צליל לא מכוון
אטלנטיקה, HOT VOD, חינם
"מה זה משנה איפה אתה מופיע? יש במה, יש סאונד - מופיעים. מה זה השטויות האלו", יורה בוזי, סולן "אטלנטיקה", את האני מאמין שלו עוד לפני הפתיח. להקת "אטלנטיקה" הירושלמית היא גיבורה חדשה־ישנה בנוף הדרמה הישראלית: להקת שוליים המנסה לפרוץ לקידמת הבמה, מאמינה רק בכישרון שלה ובבירות חינם. בדומה ללהקת "ההסתדרות", גיבורת "תעשה לי ילד", הדרמה הקודמת של HOT שעסקה בלהקת שוליים (אופס), גם כאן נצפו בבכורה סמים, גרופיות, חלטורות, סקס ורוקנרול ישראלי מהוסס. האנק מודי צופה ונקרע מצחוק.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
נתחיל בבשורות הטובות: אלון חמאווי, המגלם את בוזי, סולן הלהקה והלב הפועם שלה, נולד כדי לקרוע את הבמה. בוזי שלו הוא חתיכת מניאק כריזמטי, בדיוק כמו שסולן להקת רוק אמור להיות. חמאווי הוא כרגע התשובה הכי טובה לשאלה מה יצא מריאליטי כישרון ישראלית בתחום הדרמה ("פרויקט Y"), וברור לגמרי שהוא כאן כדי להישאר אחרי שיכבה לנצח האור בבית האח הגדול.
נעבור לבשורות הרעות: מי שאמור לגנוב מחמאווי את ההצגה הוא טל פרידמן, שלוהק לתפקיד מנג'ר "אטלנטיקה" ומתהדר בשם הקליט "מרמור כהן צחי", המובא בהדגשה לצורך הבדיחה. פרידמן מביא לתפקיד את הטירוף הקומי המוכר שלו, כולל העיניים המשתוללות. הבעיה היא שכאן נדרש משהו אחר לגמרי; ואת זה פרידמן לא מביא.
"אטלנטיקה" לוקה בחוסר אחידות המאפיין אלבומי בכורה של להקות צעירות. מצד אחד, היא מדברת בקול אותנטי ומביאה תמונה ריאליסטית על מצב התרבות בישראל. אף אחד לא חולם להתפרנס ממוסיקה, העיקר שהשתייה על חשבון הבית. להקת הלוזרים המבוגרים, כולם בני שלושים פלוס, עדיין מאמינה בחלום ולא מוכנה לוותר. מקוששת קהל, מוכנה להתפשר על כל במה, העיקר לנגן ולשיר מול בני אדם חיים.
יש גלעין מוצק של אמת בנושא, רק שהטיפול בו לוקה בחסר. לצד עברית עכשווית ומדוברת, מגישים גיבורי "אטלנטיקה" בתיאטרליות שורות טקסט מאולצות ("אני רוצה דיסק, אני עוד מעט בן ארבעים, אני רוצה דיסק. אני רוצה דיסק על מדף בחנות"), נכנסים לסיטואציות קיצוניות ומוגזמות, ועושים זאת באופן חסר מודעות וחסר חן. חבל.
אפילו פסקול עמוס בלהיטים, הכולל גם את להיטיה הדמיוניים של "אטלנטיקה" (בקרוב בגלגלצ הסמוכה לביתכם?), לא מחפה על הקושי הגדול של הסידרה. "אטלנטיקה" הגיעה לשידור בלי להחליט אם היא דרמה או קומדיה. היא נעה בין לבין, מייצרת רגעים אחדים של נחת עם סצנות משובחות הלוכדות את מהות תעשיית המוסיקה הישראלית (חברי הלהקה מתלבשים על וונאבי זמרת היפסטרית ומנסים לפענח אותה), ומהעבר השני עמוסה ברגעים משומשים וממוחזרים (ע"ע: הלהיטים "עושים שורות יחד" ו"תעיפי את הגיטרה, יש סקס על השולחן").
התוצאה היא שעטנז מוזר בין חמאווי המהפנט, המצליח לסחוף אחריו את הלהקה שמתפרקת ומתאחדת כבר בבכורה, לבין פרידמן והאספקטים הקומיים. גיבורה משנית שחייבים להתייחס אליה היא העיר ירושלים. בזכות קרנות נדיבות מגיעה ירושלים למסך בתדירות הולכת וגוברת, ויש מה לראות. הרקע של גן החיות־הרכבת הקלה־פאבים אפלוליים, מכניס אלמנטים מרעננים וגם מוכרחים להודות, כמה אפשר לראות את רוטשילד־שדרות חן־קינג ג'ורג'. המלצה לעונה הבאה: הלהקה עוברת לשדרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו