בז'אנר ספרי הפנטזיה קיים חוק בל יעבור, והוא מונח ביסוד כל רומן טוב מהסוגה הזאת (ראה סטיבן קינג): חוק ההיגיון הפנימי. ספר פנטזיה לוקח אותך מהמציאות היומיומית שלך ומעביר אותך למציאות אחרת, ליקום מקביל אם תרצו, שמתנהג לפי כללים משלו.
זה יכול להיות עולם זר לחלוטין, כמו זה בסידרת "שר הטבעות", או סטייה מינימלית, של מרכיב ספציפי אחד מהמציאות המוכרת, למשל ב"אשתו של הנוסע בזמן". עם זאת, גם כאן וגם כאן חייב להתקיים כלל ההיגיון הפנימי. כלומר, האירועים והדמויות חייבים להיענות לכללים החדשים שקבע עבורם הסופר באופן עקבי. כדי שהקורא יוכל להתחבר לספר, תוך כדי השארת תמונת העולם שלו ליד הכריכה - הסיפור חייב להיות נאמן להיגיון הפנימי שלו, פנטסטי ככל שיהיה. סטייה מהכלל הזה מבלבלת את הקורא ומעמידה במבחן את סבלנותו.
"מחר", ספרו השני של גיום מוסו, מחבר "קולו של המלאך" הפופולרי, שייך לסוג הספרים בעלי הסטייה הספציפית: הנרטיב מתקדם לכאורה בעולם מוכר ו"נורמלי" - עם מרכיב פנטסטי אחד שלא אגלה כדי שלא לקפח את ההנאה לקוראים. זהו, בקווים כלליים, מותחן רומנטי, וככזה הוא יעיל מאוד. המתח נבנה יפה בקו עלייה לקראת הסיום, וסיפור האהבה הלא שגרתי משמש מנוע מצוין לעלילה.
כמו ב"קולו של המלאך", גיבורי "מחר" נפגשים באופן כמעט בלתי אפשרי - ומרגע זה ואילך גורלותיהם נשזרים זה בזה, ואין להפריד ביניהם. למיטיבי לכת נאמר כי מוסו שתל בספר רמזים לספרו הקודם, למשל העובדה שהגיבורה עובדת כסומליה במסעדת "אימפרטור" של גיבור "קולו של המלאך", ג'ונתן למפרר.
עניין ההיגיון הפנימי שהוזכר קודם מעמיד אתגר מסוים בפני הקורא, בייחוד בפרק ההתרה. ההמלצה שלי: הפקידו את הגיונכם בידי מוסו, אל תחקרו במופלא - ותזכו לתמורה מענגת.
מחר / גיום מוסו
מצרפתית: מונה גודאר; כנרת זמורה ביתן, 335 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו