרס של כל ממשל החתום על הסכם, גם אם יירש אותו מאחר, אך בוודאי אם הוא מזדהה איתו, יהיה להבליע הפרות ולא להכיר בהן כל עוד אפשר. יתר על כן, ממשלות לא אוהבות שמעמידים אותן בפני מצבים המחייבים קבלת החלטות קשות, ובדרך כלל כשהמצב נמצא בתחום האפור ולא ברור לחלוטין, נוטים למצוא "הסברים" כדי לדחות את ההחלטות.

כך למשל, בשנת 1995 הגשנו שלל מידע מודיעיני איכותי ומנותח היטב לארה"ב, המראה כי הממשל האיראני החל בתוכנית גרעין צבאית, והאמריקנים דחו את טיעונינו "לאחר בדיקה מעמיקה". לא קשה לדמיין את אנשי המודיעין האמריקני מביאים פיסות מידע על הפרות איראניות ונדחים על ידי המחליטים, עד שיהיה מאוחר מדי.

ברוב המקרים הדומים נזקקו גופי המודיעין ליותר משנה כדי להגיב ולפעול מרגע שהחלה הפרה. על סמך הניסיון בתחום צריך להניח, ברמת סבירות גבוהה, שאם האיראנים יתאמצו לרמות ולהסתיר את מעשה הרמייה, הם יצליחו להגיע לפצצה הראשונה בטרם יגיב המערב לאירוע.

ראייה ארוכת טווח

האפשרות השלישית נפרדת משתי האחרות, כי היא מדברת על כך שהאיראנים ילכו בנתיב ההסכם עד הסוף, ישמרו עליו ככתבו וכלשונו במשך 15 שנה. הם לא ירמו אך יצברו ידע ויכולות, בתחומים תיאורטיים ומעשיים, ללא הפרה של ההסכם.

מאחר שאחרי שמונה שנים מתחילת ההסכם יוסר האמברגו על נשק קונבנציונלי, יעבדו האיראנים על בסיס תוכנית רב־שנתית שעיקרה שיפור מהותי של הגנת הנ"מ שלהם. הרוסים יסייעו להם מאוד, כי המדובר בנשק הגנתי ורוסיה זקוקה לכסף. בד בבד הם יתקדמו ככל יכולתם בתחום פיתוח וייצור טילים ארוכי טווח, כדי להגיע לטווחים שיאפשרו לאיים על אירופה ועל ארה"ב. אין ספק שבתוך עשר שנים, ובוודאי לאחר הסרת האמברגו, הם יגיעו לכך.

בד בבד יינתן דגש חזק לבניית כלכלה איראנית שתאפשר, אחרי כעשור, לעמוד בלחצים חיצוניים. בבנקים איראניים יוחזקו יותר מזומנים במטבע חוץ, יוקמו יותר שותפויות עם חברות גדולות - מה שיקשה בעתיד על כל משטר סנקציות. אין ספק שעצם היכולת לחזור למשטר סנקציות תפחת עם הזמן, כי מאות מיליארדי דולרים של המדינות שתיקראנה להטיל סנקציות יהיו מושקעים באיראן, ומי ירצה לאבד אותם?

במהלך שנים אלה תחזק איראן מאוד את אחיזתה במזרח התיכון ותפעל באינטנסיביות בנושאים החשובים לה. כך למשל, היא תבסס את שליטתה בתימן, כולל בניית יכולת לחסום את באב אל־מנדב, ובכך לאיים על הסחר הבינלאומי ועל נתיב החיים של מצרים, תעלת סואץ. היא תשתלט לחלוטין על לבנון, תושיע את האזור במלחמתה בדאעש, וכתוצאה מכך תהיה השליטה האמיתית של עיראק ושל מה שייוותר מסוריה העלאווית. חיזבאללה יקבל אלפי טילים מדויקים, כשיש לו גיבוי איראני עם אהדה אמריקנית מובלעת. חמאס יקבל עזרה, וכמובן, רשת הטרור הענפה בעולם, לפי דיווח משרד החוץ האמריקני, תופעל ביתר שאת כדי להרתיע.

רק אז, לאחר תום ההסכם וסילוק כל אמצעי הפיקוח המיוחדים, כשאיראן חזקה ומוכנה להתמודדות עם העולם, לאחר 15 שנים של הכנות דקדקניות, תיכנס איראן למהלך מואץ של בניית פצצה. והשאלות רבות: כמה זמן יימשך תהליך האיתור של המהלך האיראני והבנתו? אילו כלים יהיו אז בידי העולם בכלל וארה"ב בפרט לטפל באיראן? בתוך כמה זמן יהיה בידי איראן מספיק חומר מועשר?

ואז, ב־2031, תבוא לידי ביטוי מלא ההצלחה האיראנית בהסכם שנחתם ב־2015. אז יתברר ההיגיון האיראני במהלך המו"מ. יתברר שמנהיגי איראן ב־2015 ויתרו על מימוש חלום הגרעין בזמנם, כדי לאפשר לממשו בקלות וללא התנגדות משמעותית פחות מ־20 שנה לאחר מכן. זאת מנהיגות רצינית.

לאיראן, שנה אחרי תפוגת ההסכם, יהיו טילים לא רבים שיגיעו לארה"ב, מאות טילים שיגיעו לחלקים גדולים של אירופה ואלפים היכולים לפגוע בכל מקום במזרח התיכון, ורק שתי פצצות גרעיניות. מי יעצור אותה ממימוש החלום השיעי? מי יתמודד עם שליח המהדי החמוש בנשק גרעיני?

נראה שלרבים וטובים לא מובן המצב שאיתו יהיה צריך העולם להתמודד לאחר תום ההסכם ופנייתה של איראן להשגת נשק גרעיני. לכאורה היא תעשה זאת באופן לגיטימי בגלל ההסכם, אך ללא שינוי באופי המשטר ובחלומות ההתפשטות שלו.

אז מה האלטרנטיבה? לשאלה זו יש שתי תשובות. המעשית היא שצירוף של יותר סנקציות לוחצות עם עיקשות במו"מ - אמירה ברורה עם הכנות רציניות, שבאמת מבהירות שכל האופציות על השולחן - ייתכן שהיה מביא להסכם טוב יותר.

התשובה השנייה היא שאם באמת כל האופציות היו על השולחן, אזי יש בידי המחליטים מלבד מנוף - גם תשובה, למקרה שהמנוף לא עובד.