חלף על הזמן

ב-15 בדצמבר 1939 נערכה באטלנטה, ג'ורג'יה, הקרנת בכורה חגיגית לאחד הסרטים הבולטים בהיסטוריה של הוליווד, "חלף עם הרוח", שמציין 70 שנה ליציאתו. בארה"ב מציינים את האירוע בפסטיבלים נחשבים, בהקרנות בבתי קולנוע נבחרים, בדיוני פאנל עמוסי מומחים בעלי שם אל תוך הלילה, בשלושה ספרים חדשים שיצאו לאחרונה וכמובן - במהדורת די.וי.די ובלו ריי חגיגית, שתכלול ארבעה דיסקים ויותר משמונה שעות של תוספות, ותופץ גם בארץ (הפצה "התו השמיני"). עם זאת, מעט יודעים כי הסרט הגדול של כל הזמנים צמח בעצם מתוך כאוס אדיר באולפנים והרבה מאוד מזל.

הטעות של חייו

השם הבולט בהרפתקה ההוליוודית הזו, שמזמן הפכה לאחת האגדות המסופרות ביותר, הוא דיוויד או. סלזניק. מפיק שלפני גיל 30 כבר ניהל הפקות מרהיבות באולפן RKO ובגיל צעיר יחסית, 36, הפך לאחד האנשים החשובים בהוליווד.

סלזניק, בנו של המפיק לואיס סלזניק, נכנס לעסקי הקולנוע כשהיה בן 12. עם הזמן הוא התחתן עם איירין מאייר, בתו של לואיס בי. מאייר, מבעלי אולפני MGM. כשאביו ירד מנכסיו הוא החל לתפקד כמפיק ותחת ידיו יצאו הפקות ראווה כגון "אנה קרנינה" (1935) בכיכובה של גרטה גרבו ו"דיוויד קופרפילד" (1934) עם וו.סי. פילדס, ואחד הסרטים הבולטים של שנות ה-30 - "קינג קונג" (1933).

סלזניק רצה לפתוח בקריירה חדשה, ולהפוך למפיק עצמאי, וב-1935 פתח חברת הפקה והפיק את הגרסה הראשונה של "כוכב נולד" (1935). בתחילת 1936 הגיע לידיו ספרה של מרגרט מיטשל, "חלף עם הרוח", עוד לפני יציאתו לחנויות הספרים. סלזניק העביר את הספר לעורך הספרותי שלו, שלאחר הקריאה נכנס בזעם למשרד ואמר באופן חד-משמעי: "זה סתם זבל יומרני ומשעמם, תעשה את טעות חייך אם תנסה לעשות ממנו סרט". סלזניק ויתר על הרעיון.

ההימור של חייו

קיי בראון, שגילתה את הספר, לא ויתרה על הרעיון וניסתה לשכנע את השותף של סלזניק, ג'וק וויט, אחד מעשירי ארה"ב, לקנות את זכויות ההסרטה. כשסלזניק שמע שקיי ו-וויט מנסים לקנות את הזכויות בשביל מפיק אחר, הוא מיד שינה את דעתו וקנה את הזכויות בסכום אגדי לאותם ימים, 50 אלף דולר. העיסקה נחתמה בשבוע שבו יצא הספר לחנויות הספרים.

רק לאחר החתימה על החוזה הבין סלזניק את הבעייתיות של דחיסת 1,037 העמודים לסרט. בשלב ראשון הוא גייס את חברו הטוב ואחד הבמאים הבולטים של הוליווד, ג'ורג' קיוקור. כשסלזניק הודיע שהוא מתכוון להפיק את הסרט כל השחקניות בהוליווד עמדו בתור ורצו לעשות מבחן בד, כולן רצו להיות סקרלט אוהרה, ובסופו של דבר הצטמצמה הרשימה לשש שחקניות ראשיות, בהן בטי דיוויס, קתרין הפבורן, ג'ואן קרופורד ופולט גודאר. במקביל נערך מסע חיפושים ארצי אחר שחקנית לא מוכרת.

לתפקיד רט באטלר הבחירה היתה תמיד אחת, קלארק גייבל. אולם כדי להשיג את גייבל, על סלזניק היה לעבור כמה משוכות. הראשונה, חברת MGM בראשותו של חמו, לואי בי. מאייר, ששלטה בעצם בקריירה של גייבל, והשנייה - גייבל עצמו, שפשוט לא רצה להופיע בסרט.

אחרי שכנועים הסכים מאייר "להשאיל" את גייבל לסלזניק, אבל בתמורה הפך למפיק שותף. מאייר גם השקיע 750 אלף דולר בסרט וקיבל את ההפצה העולמית שלו ומחצית מרווחיו במשך שבע שנים. גייבל נאלץ לקבל את התפקיד על עצמו, אבל סירב באופן חד-משמעי לדבר במבטא דרומי.

השיחוק של חייו

לאחר שגייבל חתם על החוזה החל הזמן לדחוק בסלזניק. התסריט הראשון שהוגש לו היה לסרט של חמש שעות וחצי. סלזניק החל לקצץ, אבל ידע שהוא חייב להתחיל את הצילומים בקרוב אחרי שהשקיע יותר מ-400 אלף דולר ועדיין לא מצא שחקנית ראשית.

הוא החליט להיפטר מכל התפאורות הישנות ולפנות 160 דונם לבניית התפאורות של "חלף עם הרוח". הוא תיכנן את שריפת התפאורות עם מנהל ההפקה שלו, והם החליטו לצלם את השריפה ולהכניסה לסרט כסצנת השריפה הגדולה של אטלנטה. הם צילמו כפילים עוברים בין הלהבות ומאוחר יותר שילבו את השחקנים.

בזמן השריפה, כאשר מרכזיית הטלפונים של לוס אנג'לס קרסה ממבול האנשים ששאלו מה קרה, הגיע אחיו של דיוויד, סוכן השחקנים מיירון סלזניק, אמר לאחיו: "אני רוצה להכיר לך את סקרלט אוהרה" והציג בפניו את ויויאן לי, שחקנית בריטית צעירה שהיתה חברתו של לורנס אוליבייה באותה תקופה.

שנתיים וחצי אחרי רכישת הזכויות החלו הצילומים של הסרט. 125 ימים מפרכים שבהם רב סלזניק עם הבמאי ג'ורג' קיוקור, שפוטר והוחלף בחברו הטוב של קלארק גייבל ויקטור פלמינג ("הקוסם מארץ עוץ"), שגם הוא פוטר והוחלף בבמאי סם ווד ("האדם השלישי") אך חזר לצילומים אחרי כמה שבועות.

לאחר שהושלם הסרט, ונערכה הקרנה מוקדמת מוצלחת מול קהל, עמד הסרט מול המכשול האחרון שלו - ועדת הצנזורה שדרשה מסלזניק לשנות את משפט הסיום של רט באטלר, Frankly my dear ,I don’t give a damn. בזמנו השימוש במילה damn היתה אסורה. סלזניק הפעיל את כל הקשרים שלו, ואחרי מאבק ממושך נשאר המשפט שהפך לסימן ההיכר של הסרט ולמשפט המפורסם ביותר בתולדות הקולנוע על פי "המכון האמריקני לקולנוע".

בסופו של דבר הפך הסרט לאחד הסרטים האהובים, המדוברים והרווחיים בהיסטוריה של הקולנוע. הוא זכה בשמונה פרסי אוסקר, כולל פרס הסרט הטוב, התסריט, הבמאי, והשחקנית - ויויאן לי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו