חלומות מפלסטיק

"אני בעצם ברבי בנעלי עבודה", מגדירה את עצמה יפהפייה מהוד השרון. "אני חזקה פיזית ונפשית ואני מאמינה שאני יכולה לעשות כל דבר שיציבו בפניי". ברוכים הבאים לווילה החדשה. זו העונה השנייה של "הבנים והבנות", תחרות אתגרים שבסופה ייקבע מיהו המין החזק בקיץ (היתושים?), ובגרסתה הנוכחית היא מזכירה יותר ויותר את האחות הגדולה והסליזית מערוץ 2 ופחות ופחות את המקור, "ששטוס". על חורבותיו של שעשועון התחרויות המיתולוגי צמחה מפלצת אימתנית, ארוכת זרועות ושלבי מיון, שכל מהותה, רוחה והווייתה הן תוכניות הריאליטי למבוגרים. לצד הברבי מהוד השרון תוכלו למצוא שם את הדוגמן הביישן, הדתייה־לאומית הצנועה, המנהיג בעיני עצמו וגרסאות שונות של אסתי גינצבורג מינוס עשר שנים. כולן יפות וכולם חתיכים, וכולם מדברים ערוץ־שתיימית שוטפת. "אני מרגישה הכי אני", הסבירה אחת המתמודדות מדוע היא מתאימה לייצג את עצמה בערוץ הילדים. וולקאם טו דה קלאב.

ריח מוזר נושב מ"הבנים והבנות". ניחוח חוסר המקוריות משתלב בארומה חריפה של מניפולציות הפקתיות. הילדות נחשבה פעם לתקופה ייחודית בהתפתחות השכלית, הרגשית והחברתית של אדם. ב"הבנים והבנות" היא נכנסת למגירת "עוד לא יכולים לתת מונולוג כמו שצריך למצלמה". מתמודדי התוכנית הם אסופת נבחרים בני 15-12. הם, שגברו על רבים אחרים שצמאים להכרה ולחשיפה, מוכנים לשחק את המשחק עד הישמע הגונג. "משחקי הרעב"? עוד לא, אבל הדרך לשם סלולה ובטוחה. רק תלכו אחרי הריח, והנה אנחנו שם.

תופעת אובדן הילדות היא תופעה פוסט־מודרנית מוכרת (גם לרשויות). הילדים היום הם מבוגרים קטנים, ככה הם תופסים את עצמם וככה אנחנו תופסים אותם (ע"ע: "אתה לא מחליט עליי", פרסומת לחטיף בוטנים, 2013). התוצאה היא נערות בנות 12 וחצי שמדברות על עצמן בגוף שלישי בטלוויזיה, נפוחות משעות טיפוח במכוני יופי ומחשיבות עצמית.

כל אחד ואחת מחברי שתי הנבחרות היריבות - חלוקה מגדרית כהלכתה, אלא מה - הגיע מצויד בסיפור אישי מרגש (מניכור חברתי למקובלות, שיקום אחרי תאונת דרכים), שרקמו לו אביו ואמו, או סוכנו, או אחיו או חבריו ואולי כל הפמליה גם יחד - מכוון מטרה, נחוש להותיר חותם בשואו־ביז. מצד שני, רובם ניחנו בכריזמה בלתי מבוטלת, וכולם שופעים קסם אישי, שהרי בכל זאת, מדובר בילדים. וכאן עסקינן בילדים פוטוגנים עד אינסטוש ובחזרה. אז מה עושים איתם? ועם הדחף לצעוק להם "ילדים, היזהרו מעצי באובב?" מה הסיכוי שהם - החולמים להיות דוגמנים/מעצבי אופנה/רקדנים/מפורסמים במשהו - יבינו? מה הסיכוי שהוריהם, ששלחו אותם למסיבה הכיפית (ארבעה הודחו בפרק הבכורה, רק שתיים מיררו בבכי), יבינו?

המסקנה העולה מצפייה בבכורה היא שאין עתיד. הפסימיות הזו מקורה דווקא ברוח השטות־המכוונת הנושבת משני משתתפים: "הבראדרים" כפי שלמדו שני חברים טובים מבת ים לכנות את עצמם. "אנחנו, כאילו, הזורמים", הגדיר הצמד את תפקידו בכוח, והיטיב לתקוע "בראדר" בכל משפט - כי ככה בונים היום קטץ' פרייז. העממיים תפסו חלק גדול בבכורה, מודעים לכוחם ולתפקידם המסורתי - לשעשע את הקהל. כמו טילטיל ומזרחי, וכמו אחרים שהיו לפניהם ויבואו אחריהם, "הבראדרים" כאן בשביל לתת עבודה. אל תשאלו מה ייצא להם מזה - תשאלו מה לא ייצא לכם מהם. הצוות הבת־ימי, כמו יתר המשתתפים, למד להכניס את עצמו יפה יפה לתבנית. אז הנוער הצליח לאמץ חשיבה סטריאוטיפית, לקטלג את עצמו, להבין את מי הוא משרת, ולהסכים לכל תנאיה של המכונה תמורת החצי אחוז סיכוי שחלום הסלבריטאות יתממש. יחי הרובוטים המושלמים! יחי הווילה! יחי הנוער!