מבצעים מט לבינוניות

את ספרה "איך להאכיל אלוף? יומנה של בעלת מקצוע", פותחת מאיה גלפנד - אשתו של בוריס גלפנד, השחמטאי הישראלי בדרגת רב־אמן בינלאומי ולשעבר סגן אלוף העולם - בפיסקה שהיא כמעט התרסה אנטי־פמיניסטית. העלבון או אולי הלגלוג ניכרים בין השורות:

"הרשו לי להציג את עצמי. אני מאיה גלפנד, בעלת מקצוע. אם תשאלו מהו המקצוע, אענה לכם שלא תמצאו אותו באף רשימת מקצועות. אבל לדעתי, זהו המקצוע החשוב ביותר. המקצוע האבוד, המוזנח והמזולזל. המקצוע שרק מעטות מעזות לעסוק בו. המקצוע שנחשב למיושן, לא ראוי ולא מכובד. אבל אין לו תחליף".

גלפנד מדברת על היותה עקרת בית, מי שמופקדת על השלום, האושר והשובע של בני משפחתה. ובעמודים הבאים היא משלבת את תובנותיה של אינטלקטואלית צעירה, עיתונאית וסופרת בזכות עצמה עם מתכונים שהיא מגדירה "בישול ביתי", אבל מושפעים מהמטבח הרוסי, הקזחי, הקווקזי וגם הישראלי־ים־תיכוני.

היא גם מבהירה שלא בחרה בחיים בתוך הבית חלילה מתוך שעמום או חוסר אמביציה, וגם חשוב לה להדגיש כי אינה מתיימרת להיות מוגדרת טבחית, אלא מי שמבשלת בבית. "בבישול ביתי אפשר לטעות. לפעמים מה שאני מבשלת יוצא לא טעים, כי אנשים הם לא מכונות ויש מקום לטעות. למרות שזה מביך, יש עדיין מעמד של אנושיות וממשות. ובזה אני רואה אחד היתרונות של בישול ביתי אל מול אוכל מוכן".

אז זו התקפה על הפמיניזם?

"זה לא בא מהמקום הזה של התקפה על הפמיניזם, אבל אני בהחלט מאמינה שאין מקום להתעלם מההבדלים הברורים בין המינים. פמיניזם הוא כמובן תנועה חשובה שהביאה לנשים המון אפשרויות, אבל כל דבר שלוקחים לקיצוניות הוא מוגזם".

אנשים יקשרו את מה שאת אומרת לרקע הרוסי שלך, לתבנית של חלוקת תפקידים ברורה בין המינים. 

"אני לא שרה במקהלה, אני שרה סולו. לא תמיד מה שאני אגיד יתקבל במיינסטרים. אנחנו חיים בתקופה של קיצוניות, בפמיניזם, בפוליטיקלי קורקט, בתהודה הציבורית של מיעוטים מיניים. בעולם המערבי המיעוט הפעיל הוא זה שמקבל יתרון ועדיפות. וזה נכון וטוב, כי במשך מאות שנים מיעוטים - יהודים למשל - סבלו קשות מאפליה. אבל לא כל מה שחושבים במקום מסוים בנקודת זמן מסוימת מתברר בעתיד כנכון".

איפה הפמיניזם הקיצוני מזיק?

"אני קוראת עכשיו ספר של פסיכולוגית אמריקנית, אליס מילר. היא מספרת על ליקויים ונרבוזות אצל נשים ומוצאת קשר חזק למקרים שבהם נשים עזבו את ילדיהן בגיל מוקדם. לא במובן של נטישה אלא במובנים כגון הפסקת הנקה מרצון. העדפת הבקבוק על השד או ויתור על אוכל ביתי".

את מדברת על בישול נכון, ביתי, עם החומרים הנכונים, עם הזמן הנחוץ לכך. בסופו של דבר יש לך מזל: בעל מפרנס יחיד שמרוויח יפה מאוד מתחום עיסוקו. לא לכל אישה יש פריבילגיה כזו. 

"אתה יודע, אנשים בדור שלנו חושבים שלפעמים קשה. יש הרבה מאוד אנשים בישראל שקשה להם לקנות בית, אבל אין יותר מדי אנשים שאין להם מה לאכול. לעומת זאת, בדור של אמא וסבתא שלי או הנשים במשפחתו של בוריס, רוב הקושי היה להשיג מזון, כמעט כמו לנהל מערכת איסוף מידע. שום דבר לא היה מובן מאליו. הן היו מבררות בחנות מסוימת אם ביום מסוים יגיע מוצר מסוים כדי להשיג אותו.

"למזלנו, אבא שלנו היה אדם פעיל עם קשרים וידע להשיג לא פעם שקים של קטניות או סוכר או אפילו נקניקים. היום לא קשה להשיג מוצרים. הרבה מהבישול הביתי אינו צורך זמן, זה רק עניין של רצון. צריך רק להבין כמה זה קריטי לגידול הילדים". 

בצד מטבחים לאומיים דוגמת הרוסי או הקווקזי, גלפנד כותבת בספר על "בישול סובייטי", ותבלין חשוב בבישול הזה הוא אירוניה. 

הספר "איך להאכיל אלוף"

"מהי הכנת אוכל בסגנון הסובייטי? דפיציט וגוסט. בברית המועצות היו שתי בעיות עיקריות - הדפיציט והגוסט. דפיצ דפיציט - זה כאשר בחנויות אין כלום. מילולית. המדפים מלאים בשימורים (בעיקר דגים) ומיץ עגבניות (לפעמים גם קומפוט). גוסט - זה כאשר כל פרט בבישול מפוקח על ידי מכון המדינה למזון. כלומר, יצירתיות בבישול יכולה לעלות יקר לטבח. עד כדי כך שייזרק ממקום העבודה". 

 

הפסיד - וקם מהקרשים

לפני שלוש שנים, באולם מסיבת העיתונאים של גלריית טרייטיקוב, בוריס גלפנד נראה לכותב שורות אלה אדם שבור. דקות ספורות קודם לכן סיים בתיקו את משחקו האחרון מול אלוף העולם וישוואנתן אנאנד ההודי, תיקו שחרץ את גורלו במשחקי שובר השוויון של השח המהיר, והותיר את האליפות בידיו של ההודי.

גלפנד נראה אז אדם תשוש ומובס שחלום חייו כנראה נגוז. עוד לפני המשחקים מול יריבו ההודי הוא היה אחד המתמודדים המבוגרים אי פעם על תואר אליפות העולם. לו היה המנצח, גם היה הופך לאיש המבוגר ביותר המוכתר לאלוף עולם לראשונה, אחרי יותר מ־100 שנים. 

גם מערך הכוכבים בשמי השחמט לא בישר טובות. באופק כבר זרח הסופרסטאר הנורבגי הצעיר מגנוס קרלסן, שבאמת עתיד לכבוש את התואר מידיו של ההודי. איזה עתיד היה לגלפנד בעולם שכזה? המבט על פרצופו היה כשל מתאגרף שהופל לקרשים.

בביתו בראשון לציון הוא מתקן אותי ומגלה שרק רצה לישון. המאמץ הפיזי של אירוע כזה נסתר מהעין, אבל בשלושת שבועות ההתמודדות איבד חמישה קילוגרמים ממשקלו. לטענתו, הוא לא היה שבור כלל, אלא רק תשוש.

כעוף החול של השחמט הוא עדיין לא שב לדו־קרב האליפות עצמו, אולי גם לא ישוב, אבל מאז ההפסד הדחוק במוסקבה רשם כמה מהישגיו המזהירים ביותר. גלפנד זכה בתחרות על שם מיכאל טל במוסקבה כשהוא מקדים את מגנוס קרלסן ואת השחמטאי האיטלקי־אמריקני הצעיר והנוצץ, פביאנו קרואנה.

הוא חלק עם קרואנה את המקום הראשון בגרנד פרי של פאריס והגיע לניקוד השיא בקריירה - 2,777 נקודות מד כושר (השיטה לדירוג שחקני שחמט). מעמדו בעולם השחמט מכובד ביותר. בקרוב ייצא לסין בהזמנת המקומיים, האימפריה העולה של השחמט, להתמודד בדו־קרב פרטי עם האלוף המקומי. 

כמה אתה חושב על הטעות במשחק מספר שמונה? יום אחרי שניצחת ועלית ליתרון בתחרות, הפסדת בגלל טעות קשה ושמטת את יתרונך.

"לא חושב על זה בכלל, אין לכך טעם ואין לזה סוף. אי אפשר להמשיך הלאה אם חושבים בצורה כזו. הדברים הללו קורים וצריך הרבה מזל. יש שחקנים שהיו אלופי עולם ויש כמה שחקנים טובים שלא היו אלופים - כגון עקיבא רובינשטיין, פאול קרס או ויקטור קורצ'נוי - שהיו חזקים מכאלו שזכו בתואר".

 

החסרונות של דור המחשבים

גלפנד, לצד האלוף ההודי אנאנד, הוא מהבודדים ששמרו על מקום בצמרת הגבוהה של השחמט משני צידי קו פרשת המים - כניסת המחשבים לענף. כשגארי קספרוב נוצח על ידי כחול עמוק (מחשב למשחק שחמט) בדו־קרב ״האדם נגד המחשב״ ב־1997, העניין סימל את כניסת המחשבים לשחמט.

כיום האלופים מתכוננים למשחקים בעזרת מחשבים ויש לכך השפעה. ״אני, למשל, צריך להקדיש שעות לא ללימוד דברים חדשים, אלא בעיקר לוודא שלא שכחתי דברים״, אומר גלפנד. 

בשחמט הפחות אינטואיטיבי, הגילים שבהם הופכים שחקנים לרבי־אמנים נהיו צעירים יותר, אבל התוצר הסופי לאו דווקא טוב יותר. ״אני קיבלתי תואר רב־אמן בגיל 21. היום היו אומרים שזה מאוחר מדי״, אומר גלפנד. הוא גם מספר שלדור ילדי המחשבים יש גם חסרונות. לדבריו, "הם נמצאים מול המחשב יותר, אבל אני לא עובד פחות מהם. הצורך שלהם בפייסבוק, ועוד יותר מכך לכתוב את מה שקורה להם בטוויטר, לא מובן לי. לא ברור לי למה חשוב למגנוס קרלסן להיות כזה סלבריטי".  

החשיבה הסטואית שלו באה מענף ספורט כמעט מנותק מהזמן. גלפנד מדבר על הערצתו וכמעט אהבתו לשחמטאי היהודי־פולני, עקיבא רובינשטיין. גלפנד מתעניין בסרט שיצא על אודותיו, וגם הוא, כמו תלמידים של חכמים אלופי שחמט, מדבר בלשון הווה על עבודתם של אנשים שהלכו לעולמם לפני שהם נולדו. אולי כי ההיכרות היא אינטימית כמעט ושחקן כמו גלפנד לא רק נהנה מצפייה בעבודת קודמו, אלא ממש יכול לחוש את הלחץ התחרותי של קודמיו. 

כותב שורות אלה רואה ספורטאים ישראלים אינספור בתחרויות בינלאומיות. הרצון לנצח תמיד קיים, אבל הוא מעוקר לא פעם על ידי הפחד. הרצון לא להתבזות. להיות בסדר. בוריס גלפנד הפך כל אבן בדו־קרב על התואר העולמי. השתמש בשיטת פתיחה ("הגנת גרינפלד") שבה לא השתמש מעולם קודם לכן. הוא היה המפתיע, היוזם ומי שהפחיד את יריבו. אנאנד שרד משום שהוא שחמטאי עצום. 

"עשיתי הכל נכון", סיכם בוריס לאשתו את אותו קרב אליפות העולם. והוא עשה הכל ועוד קצת. 

לעומתו, מאיה גלפנד אינה אלופת שחמט. היא אשתו של אלוף שחמט. הסטואיות וקור הרוח לנוכח ההפסד לא היו מנת חלקה. ביום ההפסד ניסו הסובבים, כולל רופא ובוריס עצמו כמובן, לנחם אותה. למחרת, בטקס הסיום, כבר שמרה על איפוק. עד שאחד מעוזריו של אנאנד אמר לה שבוריס שיחק כמו אלוף והגיע לו להיות אלוף העולם. והיא שוב פרצה בבכי, הפעם בפומבי. 

כנראה תפקידה כשומרת הבית היה גם להיות בלם הזעזועים האמוציונלי. 

למה לא יכולת לקבל את זה?

"כי אני רואה הכל, את כל התהליך, את כל השנים והעבודה. כל כך הגיע לבוריס להיות אלוף העולם". 

 

אבא נפקד־נוכח

אני שואל את בוריס שאלה שתמיד סיקרנה אותי. 

עם מוח כמו שלך, כמה זמן היה לוקח לך להשלים PHD במתמטיקה? אולי להגיע להבנה טובה של תחום כגון פיזיקה גרעינית או מערכת השרתים של גוגל?

"כנראה לא הייתי מצליח בכלל. זו לא המהות של היכולת האינטלקטואלית שלי".

וההבנה הזו של הייחודיות הספציפית של השחמט תחסוך משני ילדיו - אביטל בת ה־9 ואבנר בן ה־4 - איזשהו לחץ מיותר. 

בוריס: "אין בהיסטוריה של השחמט מקרה של רב־אמן שהוא בנו של רב־אמן אחר. יש כמה מקרים של אחים או אחיות מצליחים, אבל לא הורים לילדים. אז אין באמת סיכוי ואין טעם שיהיה עליהם לחץ להצליח כל כך בשחמט".

מאיה: "אביטל מאוד טובה באמנות. יש לה תיאטרון בובות משלה בבית. אנחנו לא דוחפים, אבל היא בוודאי קולטת משהו. מחויבות זה שכשעושים משהו, אז צריך לעשות אותו בצורה מעמיקה ויסודית".

כמה חודשים בשנה בוריס לא נמצא בבית?

"בערך שישה חודשים".

והוא חסר בגידול הילדים?

"הוא נוכח מאוד - בשיחה היומית בטלפון, בזמן שהוא נמצא בבית. יש לנו כלל: בסוף היום כל ילד נותן דין וחשבון על מה שעשה באותו יום. האבא לא בא לידי ביטוי רק בזמן שהוא נמצא, אלא בדוגמה שהוא משמש עבורם".

איך גורמים לילדים להבין משהו כמו חשיבות של אוכל בריא? בחוץ אצל חברים יש בוודאי אינספור פיתויים?

בוריס: "הם מבינים. אביטל היתה לא מזמן במסיבת יום הולדת, כזו שישנים אצל החברה, והיא התקשרה פתאום להגיד שאין מה לאכול פה".

 

"העלייה מבריה"מ - הצלחה"

מאיה הוציאה לאחרונה ספר נוסף, לילדים, בשם "הרפתקאותיו של עלה הפיקוס בארץ הקקטוסים". הספר מדבר על שונות, אבל אחרת. בדרכו, הספר הוא האדרת המצוינות על רקע הבינוניות. "בעידן המודרני איבדנו את יחס הכבוד לכישרון, לאמביציה, לחוכמה ולאומץ", היא אומרת, "כי ברגע שיש למישהו פייסבוק, הוא חושב שהוא יכול להיות סופר; ברגע שיש לו יו־טיוב, הוא חושב שהוא יכול להיות זמר; ברגע שיש תוכנת שחמט על המחשב, הוא חושב שהוא יכול להיות אלוף.

"וזה לא נכון, זו רק אשליה. בעצם, הטכנולוגיות המודרניות, מלבד הרבה יתרונות, מקנות לנו גם הרבה אשליות שאני 'כל יכול'. אבל זה לא נכון. סמארטפון לא מעניק כישרון, ומחשב לא מעניק כוח רצון. אלה תכונות אישיות שצריך לטפח אותן ולגדל בעדינות ובעקשנות, במשך שנים רבות. ונראה לי שהגישה הזאת של עבודה קשה במשך שנים הולכת ונעלמת מהחיים שלנו".

בדרכו הרגועה, גם בוריס הוא דובר חריף נגד הבינוניות. הוא לא מקבל את הגישה הישראלית של עידוד השחמט להמונים, לעומת הזנחת המצוינים יותר. גלפנד מדבר בכאב על כך שבישראל לא רואים בשחמטאי בכיר מקצוע.

אחרי ההתמודדות באליפות העולם שאלתי אותו על האפשרות שישחק משחקים סימולטניים - שבהם אלוף אחד משחק נגד יריבים רבים במקביל - לקידום השחמט. "אני מעדיף לתת כיתת אמן לילד שהתמיד והתקדם תקופה ארוכה", אומר גלפנד ומשווה שחמט למוסיקה קלאסית, "זה לא משחק לכל אחד". 

שניכם עולים מבריה"מ. העלייה היא הצלחה?

מאיה: "בוודאי. יש המון עולים מצליחים, מדענים, מהנדסים, הייטקיסטים, ספורטאים".

אני אשאל אותך, מאיה, ברובד עמוק יותר. מדובר בציבור הרוסי־יהודי שבבריה"מ הגיע להישגים כבירים. ואז הגיע המפגש עם הבינוניות, ההסתפקות בציון 80, עם ספורט פחות מקצועני או שחמט פחות רציני. לא קשה לכם?

"יש בארץ בעיה כזו של תרבות שאני קוראת לה קצת 'רפויה'. אין את הרצון להשיג את המקסימום. אי אפשר להכחיש שלהרבה אנשים שהגיעו מהערים המשכילות של רוסיה קצת קשה עם הסיטואציה הזו. אבל לא הייתי מגדירה זאת דווקא כבעיה ישראלית. בכלל, החברה המערבית כיום מאדירה בינוניות. זה כואב לי. זה מה שספר הילדים שלי מדבר עליו. על כמיהה לגיבור האמיתי, מי שמציל את היפהפייה. מי שמביא שלום לאנשיו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו