יום הקלון

ב־8 בדצמבר 1941 נשא נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט בפני הקונגרס בתגובה להתקפה היפנית על פרל הארבור שנערכה יום קודם את נאומו, שנכנס להיסטוריה כנאום "יום הקלון". 

"אתמול, 7 בדצמבר 1941 - תאריך שייזכר לקלון - הותקפה ארה"ב בפתאומיות ובמכוון על ידי כוחות ים ואוויר של הקיסרות היפנית", פתח ואמר הנשיא. בסיום דבריו ביקש רוזוולט מהקונגרס להכריז מלחמה על יפן. ארה"ב הצטרפה אז למלחמת העולם השנייה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בפרפראזה על דבריו של הנשיא רוזוולט, אפשר לומר שאתמול, 14 ביולי 2015 - תאריך שייזכר לדיראון עולם - חתמו ארה"ב והמעצמות על הסכם גרוע עם איראן, שרק דוחה את הפצצה הגרעינית ומפקיר את בעלות בריתה של ארה"ב במזרח התיכון - ישראל וסעודיה - לטירוף המהפכני של הרפובליקה האיסלאמית. אתמול, 14 ביולי 2015 - תאריך שייזכר לדיראון עולם - קיבלה המהפכה האיסלאמית של איראן תעודת הכשר בינלאומית. "השגנו את כל מטרותינו", התגאה נשיא איראן חסן רוחאני. אובאמה נתן - איראן לקחה. מרסי ("תודה" בפרסית כמו בצרפתית), אובאמה.

הנשיא, להבדיל מרוזוולט, פונה לקונגרס כדי למנוע עימותים. להבדיל מרוזוולט, הוא משוכנע כי 14 ביולי 2015 הוא יום גדול לאמריקה, יום גדול לשלום, יום גדול לאנושות.

הוא לא מבין כי 14 ביולי 2015 הוא בסך הכל יום גדול לאיראן ויום מביש לעולם. אובאמה בירך אתמול את הדיפלומטיה האמריקנית שהביאה לשינוי. היא באמת הביאה לשינוי; האויב של אתמול הוא החבר החדש, בלי ששינה את עורו. אובאמה רצה מורשת. הוא קיבל אותה אתמול בדמות הסכם, שייזכר בהיסטוריה לדיראון עולם.

גם מחזיקת תיק החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, התפארה אתמול בהישג הגדול. "הסכם הגרעין - פרק חדש ביחסים בינלאומיים", אמרה. פרק חדש? צר לנו לאכזב את הפוליטיקאית האיטלקייה, אבל לא רחוק מווינה, במינכן (ספטמבר 1938), כבר נכתב פרק דומה העוסק בתמימות, בכניעה, בוויתור, בפחדנות מצד המערב. אין מדובר בפרק חדש, כי אם בפרק נוסף. הלוואי שהיה מדובר בהסכם ולא בפיסת נייר. "איראן התחייבה שלעולם לא תנסה להשיג נשק גרעיני", אמרה השרה. בוודאי, הרי מהיום הראשון מדובר בתוכנית גרעין למטרות אזרחיות. תחי התמימות, יחי העיוורון.

ומה הם יעשו עם הכסף?

אתמול, כאמור, היה 14 ביולי. תאריך מיוחד - יום חגה של צרפת. הצרפתים מציינים את נפילת הבסטיליה (1789), המסמלת את המהפכה הצרפתית, שהמוטו שלה הוא "חירות, שוויון, אחווה". הצרפתים, בין הנושאים ונותנים בווינה, הכתימו את התאריך. הצרפתים היו בין אלה שוויתרו למי שעבורו "חירות, שוויון, אחווה" הן מילים שלקוחות היישר מעולם המדע הבדיוני. איראן, מדינה שבה תולים הומוסקסואלים באמצע הרחוב באמצעות מנוף, הופכת לחלק ממשפחת העמים. משפחה שכזאת.

אפשר כבר לדמיין כיצד בעקבות ההסכם כל מוצר איראני - מפוליטיקאי ועד פיסטוק - יהפוך למצרך מבוקש. בלי לעשות כל ויתור משמעותי, איראן קיבלה שדרוג. ממצורעת (מה שהרוויחה ביושר) היא הופכת מחוזרת (מה שהרוויחה בעורמה).

רבות עוד ידובר בימים הקרובים על פרטי ההסכם (אף שהעולם, שיוצא ל"ווקאנס", יצלול לשכחה ולאדישות מהר בהרבה ממה שאנו חושבים). אבל מה שלא פחות נורא הוא כל המשתמע מאותו הסכם: אובאמה הודה כי הצטרפותה של איראן לחבר העמים תכניס לקופותיה סכום של 150 מיליארד דולר. ומה בדיוק היא תעשה איתם? תקדם את השלום העולמי, או שתמשיך בייצוא המהפכה בדרכי טרור ותתרום לאי יציבות, כפי שהיא יודעת לעשות בלבנון, בעיראק, בסוריה ובתימן?

מה הפלא שאסד מברך על ההסכם? מה הפלא שחיזבאללה, שספג מכות קשות בשנים האחרונות, רואה לעצמו רנסנס אפשרי? ציר הרשע כבר יידע מה לעשות עם המיליונים שיקבל. שר החוץ הצרפתי, לורן פאביוס, הודה אתמול בראיון לעיתון "לה מונד" כי אי אפשר לדחות על הסף את האפשרות שאיראן תנצל את הכסף למטרות אפלות. "זה יהיה אחד המבחנים של ההסכם", הוא אומר. כמה מבחנים.

עדיין מוקדם לדעת כיצד יתורגם למציאות מנגנון הפיקוח שעליו מדבר ההסכם. אבל האם למישהו יש ספק שאיראן, שבנתה בהיחבא ובעורמה את מתקני הגרעין שלה - שאותם היא לא צריכה להשמיד - תהפוך את עורה? ההסכם הוא הימור מסוכן. מסוכן מדי לכולנו. ובואו נהיה רציניים: אם איראן לא תעמוד בהתחייבויותיה, ולו בחלק מהן (פיקוח), האם באמת יוטלו הסנקציות מחדש אחרי שהעולם ישוב לסחור עם אומה בת 70 מיליון נפש?

עדיין יש תקווה

השבת הסנקציות בתוך 65 יום, כפי שנקבע, היא רק דרך למכור לעולם את חתימת הסכם הכניעה עם האיראנים. גם פרקי הזמן המצוינים בהסכם אינם מבטיחים: אמברגו הנשק הקונבנציונלי יוסר רק בעוד 5 שנים, טכנולוגיית הטילים - 8 שנים, ובמשך 15 שנה ייאסר על האיראנים להכניס למתקן בפורדו חומר בקיע מכל סוג שהוא. מה הן 15 שנים?

ונוסף על כך, אין כל התניה (בין המעצמות עצמן) בין משך הזמן לסוג המשטר. וזה אולי הדבר הגרוע ביותר בהסכם: במהירות רבה יותר משאנחנו חושבים, איראן של האייתוללות תוכל לפעול כאילו היה מדובר בקנדה, ביפן או בהולנד. היינו כחולמים.

ההסכם אמנם מבטיח לנו כי בעשור הקרוב "זמן הפריצה" של איראן לפצצה גרעינית אחת יעמוד על שנה. ואחר כך? הזמן יתקצר. בינתיים, ההסכם לא מגביל את המשך הפיתוח והמחקר האיראני. לא פלא שבטהרן חוגגים.

כותב שורות אלה, שנכח בסבבים שונים של דיונים בין איראן למעצמות, ראה מהרגע הראשון את הכתובת על הקיר. מישהו באמת חשב ולו לרגע שכשנשיא ארה"ב רוצה משהו - זה לא יקרה? ראש ממשלת ישראל אמנם עמד כמעט בודד בחזית, אבל זה לא הספיק. האם מישהו באמת יכול לבוא אליו בטענות על שניסה בכל כוחו למנוע את ההסכם הגרוע הזה? אובאמה אמנם דיבר תמיד על 50 אחוזי סיכוי להסכם, אבל כשאמר את הדברים כבר היו לו 100 אחוזי רצון להשיג אותו. לראש ממשלת ישראל, עם כל הכבוד, יש פחות השפעה מהנשיא האמריקני.

האיראנים קיבלו מהר מאוד את הדבר שרצו יותר מכל - האישור להעשיר אורניום ולשמר מתקנים. בהתחלה הרעיון היה שאיראן תצא מהשיחות האלה בעיקר עם הגבלות, לא עם הישגים. על מה ולמה קיבלו הפרסים כל כך הרבה פרסים? ואיזה מסר הדבר מעביר למדינות המפרץ הערביות המתונות, שבחרו דווקא בארה"ב כבעלת ברית?

וכיצד ההסכם מסתדר עם חזונו של אובאמה, שאותו חשף ב־2009 בפראג, ושבו חלם על עולם נטול גרעין צבאי? מישהו יכול למנוע ממצרים, מסעודיה, מטורקיה - יריבות אזוריות של איראן - לפתח פרויקט משל עצמן? מישהו באמת חושב כי הן יישבו בזרועות שלובות כשאובאמה שינה את מאזן הכוחות במזרח התיכון?

היה ברור שנגמור את הסאגה הזאת בהסכם. כעת כל שנותר לנו לקוות הוא שהקונגרס יטרפד את ההסכם, אך הווטו הנשיאותי יחייב נבחרים דמוקרטים להפקיר את הנשיא. קצת קשה לתלות בזה תקווה בשנת בחירות בארה"ב.

אבל קיימת תקווה נוספת - דווקא מכיוון העם האיראני - שיידע להדיח את המשטר המאיים עלינו ועל שלום העולם, אך פוגע זה עשרות שנים (מאז 1979) בבני עמו שלו. באומץ לב העם כמעט עמד במשימה ב־2009 - אבל היכן בדיוק היה אובאמה אז?

איראן של עומר כיאם והמשוררים חאפז וסאדי היא איראן שאנחנו אוהבים. איראן של האייתוללות היא איראן שממנה אנחנו חוששים. וההסכם הזה דווקא מחזק את האייתוללות, בימים שבהם לכאורה מעודד אובאמה את העמים במאבקם לחופש.

אבל הנשיא החליט אתמול לצרף לרשימה המפוארת הכוללת את כיאם, חאפז וסאדי - גם את חמינאי.

ועל זה, ההיסטוריה לא תסלח לו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו