זה התחיל בעוד ערב שגרתי. פתחתי את המקרר כדי לאלתר ארוחת ערב, ונאלצתי לשבוע מפיתה עם אלוורה ובטריות. חוסר המגוון הקולינרי, בשילוב יום ההולדת המתקרב (פתאום 30 נראה צעיר), הבהירו לי שאני חייבת להפסיק להתייחס לגוף שלי כמו פח אשפה אחרי מנגל של יום העצמאות.
את האחריות לשינוי התזונתי שלי הפלתי על חוות הבריאות מצפה אלומות, שבקיבוץ אלומות בגליל התחתון. כמה ימים לפני הנסיעה קיבלתי מהחווה מייל שכלל חוברת הכנה לסדנה. בהוראות ביקשו ממני לשתות המון מים בלגימות קטנות ואיטיות ולהימנע מקפה. אז שתיתי הרבה. קפה. באמת שניסיתי להפסיק איתו כבר יומיים לפני הנסיעה, אבל זה עלה לי במיגרנה מטורפת, בחבילת אדוויל ובחמש כוסות קפה. החיים מספיק קשים, לא חייבים להגדיל ראש.
בדרך לצפון עצרתי לאכול ארוחה מפסקת באיזו תחנת דלק. נישנשתי איזה כבש, בקטנה. לכו תדעו מה ייתנו, או יותר נכון, מה לא ייתנו לי לאכול. תהיתי אם להצטייד גם בחטיפים, והחלטתי לוותר. אולי סוף סוף אוריד את שני הקילוגרמים שהוספתי בחורף 96'.
אחרי שעה וחצי נסיעה לכיוון הכנרת הווייז אמר שהגעתי ליעד. הבטחתי לעצמי שלא משנה מה יקרה כאן במהלך שלושת הימים הקרובים - יש לי אוטו, ואני תמיד יכולה לחתוך.
קבלת הפנים בכניסה היתה לבבית במיוחד. "היי אודליה! את מוזמנת לגשת מכאן ישר למרכז הטיפולים שלנו לטיפול הידרוקולוניק". מתברר שטיפול הידרוקולוניק זה שם יפה יותר למשהו הרבה יותר מוכר. כאילו אם מוסיפים את המילה "קולון", הריח משתנה.
שרית המטפלת היתה סימפטית וחייכנית במיוחד כשביקשה ממני להסתובב על הצד ולהרפות, כדי שהיא תוכל להכניס את הצינור. "תשחררי, אל תהיי קפוצה", היא ביקשה, ואני חשבתי על הדימוי הזה. אני בטוחה ששמעתי אותו איפשהו לאחרונה!
"הנסיבות קצת מקשות עלי", השבתי בלחץ מסוים. יום חמישי, שתיים בצהריים, אני במקום הכי יפה בארץ לבושה בחלוק של בית חולים ומחוברת לצינור. לא חושבת שאני יכולה להיות יותר מאושרת מזה.
הטיפול מתבצע במשך 45 דקות, כשהמטפלת מחדירה מדי פעם מים לבטן כדי לעשות לה עיסוי ולהמריץ את ניקוי הרעלים. אני אשקר אם אגיד שנהניתי, אבל זה היה פחות גרוע ממה שחשבתי.
אבחנה מס' 1:
אני מיובשת
"את שותה מים?" שאלה שרית.
"מהברז. זה נחשב?"
"את מיובשת".
"אני? מיובשת? אני שותה כל יום שלושה ליטרים של מים פלוס חיידקים".
"את כנראה שותה מהר, ואז המים יורדים ישר למערכת השתן ולכן את רצה לשירותים במקום שהמים יעשו את פעולת הניקוי שהם אמורים לעשות. מעכשיו תשתי לאט, ובלגימות קטנות".
לא מספיק שהכל לאט בחיים שלי, אז מעכשיו גם השתייה???
אבחנה מס' 2:
גם הנפש שלי מיובשת
ואז היא טפחה לי קצת על החזה. "מה קרה?" היא שאלה.
"מה קרה?" שאלתי בחזרה באימה.
"מי פגע בך, מתוקה? תוציאי את זה החוצה".
"רגע, אנחנו בניקוי מעיים".
"יש גם רעלים רגשיים".
ברבע השעה שנותרה שרית הסיחה את דעתי בשאלות על החיים בתל אביב. "מלא רעלים", סיפרתי לה.
כעבור 45 דקות היא סוף סוף שיחררה אותי מהצינור. אין לי מושג למי מגיע יותר כל הכבוד - לי שעמדתי בזה, לשרית, שעמדה בזה, או לצינור.
לפני שיצאתי מהקליניקה היא הגישה לי פתק. היה כתוב בו שהיא ממליצה לי לצרוך כדורי פרוביוטיקה, שמן זרעי אשכוליות ואומגה 3. מובן שאפשר להשיג אותם בחנות של החווה, אבל אני ויתרתי. לא רציתי להיסתם לפני ארוחת הערב.
בדרך מחדר הטיפולים לחדר שלי הרגשתי סוג של ריחוף. ככה זה פחות קילו. מתברר שבטיפול הידרוקולוניק מורידים בין חצי קילו לקילו וחצי. אז אם את כלה לפני חתונה - דפקי לאפה ובואי.
אחרי מקלחת קצרה הצטרפתי לסיור מאורגן בחווה. התברר שזאת החווה היחידה מסוגה בארץ, והקים אותה ב־2005 אחד, ג'רי מינץ, יהודי קנדי שעלה לישראל בסוף שנות ה־60 עם זוגתו דאז, עדנה מינץ. הבחור סבל בעבר מעודף משקל גדול והתארח במרכזי בריאות שונים ברחבי ארה"ב. שם הוא תפס את הפרינציפ.
החווה מאמינה בטיפול הוליסטי שמשלב גוף ונפש, ולכן ניקוי הרעלים מתבצע בסביבה רגועה, ירוקה ונטולת מתחים. השהייה במקום כוללת גם שיעורי יוגה, הימנעות מטלוויזיה, אוויר נקי, הרצאות על תזונה נכונה, סדנאות הכנת אוכל בריא, מגוון טיפולים וליווי צמוד של אנשי מקצוע. התפריט מורכב על ידי צוות תזונאים בכיר ומשתנה מיום ליום, אם כי העיקרון הוא אותו עיקרון: וריאציות על חסה.
שאלתי את שירלי, שנמנית עם צוות התזונאים של החווה, אם יש משהו לנשנש, כי יש עוד זמן עד לארוחת הערב. "אנחנו ממליצים להיצמד לתפריט שלנו", היא ענתה. ובמילים פחות עדינות - "עוד לא הבנת את הרעיון, אה?"
אחד המשתתפים, שהגיע גם הוא לסופ"ש, כיבד אותי בשקדים אורגניים שקנה בחנות הטבעונית של החווה. הודיתי לו ואמרתי שאני כבר אשמור את השקית אצלי, אם לא אכפת לו.
במהלך הסיור שירלי הראתה לנו את הגן האורגני של החווה, את חדר היוגה, את חדר האוכל ואת רחבת הדשא, שעליה נתרגל צ'י קונג. "איפה הבריכה?" שאלתי. "למטה", היא ענתה, "אבל אנחנו פחות ממליצים ללכת אליה, בגלל הכלור". "אל תדאגי", הרגעתי אותה, "הכלור זאת הבעיה האחרונה שלי".
• • •
התיישבנו במרפסת של חדר האוכל, שהיה בארבע אחר הצהריים נטול אוכל. בהיתי בשולחנות כמו משה בכניסה לארץ המובטחת. מי שרצה היה יכול להתכבד בחליטת צמחים טבעית של היביסקוס, קינמון, מליסה או סטיביה. האחרון הוא צמח שמשמש גם כממתיק טבעי, תחליף בריא לסוכר. לקחתי איתי את קנקן הסטיביה למרפסת והתיישבתי עם החבר'ה.
לימיני ישבו גבר באמצע שנות הארבעים לחייו, שלוש נשים בעשור החמישי לחייהן, זוג בעשור השביעי לחייו שמגיע כבר בפעם השנייה וסוכנת הדוגמניות האגדית בטי רוקאווי, שבאה בכל כמה חודשים. גברים חתיכים ורווקים, לעומת זאת, לא נצפו. בשביל מי אני עושה את זה, בשביל מי?!
בערך ארבעים אחוז מהמשתתפים הם לקוחות חוזרים. אחד מספר שניקוי הרעלים ושינוי הרגלי התזונה גרמו לו להחלים מסוכרת. אחר מספר על החלמה ממחלה ממארת. והנה זאת שהשילה רבע ממשקלה, ולידה מבוגר בן 70 שעד לפני שנתיים בקושי הצליח ללכת, והיום הוא רץ מרתונים. מילא שהם יותר מבוגרים ממני, אבל כולם נראו גם יותר בריאים ממני.
שירלי התזונאית המשיכה להגיד שאנחנו צורכים הרבה יותר אוכל ממה שאנחנו צריכים, שאף אחד לא נשאר רעב בימינו, ושיש שפע בעולם.
"אבל אין כאן שפע", הזדקרה אחת הנשים אחרי ששמעה על התפריט הצפוי.
ואז שירלי העבירה בין המשתתפים קערה של צימוקים. "שכל אחד ייקח רק אחד", היא ביקשה. זה לא בשביל לאכול, זה לניסוי קטן". מאוד קטן.
היא ביקשה מכל אחד לקחת ביס ממש קטן מהצימוק. ניסיתי להבין אם זה תרגיל ביצירתיות. אחרי ארבעה ביסים התרגיל הסתיים.
"מה הרגשתם?" היא שאלה. כמה אמרו שהם סוף סוף הרגישו את הטעם של הצימוק, את המרקם שלו או את הריח שלו. אני אמרתי שהרגשתי רעב.
היא המשיכה ודיברה על הצורך לשים לב למה שאנחנו מכניסים לפה. כשאנחנו מתחילים לשים לב לאוכל שלנו, אנחנו גם שמים לב אילו אנשים אנחנו מכניסים לחיים שלנו. התחלתי לחשוב את מי מחבריי אני רוצה לדלל, ואז נזכרתי שבגילי המתקדם כבר אין לי חברים.
היא הוסיפה והסבירה על ההבדל בין טבעונות לטבעונאות. מתברר שיש חיה כזאת. בטבעונאות, בניגוד לטבעונות, אוכלים רק דברים חיים - ירקות, פירות ושקדים. כלומר, אוכל אורגני מן הצומח בלבד, שלא עבר בישול או אפייה. קינואה מבושלת, נניח, היא טבעונית ולא טבעונאית. באנגלית זה נקרא Raw Food. בעברית זה נקרא "מספיק קשה פה, תעביר ת'קבב".
• • •
הלכה שירלי ובאה חנה, התזונאית שתלווה אותנו ביומיים הקרובים. חנה פתחה ושאלה למי יש בעיות רפואיות מיוחדות. שאלתי אם זה כולל גם רעלים רגשיים. היא בישרה לנו שהיום בערב, באופן חגיגי וחד־פעמי, תוגש לכל אחד מאיתנו מנה של קינואה, ושלא נבקש תוספת כי זאת מנה אישית ומדודה. אין חשש, הרגעתי אותה. מובן שמהסלטים הירוקים אנחנו יכולים לאכול חופשי. הו, השפע!
העמסתי סלטים על הצלחת. לא מהסוג שמחלקים עם החומוס באבו גוש, יותר בכיוון של חסה, קייל, תרד וסלק, בלי מלח ובלי פלפל. בקיצור, בלי שנרצה סיבוב שני. אגב, החווה לא בהכרח ממליצה על התפריט הזה באופן קבוע, אלא רק כחלק מניקוי רעלים. אפשר גם לעשות צום מיצים, אבל זה קורה בדרך כלל בסדנאות הארוכות יותר. יש למה לחכות.
באופן מפתיע, הקינואה היתה טעימה וגם מרבית הסלטים. בטח יותר מהפיתה עם הבטריות שלי. מסתבר שאם לועסים לאט עשרים סוגים של ירקות, אז שובעים. אה, כן, חנה ביקשה מאיתנו לנסות ללעוס לאט. עדיף עשרים לעיסות בכל ביס, כדי שכל האנזימים, הוויטמינים והמינרלים שבאוכל ייספגו בגוף בצורה יעילה. ניסיתי. ואז הבנתי שאני אצטרך להתחיל לאכול את ארוחת הערב כבר ב־10 בבוקר כדי לסיים בזמן. ארוחת הערב, אגב, מוגשת ב־6. תהיתי איך אני מחזיקה בלי אוכל עד חצות. מישהי זרקה לאוויר שהרמב"ם המליץ לא לאכול אחרי השקיעה. מצד שני, זה לא שהוא יצא לקרוע את העיר בערבים.
אחרי ארוחת הערב הרגשתי שבעה ועייפה. באמת שרציתי להקשיב להרצאה של חנה על תזונה, אבל יום שלם בלי קפה פלוס טיפול הידרוקולוניק עשו את שלהם. מדי פעם שמעתי אותה אומרת משהו על מזון בסיסי לעומת חומצי, שפירות כדאי לאכול על בטן ריקה, שאבטיח אוכלים לחוד, ושמומלץ להפריד בין פחמימות לחלבונים. ממש כמו שאני נוהגת בבית, רק הפוך. את האבטיח מייד אחרי הסטייק עם הבטטה.
בתשע לפנות לילה נרדמתי. קיבלתי מצוות החווה לגיטימציה להזדקן, הרי הם אמרו שהיום הראשון לא יהיה קל. האוכל היה בסיסי בכוונה, לא היה קפה ולא היו סוכרים, והגוף התחיל להתנקות מהרעלים. חלק עייפים יותר, חלק סובלים מקצת בחילה, חלק מסחרחורת, וחלק, כמוני, מהכל. כזאת אני. טוטאלית. היו שם גם כמה מוזרים שהרגישו ממש טוב.
• • •
בבוקר היום השני קמתי בשבע לשיעור צ'י קונג על הדשא. דניאל, המדריך, עזר לנו להתעורר בעזרת סידרת תרגילים שמזרימים אנרגיה (צ'י) לגוף. הוא ביקש מאיתנו לעשות את תנוחת הקוף, אחר כך את הצבי, ולבסוף את הנמר. הסתפקתי בתנוחת הצרצר שישן שנ"צ.
בכניסה לחדר האוכל פגשתי את בטי רוקאווי לשיחה צפופה. "את יפה", היא אמרה לי. אמרתי לה שכיף לשמוע, וממנה זאת ממש מחמאה. "אבל לא מספיק יפה בשביל מלכת היופי", היא מיהרה לחדד. "יותר נערת החן". שטויות, העיקר שהיא קראה לי נערה.
עם בטי רוקאווי. בכניסה לחדר האוכל פגשתי אותה לשיחה צפופה // צילום: גיל אליהו // ג'יני
בשמונה וחצי בבוקר התיישבנו לאכול, יותר נכון, לשתות שייק שהורכב מעלי מנגולד, חסה, פטרוזיליה, פפאיה, בננה, תפוח, תמר, וגם "קצת מהלב של אדריאנה", כמו שאמרה השפית אדריאנה. היא ארגנטינאית במקור ומלאת שמחת חיים, והסבירה לנו לפני כל ארוחה מה אנחנו אוכלים. אין מצב שהיא מאושרת ככה מחסה. מעניין איפה היא מחביאה את האסאדו. השייק היה טעים. הבעיה איתו היתה שהוא נגמר מהר. ראיתי שמישהו השאיר שייק מיותר ושאלתי את יאיר התזונאי, שהחליף את חנה שהחליפה את שירלי, אם אני יכולה לשתות שאריות של אחרים. "את לא צריכה", הוא אמר, "תני למערכת העיכול לעבוד. תכף תרגישי שובע".
