עצבים של ברזל

אי אפשר לדבר על מבצע צוק איתן בלי להזכיר את כיפת ברזל. 9 סוללות של המערכת נפרסו ברחבי הארץ במהלך המבצע; 3 מהן הוקמו במקום, במהירות שיא, הודות לעבודה מאומצת של התעשיות הביטחוניות ומערך ההגנה האווירית של חיל האוויר. כעת, שנה אחרי המבצע, שניים ממפקדי סוללות המערכת - שהגנו על ערי הדרום - משחזרים את הימים הלא הפשוטים ההם.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"יצא לנו להגן על כמה מרחבים, ולא פעם הזיזו אותנו ממקום למקום", אומר רס"ן זיו זוהר (26), שהסוללה שעליה פיקד הוצבה רוב הזמן באזור שדרות ונתיבות. "הסוללות של 'כיפת ברזל' מגיעות ראשונות ועוזבות אחרונות. הן בעצם נותנות לצבא גמישות לפעול במקומות אחרים עם מינימום לחץ בעורף".

גם הסוללה של רס"ן תומר עזרא (29), שלבסוף התמקמה בבאר שבע, "דילגה" לא מעט ממקום למקום. "המבצע היה ארוך מאוד, וכל פעם שהיה נראה שהכל עומד להסתיים, הופרה הפסקת האש", הוא מוסיף, "זה משהו שקשה להתמודד איתו מנטלית - להחזיק אנשים, להמשיך במשימה. בכל פעם מפתחים ציפייה, ובסוף זה לא קורה".

רס"ן עזרא מציין כי הגעגועים לאשתו ולבנו, שאותם לא ראה כמעט כל ימי המבצע, הקשו עליו מאוד: "בכוח הצלחתי לשמור על קור רוח ולשדר נורמליות. זה לא קל להחזיק מעמד לאורך זמן".

למרות ההגנה המעולה שהעניקה כיפת ברזל, שיעורי היירוט שלה לא עמדו על 100 אחוזים, אלא על 90 אחוזים בלבד. שני מפקדי הסוללות מציינים כי במקרים שבהם המערכת לא הספיקה ליירט את הרקטות, הלוחמים חוו התמודדויות לא פשוטות. "באחד מהמקרים לא הצלחנו ליירט רקטה שנורתה לנתיבות בגלל כשל טכני, והיא פגעה בבית", נזכר רס"ן זוהר, "זו היתה הרקטה הראשונה שנפלה באזור ההגנה שלנו. לא ידעתי איך לאכול את זה בהתחלה, כי אנחנו שם כדי שזה לא יקרה. ניסינו לתחקר ולמנוע את הפעם הבאה. היתה תחושת 'באסה' בהתחלה, אבל מהר מאוד חזרנו לפעולה. בסוף אין מה לעשות, היירוט הוא לא 100 אחוזים".

רס"ן תומר עזרא

גם תומר מציין כי מצבים שכאלה תובעים מחיר נפשי כבד מהחיילים. באחד המקרים, הוא מספר, "לוחמת שלי ישבה איתי במשמרת כשהיה מטח לבאר שבע. המערכת החטיאה אחת מהרקטות במטח, וכולנו בדקנו כל הזמן באתרי החדשות איפה הרקטות נפלו. אחרי שהבנו איפה הרקטה נפלה ושיש פצוע, הלוחמת הרגישה תחושה של כישלון - שהיא לא הצליחה, אף שהיא עשתה כל מה שצריך. כשאומרים 'יש פצוע' ולא מנעת את זה, זה מכניס רגשות אשם. קשה מאוד להתרומם מזה. באותו רגע לא אמרתי לה לצאת החוצה ולהירגע, אלא להפך - היה חשוב שהיא תתמודד עם מטרות נוספות. מאז החלטנו לא לעדכן חיילים מה קורה תוך כדי משמרת, אלא רק בסופה".

הקושי הנפשי הוא לא העול היחיד על כתפי הלוחמים. לפי זיו, שהגן על מרחב הסמוך יחסית לרצועה, "המפעיל צריך לקבל בתוך שניות החלטה ליירט, כי הרקטה לא נמצאת באוויר לזמן רב. לפעמים זה עניין של שניות, וצריך להחליט אם 'לוקחים' או לא".

שני המפקדים מציינים כי במהלך המבצע הגיעו אזרחים רבים לש"ג של הסוללות כדי להביע את הערכתם כלפי החיילים. הם ציידו אותם במזון, בביגוד ובמוצרי היגיינה. "חשוב מאוד לחיילים לראות את התמיכה", משתף תומר, "זה נתן להם תחושה שהם עושים משהו משמעותי וחיזק אותם מאוד".

ואילו אצל רס"ן זוהר נחרת שיעור אחר: "הלקח שלנו הוא להיות תמיד מוכנים לכל דבר, צעד לפני האויב. גם המערכת משתדרגת. אנחנו כל הזמן במירוץ למידה".