מספר המקומות שבהם כתבה רוני גלבפיש את ספרה החדש, "אגם הצללים", משתווה כמעט למספר בתי הספר שבהם למדה - לא פחות מ־12 - במהלך ילדותה. ארבע שנים ארכה הכתיבה של ספר הפנטזיה לבני הנוער, וגלבפיש הצליחה לרקום את עלילות הכשפים והיצורים המכונפים שלה מביתה הקודם שבתל אביב ("על מרפסת בבית דו־קומתי, מאחורי בית מדרש חסידי"), במושב עין עירון, אמירים, מתת, ואפילו בחוף ברייטון שבבריטניה, במסגרת כנס של כותבי פנטזיה. עכשיו היא כבר מתגוררת בביתה החדש בזיכרון יעקב.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"כילדה", מספרת גלבפיש בראיון עימה, "עברנו דירה כל שנה־שנתיים בערך, כך שיוצא שהדבר הכי קרוב שהיה לי לבית היה ממלכת נרניה. היא היתה מקום קבוע שהכרתי את החוקים שלו. תמיד היה שם מישהו שהגן עלי. ההורים שלי לא הסתדרו, וכל מעבר הצריך לפחות חצי שנה של סידורים - במקום התעסקות בזוגיות. אני ואחי קראנו לזה 'תרפיה גיאוגרפית'. למשל, בכיתה ז' למדתי בשלושה בתי ספר שונים, אבל אני מניחה שבטח הרווחתי מזה משהו כי הכל זה חומרים ליצירה". תחושת חוסר השקט מאפיינת מאוד את גלבפיש; היא תזזיתית, נלהבת בתשובותיה ומצחיקה מאוד, בייחוד לנוכח העובדה שבחייה הספיקה להיות לולנית, קוטפת דובדבנים, פועלת ייצור במפעל אריגה וטכנאית הקלטות. כיום היא משמשת סמנכ"לית תוכן בחנות לספרות דיגיטלית "Get Books".
"אגם הצללים" (הוצאת דג זהב; איור עטיפה: אסף בן ארוש), שראה אור עצמאית הודות לפרויקט מימון המונים בהדסטארט, וכבר מכר יותר ממהדורה, ניחן בשקט ובמבנה עלילתי אמין ומהודק; יערה ותמר הן תאומות בנות 13 משבט בני סהר, השוכן ברמות־ים שברמת הגולן, ואינו גלוי לבני האדם, המכונים בספר "התמימים". אופיין השונה של השתיים נגלה כבר בתחילת הספר, הנפתח בהיעלמותה של תמר, המרדנית והסוערת. בד בבד עם החיפושים אחריה, נחשפים גם נופי הכנרת המרהיבים וחופי ים המלח טומני הסוד, וגם המלחמה העתיקה בין בני הסהר, שמשתמשים בכוח הכשף והלחשים שלהם במתינות ולצורך תחזוק הטבע, לבין בני רשף, הנותנים דרור לתשוקותיהם.
הספר העל־גילי שופע באזכורים של מקומות אמיתיים דוגמת רוג'ום אל־הירי (בשמו העברי גילגל רפאים), בריכת המשושים, בית הקברות כנרת ועוד. בחירה ספרותית יפה במיוחד היא לחישות הכשפים, שהן למעשה ציטוטים משירים דוגמת "זמר נוגה" של רחל, "חורשת האקליפטוס" של נעמי שמר, "שיר ערש" של נתן אלתרמן ועוד.
לאחר צאת ספרה הראשון למבוגרים, "דבר קטן ומלוכלך", גלבפיש הרגישה תקועה. הספר אמנם פונק בביקורות טובות ואף זכה בפרס רמת גן לספרות, אבל גלבפיש מספרת כי "ההכרה בספר לא שימחה אותי כמו שקיוויתי. התחלתי לחשוב מה הביא אותי לספרות. חזרתי לקרוא והצלחתי לקרוא רק פנטזיה ומד"ב. כשאני קוראת את הספרים האלה, אני חוזרת להיות בת 12".
איך זה מתבטא?
"בצורת הקריאה הנלהבת, בהליכה לאיבוד. כשהצעתי לילדיי שאכתוב להם סיפור פנטזיה, הם התלהבו מאוד. כשהתחלתי לכתוב, נזכרתי כמה זה כיף כשספרות פוגשת ילדים".
"פנטזיה היא כמו דת"
גלבפיש מעידה שהסיפור ניהל אותה - ולא להפך. "בגיל 13, גיל התאומות בספר, ביקרתי את דודיי במושב רמות. חמש בבוקר, וגיא בן הדוד שלי אומר לי לעלות על סוס. באיזשהו שלב, הסוס שלי החל לרוץ, עשה פתאום פניית פרסה, ולמשך 10 שניות הייתי באוויר, וזה היה נפלא. חוץ מישבן דואב זה היה קיץ פלאות, ומשם התחיל הסיפור שלי".
על הבחירה בפנטזיה היא אומרת כי "הקיום שלנו הוא קטן ומוגבל, והפנטזיה נותנת לנו לעצום את העיניים ולהרגיש שיש משהו יותר גדול מאיתנו. היא עונה על אותם צרכים שהדת עונה עליהם".
את ההכרח הספרותי לדמיין, לקחה גלבפיש צעד אחד קדימה, כשבמכוון לא תיארה את צורתן החיצונית של הדמויות. "כשניסיתי לעשות זאת, הרגשתי שאני מורידה מהן משהו. לשמחתי, אף ילד לא שאל אותי אם מישהו הוא גבוה או נמוך. יש פעם אחת שיערה מסתכלת על אמא שלה, ואומרת שהיא יפה, וזה בסדר, כי ככה ילדים רואים את ההורים שלהם. אנחנו כבר ממילא מתנהלים בחברה ששמה דגש מוגזם על חיצוניות, כך שזה עונג מאוד גדול לא להכתיב לקוראים אילו דעות קדומות להשליך על הדמויות, אלא לתת להן לדבר בעצמן".