אחרי עשרים דקות אכן הרגשתי שובע, אבל יותר כאב ראש. טרקטור שנוסע לי על הראש יהיה הגדרה מדויקת יותר. אם רק הייתי יודעת שגמילה מקפה כל כך קשה, הייתי מחביאה קצת בחדר.
רוב החבר'ה המשיכו אחרי ארוחת הבוקר להרצאה בנושא יתרונות עשב החיטה. אני הלכתי למסאז' עם קונכיות חמות. כל אחד והכיף שלו.
אבחנה מס' 3:
האמביציה עוד תהרוג אותי
איך שנכנסתי לעיסוי, ניר המטפל (קיבוצניק שרמנטי מהצפון) נגע בי קלות ונחרד. "מה שזה לא יהיה, תפסיקי עם זה!"
"מה עשיתי הפעם?"
"את סובלת מסטרס. מאוד תפוסה. זה חמור".
"זה חמור?! חמור זה להיות רווקה בגיל 36 מבית מרוקאי. יש לך איך לשחרר לי את זה?"
ניר צחק. רציתי גם לצחוק, אבל נזכרתי שאני תפוסה.
הוא ביקש ממני לדמיין שכאב הראש שלי יורד למטה. העיסוי היה נעים, אבל למרות המגע שלו, כאב הראש דווקא נשאר למעלה. אין מנוס, כנראה אצטרך לבוא לטיפול נוסף אצלו.
סדנת הצ'י קונג. הסתפקתי בתנוחת הצרצר שישן שנ"צ // צילום: גיל אליהו // ג'יני
אבחנה מס' 4:
קפה לא הורג. גמילה ממנו כן
חמש דקות אחרי העיסוי ניגשתי ליאיר התזונאי ואיימתי שאם הם לא מביאים לי אדוויל, אני קופצת לארומה. "בואי ננסה דיקור", הוא הציע ותקע לי שתי מחטים במצח. "איך עכשיו?"
"עדיין כואב", עניתי.
"ועכשיו?" הוא ניסה לדייק את המיקום של המחט.
"גם כואב וגם אני מכוערת".
"טוב, תני לזה דקה", הוא הציע.
נתתי. בדיוק דקה. ואז נשברתי, הלכתי לחדר ולקחתי חצי אופטלגין שבמקרה היה לי בתיק. אחרי שעתיים מנוחה, חצי אופטלגין נוסף וסיבוב שני של דיקור סיני, כאב הראש עבר סוף סוף.
"בעצם, מה כל כך רע בקפה?" שאלתי את יאיר. "אין שום דבר רע אם זה עושה לך טוב", הוא ענה. "אבל תשאלי את עצמך אם זה נורמלי שבשנייה שאת מפסיקה איתו, קשה לך כל כך. קפה מונע מהגוף להתעורר בדרך טבעית. הוא מעלה בצורה חדה את רמת הערנות, ובאותה מהירות היא גם יורדת. הוא חומצי ונחשב קצת לסוג של רעל". לכי תסבירי לו שזה כלום לעומת הרעל שאת מפזרת כשאת לא שותה קפה.
• • •
באופן מפתיע קלטתי שכבר הגיעה שעת ארוחת הערב. איך הזמן טס כשנהנים! אני רעבה, אבל לא במיוחד, באמת שאני יכולה להסתדר עם פחות ממה שאני רגילה. מצד שני, זה שאתה שובע מנבטים לא אומר שלא בא לך אנטרקוט.
ג'רי, הבעלים, בתחילת שנות השבעים לחייו, עשה קידוש, וכל האורחים, שבינתיים התגבשו לקבוצת תמיכה, ישבו לאכול: טורטייה מפלפל וקישוא ממולאת בטחינה, לצד סלט ירוק. קצת סלק, גזר, חסה וירקות שעברו אידוי ולא בישול, כדי לשמור על הוויטמינים שבדרך כלל הולכים לאיבוד מעל 40 מעלות. האוכל היה טעים. נשבעת שאני לא צינית.
אחרי ארוחת הערב הגיע מעגל היכרויות. כל אחד סיפר מה הביא אותו לחווה, מה הוא רוצה להשיג, וממי הוא ברח. המכנה המשותף של הרוב היה לרדת במשקל, לשפר את רמת הכולסטרול, ובקיצור, לחיות. כמה בודדים (וחכמים) אמרו שבאו כדי לא להצטרך לחזור לכאן בעתיד עם סוכרת או קרוהן.
הסבב עמד להסתיים והגיע תורי. תהיתי איזה סיפור הרואי אביא, אחרי כל מה שאנשים חלקו פה. "נולדתי בחדרה", פתחתי ואמרתי. זה עשה את העבודה.
פתאום שמעתי לחישה. "פסססט, רוצה במבה?". יופי, הנה מתחילות ההזיות. אבל אז בא המרפק מהבחורה שלימיני. "נשברתי בהפסקת הצהריים", היא אמרה, "אז קפצתי לקיוסק שבקיבוץ. זה אצלי בחדר, אם את רוצה".
החלטתי להמשיך בצום. במבה זה לחלשים. אני בכלל מאנשי הביסלי.
בסביבות עשר בערב חזרתי לחדר, ישבתי קצת על המרפסת וצפיתי בנוף. האוויר היה צלול, הכנרת פרוסה לנגד עיניי, והשקט מרגיע. ניסיתי לעשות מדיטציה ולמלמל לעצמי את המנטרה שלא כואב לי הראש, לא כואב לי הראש, לא כואב לי הראש. התברר שהקטע של "מחשבה יוצרת מציאות" פחות עובד בשבילי.
נשכבתי על המיטה ושקעתי בשינה טובה. כל כך טובה, שהתקשיתי לקום בבוקר. התלבטתי אם לוותר על הצי' קונג. בכל זאת, אמרו שכל אחד יעשה מה שהוא יכול. להישאר במיטה אני יכולה.
• • •
בתשע הצטרפתי לארוחת הבוקר. גרנולה עם חלב שקדים ותפוח אורגני. אחת השפיות הסבירה למה עדיף להכין בבית חלב שקדים: "בסך הכל צריך להשרות שקדים במים ואז לטחון אותם בבלנדר עם קצת מים ואז לשפוך את המיץ לתוך בד ולתת למים לצאת ולהישאר רק עם החלב". לא מבינה איך לא עשיתי את זה קודם.
ואז, פתאום זה קרה. בשעה חמש בערב, יום שבת, היום השלישי לניקוי, נרשם רגע היסטורי. הפסיק לכאוב לי הראש. הנעתי אותו מצד לצד כדי לוודא שזאת לא אשליה רגעית. זאת לא. הרגשתי פרץ אנרגיה מטורף, בא לי לנעול נעלי ריצה ולצאת לרוץ, אבל נזכרתי שתכף ארוחת ערב, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד את החסה.
אנשים שעשו בעבר את הניקוי הזהירו אותי שזה מה שהולך לקרות. שבסוף היום השלישי, ולקראת הרביעי, מתחולל נס. הגוף מתנקה, השתן נקי, כאב הראש והסחרחורת נעלמים, והאנרגיה עולה. מעניין מה היה קורה אילו הייתי עושה את הסדנה המלאה של השבוע. גיליתי שאני יכולה בלי קפה, בלי מלח, בלי קינוח וגם בלי טלוויזיה. במילים אחרות, זה לא שהיתה לי ברירה.
הבטחתי לעצמי שמעכשיו אני מסתפקת בכוס קפה אחת ביום, אוכלת מלא עלים ירוקים, מכינה לי שייק בריאות, מפסיקה עם קולה זירו, מפרידה חלבונים מעמילן ואוכלת פירות רק על בטן ריקה. כמו כן הבטחתי לעצמי להפסיק לפזר הבטחות כאלו. התזונאים בחווה המליצו להתחיל בשינוי של דבר אחד. הלכתי על לשתות לאט.
הכותבת היתה אורחת של חוות הבריאות מצפה אלומות ונגמלה מקולה זירו.
עלות סדנת ניקוי בת שלושה לילות בסוויטה: 2,625 שקלים ליחיד, 3,315 שקלים לזוג. המחירים משתנים בקיץ ובחגיםטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
