חוש ההומור של ההיסטוריה

1

אפשר למתוח קווים מקבילים בין הסכמי אוסלו ב־93'-94', שם ישראל נשאה ונתנה עם הארגון לשחרור פלשתין, לבין הסכם וינה, כשני עשורים אח"כ, שם נשאו ונתנו המעצמות - בהובלת ארה"ב - עם הרפובליקה האיסלאמית של איראן. 

בשני המקרים נשאו ונתנו צוותים להוטים להצליח במשימתם ה"היסטורית", שייצגו בתפיסת עולמם תרבות מערבית - עם ארגון/מדינת טרור, במטרה להביא לפיוס, לזנוח את כוונות המלחמה ולהעלותם על דרך השלום. 

בשני המקרים נמצא הצד השני - אש"ף או האיראנים - על הקרשים מבחינה מדינית, כלכלית וצבאית. הם היו נוחים לקבל כמעט כל תכתיב, בתנאי שהמערב במקרה של איראן, או ישראל במקרה של אש"ף, היו סבלניים דיים להתעקש על עקרונותיהם, לשמור על הלחץ הכלכלי ולא להרפות מלהט החרב המתהפכת מעל ראשי הטרור. 

בשני המקרים הזהירו דוברים שמרנים־ימנים כי מדובר בטעות היסטורית שנשלם עליה גם בחרפה וגם במלחמה. בשניהם הוזכר הסכם מינכן 1938 - חוזה השלום שחתמו מעצמות המערב עם גרמניה הנאצית תוך הקרבת צ'כוסלובקיה, מסירת חבל הסודטים והפקרת קו הביצורים החשוב - לא השוואה מלאה, אלא במדיניות הפייסנית כלפי רודנות תוקפנית. 

כותבי דברי אותם ימים (כולל מקורבים להיטלר) מספרים שהיטלר לא האמין שזו תהיה תגובת המעצמות, והפייסנות שיכנעה אותו בחולשת המערב ("קורי עכביש"...) וסללה דרך למלחמה הנוראה.

אלברט שפֵּר, שר החימוש והייצור המלחמתי בממשלתו של היטלר, מספר שלאחר סיפוח חבל הסודטים על ביצוריו האדירים נסע לשם היטלר, לתהות על טיב מערכת הבונקרים שעמדה איתן בפני ניסויי הירי של הגרמנים. כשחזר סיפר בהתפעלות: "הגנה נחרצת עליהם היתה מקשה עלינו מאוד לכבוש אותם, והדבר היה עולה לנו בדם רב. עכשיו הם בידינו מבלי שתישפך אף טיפת דם אחת... איזו נקודת זינוק מצוינת יש לנו עכשיו! דילגנו מעל שרשרת ההרים, ואנחנו כבר יושבים בעמקיה של צ'כיה". 

2

במקרה אוסלו, ההסכם היה פרי הכנה בת כשני עשורים ויותר שהבשילה בשמאל הישראלי, ושעיקרה הנוסחה "שטחים תמורת שלום". ל"שלום" צורף הצו "עכשיו", בבחינת "אם לא עכשיו - אֵימָתַי?" צירוף המילים הנפוץ ביותר בהקשר הזה היה (ועודו) "חלון הזדמנויות". כך אירע בעקבות הבחירות ב־1992, כאשר הימין התפלג ורב בינו לבין עצמו ועל הדרך איבד עשרות אלפי קולות, והשמאל עלה לשלטון על חודו של קול. 

הבהילות של "חלון ההזדמנויות" הפוליטי הביאה לבהילות במו"מ, ובעזרת תקשורת חד־צדדית שווק הסכם הדמים כתקווה היחידה לשלום ושגשוג. קולות המתנגדים הושתקו, ונציגיהם הוגחכו והוצגו כמחרחרי מלחמה נצחיים, המעוניינים ב"עימות תמידי" - ממש כדברי שר החוץ הבריטי, פיליפ המונד, השבוע על התנגדותה של ישראל להסכם וינה. מי אמר שאין להיסטוריה חוש הומור? 

גם במקרה של הסכם הגרעין האיראני, מדובר בפרייה של תפיסת עולם שאובאמה הביא בכניסתו לתפקיד: נסיגה הדרגתית של ארה"ב מתפקיד השוטר העולמי והליכה לקראת פיוס היסטורי עם עולם האיסלאם. נאום קהיר היה הצהרת כוונות, אבל המטרה היתה התפייסות עם איראן. 

ב־2009, כשזויפו הבחירות באיראן לטובת כהונה שנייה של אחמדינג'אד, יצאו מיליונים לרחובות במה שכונה המחאה הירוקה. ארה"ב (והמערב) היתה יכולה לתמוך באופוזיציה האיראנית, במפגינים, לעזור בדרכים רבות להצלחת המחאה ולהתמוטטות הדיקטטורה של האייתוללות, אבל ברק אובאמה הסתפק בתמיכה מילולית ותנחומים להרוגים. 

החכמים הגדולים בינינו, המדברים על הסכם הגרעין כ"כישלון" של נתניהו, כאילו היה צד במו"מ, ראוי שיביאו בחשבון את הכיוון העקבי של ממשל אובאמה לקראת הסכם ופיוס עם האיראנים מאז 2009. 

בנאומים ובראיונות לעיתונות פרש אובאמה בבירור את השקפתו על המשטרים האיסלאמיסטיים - שגם אם ניזונו משנאת המערב ומאנטישמיות חולנית, הרי "העובדה שאתה אנטישמי או גזען, אינה מונעת ממך לבחור בהישרדות; אינה מונעת ממך להיות רציונלי באשר לצורך לשמור את הכלכלה שלך צפה על פני המים; אינה מונעת ממך החלטות אסטרטגיות כיצד להישאר בשלטון. לכן העובדה שהמנהיג העליון הוא אנטישמי, אינה אומרת שזה גובר על כל שיקוליו האחרים" - כפי שאמר בראיון לג'פרי גולדברג במאי האחרון.

 במילים אחרות, אובאמה מייצג תפיסה (הומניסטית?) ארוכת שנים, ולפיה גם דיקטטורות, ממסדים דתיים פנאטיים ואפילו ארגוני טרור חולקים רציונליזם דומה לזה של המערב. אחרי ככלות הכל, כך אמר לי פעם אחד מאדריכלי אוסלו, "גם הם" רוצים לחיות טוב, "גם הם" מעוניינים להתפשר ו"גם הם" מעדיפים מו"מ על פני פיגועים ומלחמה. כן. 

3

ד"ר הרולד רוד למד בשנות השבעים באיראן ושימש יועץ לענייני איראן בפנטגון מראשית שנות ה־80. הוא הספיק לשרת גם את ממשל אובאמה בראשיתו והגיש לממונים עליו עבודת מחקר על מקורות התנהלות המו"מ של האיראנים. לדבריו, היא נדחתה. רוח אחרת נשבה בבית הלבן. רוד כתב שאי אפשר לגשת לשיחות מול האיראנים בלי להביא בחשבון את ההיסטוריה הארוכה ואת תרבות המו"מ שלהם, שעקרונותיה שונים בתכלית מאלו הנהוגים במערב, ובמיוחד בארה"ב. 

פשרה, למשל, כפי שהמערב מבין את המושג, נתפסת אצל האיראנים כסימן של כניעה וחולשה. המוותר מביא קלון עליו ועל משפחתו. לעומת זאת, מי שכופה על אחרים להתפשר, מאדיר את כבודו, וצפוי בעתיד להמשיך ולכפות על אחרים להיכנע. 

האיראנים אינם רואים בחולשת היריב סיבה להגיע עימו לפשרה אלא הזדמנות לחסלו. משום כך, צעדים בוני אמון של "רצון טוב" מתפרשים כחולשה וכחוסר נחישות מצד היריב. רוד הסביר את המושג "קֶטמַן" (ה"תקייה" הערבית), אמנות העמדת הפנים ששוכללה במשך מאות שנים באיראן, כצורה חיובית של הגנה עצמית. במאמרו מובאות התייחסויות נוספות לתרבות המו"מ האיראנית ודוגמאות לרוב (המאמר זמין באתר המכון הירושלמי לענייני ציבור). 

אפשר לסיים באבחנה האקטואלית הבאה של רוד: "מו"מ בתרבות האיראנית הוא הזדמנות לגבור על אחרים, להפגין כוח ולהביס יריבים. האיראנים אינם רואים בהתמקחות הזדמנות להגיע למצב שבו כולם מרוויחים. חוזים אינם יותר מאשר פיסות נייר שהאיראנים יחתמו עליהם, אם הם יקדמו את האינטרסים שלהם". האם נלמד? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו