במלאות כך וכך שנים להתנתקות, וסתם כך למטרות השעשוע ההיפותטי, גילגלתי לי לאחרונה את ההרהור המופרך הבא: נניח שבעוד עשר שנים פחות או יותר תעלה לשלטון בישראל מפלגה חברתית רדיקלית. הרעיון הזה, אני חוזר ואומר, הוא מופרך מיסודו, זה לעולם לא יקרה. ובכל זאת מה אכפת לנו להניח שמפלגה כזאת, דור ההמשך של הפנתרים השחורים, אם תרצו, עולה לשלטון במדינת ישראל. הם כולם יהיו תמימים הרבה פחות מצ'רלי ביטון וראובן אברג'ל מההרכב המקורי של הפנתרים. ולא, הם לא באו לשנס רטוריקה. הם באו לתת עבודה, ולעשות פוליטיקה מעשית, ומהבחינה הזאת הם גם הרבה פחות תיאורטיים ואקדמיים מחברי "הקשת הדמוקרטית המזרחית", למשל. כך קורה שהם זוכים בבחירות לכנסת.
ובכן, ועדיין אנחנו בתחומיה ההזויים של הספקולציה חסרת השחר, מפלגה מזרחית, חברתית ודי עצבנית עולה לשלטון, והצעד הראשון שהיא מחליטה לעשות כדי לתקן את מה שבעיניה הוא עוול ישן הוא לפנות עשרים קיבוצים. פשוט כך. עשרים קיבוצים, מתנועות התיישבות שונות, יפונו מכל חבריהם ויושביהם. השטחים המפונים, בתי המגורים, השדות והמטעים, המדשאות ומבני המשק החקלאיים והתעשייתיים, יועברו לבני עיירות פיתוח, וכך גם זכויות ההפשרה והנדלוּן. כך הבטיחה המפלגה הזאת לבוחריה וכך היא מבקשת לבצע עם קבלת המנדט מן הבוחר.
הם יקראו לזה "ההתנתקות החברתית", נניח. בטח שנניח. הרי זה לעולם לא יקרה. הם יקימו מינהלת, יעמידו בראשה יוצא קיבוץ (אולי אפילו ממוצא אשכנזי) ויתכננו את כל היבטי התוכנית. הם ישובו ויטענו שלמרות הנחיצות הדחופה של התוכנית, אין ספק שהיא כרוכה בכאב לא מבוטל. וכולנו בני אדם. זהות הקיבוצים שיפונו תעלה, בואו נאמר, בגורל. הם יחולקו יפה בין התנועות הקיבוציות השונות, למען מנוע לזות שפתיים. מפוני הקיבוצים יוכלו לבחור אם לעבור לקיבוץ אחר, לנוע עם כל קהילתם לאופציה התיישבותית אחרת (שהוכנה מראש, אל דאגה) או לצאת לדרך עצמאית וחדשה. אך מכיוון שדרכים כאלו אורכות זמן, יוכלו לגור בינתיים בדיור זמני. אולי נקרא לזה קראווילה (הניסיון מלמד שזה מאוד זמני. שמעתם על משפחה שנתקעה בקראווילה יותר מחצי שנה, שנה?! נו באמת).
נניח שכחלק מההיערכות למבצע (מבצע? תוכנית? פרויקט?!) תדכא אותה ממשלה נבחרת כל ניסיון למחאה. המשטרה תעצור לחקירה שוב ושוב את פעילי ההתנגדות הקיבוצית (הסגולים, כמו שהם יכנו את עצמם, תחת הסיסמה "רוצה להיות בבית"), וצווים מיוחדים יקרקעו אוטובוסים שינסו להוביל מפגינים אל הכיכרות. ונניח, סילחו לי על הניג'וס, שבכל פעם שמישהו יעלה שאלה מוסרית - למשל, "באיזו זכות אתה עוקר אנשים מבתיהם?", יענו לו משהו בסגנון, "אותה מדינה שיישבה אותך כאן זכאית גם להעביר אותך לשם". נניח שכל התומכים פשוט יצפצפו. ייתממו. יגחכו פה ושם. ויעמידו פנים שהם עצמם לא מבינים מה ההבדל בין הטענה שעדיף היה שמשהו (יישוב, נניח) לא היה בא לעולם מלכתחילה לבין הניסיון להוציא אותו מן העולם בכוח. למרות שהוא כבר לא תוכנית מגירה, אלא פיסת חיים ועובדה קיימת. בית ומשפחה, וקהילה וילדים וזיכרונות, בית כנסת ועץ שסק, מצבה ונדנדה וכל הדברים האלה, הקטנים והגדולים, שהם הם החיים עצמם.
מישהו הישווה את זה פעם להבדל בין לוותר על תוכנית להביא ילד, או לחשוב שהיה עדיף לוותר, לבין לוותר בפועל על ילד קיים. ההשוואה הזאת קצת קיצונית בעיניי, אבל כל הסיפור הזה, ככל שחולף הזמן, נראה בעיניי יותר ויותר קיצוני.
ובכן, אני מניח שבשלב הזה האלגוריה ההיפותטית ההזויה והדי ילדותית שלי כבר נהירה לקורא הממוצע, ואולי גם לאחיין האהבל שלו. ולכן לא נותר לנו אלא לשאול:
והיה אילו, וחס וחלילה וכו' וכו', מה הסיכוי שמישהו מכוחות הביטחון במדים שהיו מגיעים לפנות היה מתקבל שם בחיבוקים, בדמעות. בשירה מצמררת.
מה הסיכוי שעיתונאים חשובים בישראל היו בזים מעומק הלב לדמעות הללו, ולכאב, ובכלל. ומי היה מרהיב עוז לכתוב "אורגיה של דמעות" כמו שכתבו, למשל, על עקורי גוש קטיף. מי היה מעז להלך אימים שהנה הנה אלימות איומה עומדת לפרוץ, וגם לא להתנצל או לאכול כובע קטן אחרי ששוב התברר שלא דובים ולא יער. ואם ממש רוצים לעבוד על זה, יש כמובן עוד שאלות שאפשר לשאול, כמו: וכמה מן המפונים היו נשארים בכלל בארץ אחרי כל זה? כמה מבניהם היו מתגייסים לצבא, לשירות קרבי ולמשימות אזרחיות?
ומכיוון שכל אלו אכן קרו עם הציבור שאז כינו אותו "כתום", אפשר אולי להבין למה בשנים שחלפו מאז השתנה כל כך הביטחון העצמי של ציבור הכיפות הסרוגות. מאיפה בקע הסגנון של נפתלי בנט, שמסרב להתנצל או להצטנע, ולמה כבר ברור למחנה הזה שהוא האליטה, והוא ישראל הראשונה, וללא ספק גם האלטרנטיבה, ואם לא מחר אז מחרתיים. עד כדי כך שלפעמים ממש עפה להם הכיפה.
אני חייב להוסיף כאן שעד עכשיו ניסיתי את התרגיל האלגורי־היפותטי הזה על כמה חברים. בעיקר כאלה בעלי זיקה מזרחית חברתית מסוימת, והתגובה שלהם היתה צחוק פרוע ומתגלגל. זה לעולם לא יקרה. אפשר להירגע. מפלגה כזאת לא תקום. ואם תקום, לא תקים ממשלה. ואם תקים ממשלה, לא תפנה קיבוצניקים ולא תקשקש על התנתקות חברתית. זה לא יקרה, ולא מכיוון שחלוקת התפקידים והמשאבים בין הקיבוצים והעיירות היתה אי פעם צודקת או חכמה. זה לא יקרה, כי גם הפנתר הממורמר העצבני והצדקני ביותר לא היה מצליח להגיע לדרגת הניכור והציניות שאפפה את אדריכלי ההתנתקות. למען האמת, זה בעיקר עניין של שנאה אישית. כדי לעשות מה שנעשה בצורה שזה נעשה, כנראה צריך באמת לשנוא. מה הפלא שהאירוע הזה הצליח להשתרבב ללוח השנה בדיוק בימים שבהם נהוג לחפש את הקשר בין שנאה לחורבן.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו