אבו מאזן והטרור: ללכת עם, להרגיש בלי

יבול תובנות על האלימות ביהודה ובשומרון: הטרור הפלשתיני התחדש ברמת עצימות נמוכה - סכין, דריסה, ירי מאקדח. זו רמת אלימות נוחה לאבו מאזן. היא מעוררת תסיסה בארץ ומכבידה עליה להגיע להסכם עם חמאס על "הודנה" בגבול רצועת עזה, ואינה מעיקה על מהלכיו לגייס תמיכה בינלאומית לבידוד ישראל. אבל מנגנוני הביטחון הפלשתיניים ממשיכים לשתף פעולה עם ישראל במיגור הטרור. גם זה נוח לאבו מאזן.

אי אפשר להבין את המציאות החדשה לפי ההיגיון הישר והישן. משה (בוגי) יעלון חשף כי חמאס מסייע לטרור ביהודה ובשומרון בנשק ובכסף. אבל ברצועה הוא מתאמץ למנוע ירי רקטות לעבר ישראל. האגף המדיני שלו מסוכסך עם ארגון דאעש. אבל הזרוע הצבאית סייעה השבוע לדאעש לתקוף את הצבא המצרי בסיני בהיקף חסר תקדים. כל פעילות רווית סתירות.

אבו מאזן // צילום: אי.אף.פי

"טרור הבודדים" מפיק תביעות פופוליסטיות מהמתנחלים, ובראשם נפתלי בנט, להגיב בתקיפות כלפי הפלשתינים. זו מהדורה ב' לפופוליזם שלו ממבצע צוק איתן, שהשבוע מלאה לו שנה. בנימין נתניהו ויעלון ידחו את הלחץ להגיב על הדקירה והירי והדריסה בהקמת יישובים חדשים. שוב ניצבת הבחירה בין אחריות לבין פופוליזם. הם צדקו בעזה, וכן גם עתה.

אילו נענו לבנט ולליברמן היו כובשים את עזה ומוציאים את צה"ל חבול ובבושת פנים כמו במלחמת לבנון השנייה; ואם ייענו עתה לחדוות הבנייה של המתנחלים יעמיקו באורח משמעותי את החרם על ישראל (להלן, על דיוני מועצת זכויות האדם באו"ם והחלטות הבית הלבן).

בכך היו משחקים לידיו של אבו מאזן. שכן נתניהו ויעלון יודעים מה לומר להגנת צה"ל בבית הדין הבינ"ל בהאג לגבי מבצע צוק איתן. אבל אין בעולם גורם מדיני רציני שמקבל את הסברי ישראל לפיהם ההתנחלויות חוקיות. זאת הדרך לחרם כללי על ישראל, שלא יבחין בין סחורה המגעת לשוק האירופי מהקו הירוק לבין תוצרת הנשלחת מהשטחים. בקוותה למזער את נזקי החרם לא תבנה עתה הממשלה אפילו בית בודד ביישוב חדש. להפך, נחוצה מחווה ישראלית להוכיח כי אבו מאזן הוא מחזר לטיני חם מזג למען השלום עד שמגיע הרגע להגשימו, ואז נמלט מהמקום בצפירות אזעקה. אין מחווה שתחשוף זאת לבד מהפסקת הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות. היא גם תמתן לזמן מה את הטרור. אך לפי שעה אין לה תומכים בקואליציה. 

 

 מתווה הגז: לצאת לדרך

בוויכוח הגדול על מתווה הגז נדרשו רבבות מילים לכאן ולכאן. עד שברגע האחרון הגיע הילד הקטן מ"בגדי המלך החדשים" והשמיע דבר חוכמה גלוי לכל עין. השבוע מגלמת מירב ארלוזורוב מ"הארץ" את הילד הנבון. היא כתבה, לערך, כך: כמה כבר עלולה ישראל להפסיד מן המתווה שמציעה הממשלה אם בכל דולר יש 60 סנטים שיוקצו לקופת המדינה?

נכון שאם יתברר כי שוחד ושחיתות והטיית מכרזים והפרת אמונים ליוו את מיזם הגז - כפי שטוענים חלק ממתנגדיו - יהיה מקום לחקירת משטרה ולהעמדה לדין ולשנים ארוכות בכלא. אבל בלי שהוצגו טיעונים כאלה עם קצה חוט לראיות, המתווה המוצע יכול לצאת לדרך, וחבל על הזמן. נשמעת גם הטענה כי הממשלה לא תנהג כראוי בהכנסות ותבזבז אותן בחוסר יעילות ובסחבת, אך זו אינה אשמת היזמים; ואילו אם הממשלה תיכנע בעתיד לתביעתם לשנות את ההסכם היא תהיה ראויה לכל גינוי. כל זה בלשון־התניה לזמן עתיד. כרגע יש מסמך, ועל פניו הוא ראוי.

 

 הרוב שלא היה מעולם

מעולם לא נתפסו שועלים פרלמנטריים מנוסים כבנימין נתניהו וזאב אלקין ויריב לוין אובדי עצות כמו במהומת הדיון על מתווה הגז. הם בחרו בדרך עקומה, ולא הגיעו ליעדם. מצד אחד חשבו כי אין דבר העומד בפני רצונם. זה חטא היוהרה. מצד אחר כמו איבדו את ביטחונם העצמי. לא ידעו מה להציע ולאן הם מתנהלים. 

הרגע המרתק שמעטים נתנו עליו את הדעת אירע כאשר היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון פסק כי שלושה השרים הנמנעים - יואב גלנט, אריה דרעי וחיים כץ - רשאים להצביע. נתניהו ועוזריו חשבו כי הרוב הפרלמנטרי שלהם מובטח.

אך ינון דייקן. הוא התיר להם להצביע רק לאחר שיחשפו מעל דוכן הכנסת מה הוא ניגוד העניינים שמעיק עליהם. היכן הם מעורבים? למה? כמה? וסביר להניח כי למי שידע בפרטנות במה מדובר היתה הערכה ברורה כי גלנט וכץ, לפחות, לא יעשו כן ולא יצביעו מטעמי זהירות ואחריות. כאשר רה"מ ובכירי הליכוד העריכו שינון הסדיר להם את הרוב הדרוש, לא הבחינו בהסתייגות. זה סוד ליל המבוכה, שבמהלכו מובילי המהלך מטעם הממשלה האמינו כי בידם רוב זעום, שלא היה מעולם.

 

 אין פרטנר

דו"ח ועדת האו"ם על מבצע צוק איתן מצא את עו"ד עירית קאהן מופתעת, ומעט מעודדת. כמי שטיפלה במשפט בינלאומי בפרקליטות ועתה עומדת בראש ארגון בינלאומי של עורכי דין יהודים מצאה כי הוא מאוזן יותר מקודמו.

מאוששת יצאה לכינוס מועצת זכויות האדם של האו"ם - קן צרעות מוכר. היא הכינה נאום פרטני לניתוח הדו"ח. אך לא נאמה אותו. שלשום טלפנתי אליה לשווייץ ואמרה כי גנזה את הדברים מפני שנתקלה בגודש של שנאה חסרת תקדים. היה לה ברור כי צריך להיאבק בשנאה ולהדוף הצעת החלטה פלשתינית, שלא רק חותרת לפגוע בישראל, אלא להשמיט בעיקר את ההערות הביקורתיות על חמאס. היא נאמה מנהמת ליבה.

יועמ"ש הכנסת איל ינון // צילום: דודי ועקנין

את סבורה עדיין כי היה כדאי להעיד בפני הוועדה שהוחרמה מטעם הממשלה? כן, כך היא, כדאי. אבל השנאה קשה ולא כדאי שהאירופאים ינסו לרכך מעט את הצעת ההחלטה של הפלשתינים כדי לא להעניק לגיטימציה למה שיאושר. הדברים ברורים, פני אבו מאזן לכפות הסדר ולא לנהל משא ומתן. הוא מבקש לצלוב רק את ישראל בבית הדין בהאג. אין פרטנר.

 

 חרם הוא חרם הוא חרם

ברק אובאמה מתחשבן עם בנימין נתניהו. הוא לא שכח את הנאום בקונגרס. אינו עובר לסדר היום על סירובו של ראש הממשלה להסתייג מספרו השערורייתי של השגריר מיכאל (מייקל) אורן. בליכוד נמצאו רק שניים שעשו כן - גלעד ארדן וציפי חוטובלי.

עתה הגיש אובאמה חשבון לפירעון. בקונגרס הוחלט לאסור בחוק חרם על מוצרים ישראליים. אובאמה סייג אותו בהודיעו כי לא יפעילו נגד מי שיחרים מוצרים מהשטחים.

הישראלי האדיש לא נותן דעתו להבדל. הנה רגע אפשרי: במרכול בברצלונה מוצעת סחורה ישראלית. הבעלים מתבקש לקנות את העגבניה מנהלל, אבל לא את התמרים מההתנחלות ליד חברון. אין לו סבלנות למיין. חברים, הוא יאמר לשליח מישראל, הניחו לי מכם. אקנה עגבניה ותמרים מתוניסיה ואיש לא יטריד אותי. זו מציאות המעידה כי אין חרם יעיל רק על מוצרים מההתנחלויות.

צבועים בישראל מתבקשים להבין כי מי שמצדד בחרם על אריאל מביא אותו גם על רמה"ש; ומי שצוהל נוכח סגירת מפעל בקריית ארבע - ימצא שהצעד גורף ויכלול פשיטת רגל גם בר"ג.

 

 החלטות כן, גחמות לא

החיים הציבוריים רוויים במחלוקות על איכות ההחלטות המתקבלות בממשלה וברשויות העירוניות. הם צריכים דיון גם על נוהל קבלתן.

למשל, ארגון בצלם נהנה מכוח אדם המגיע מהשירות הלאומי. מלכתחילה לא מובן אם נכון לשלוח חייבי גיוס למוסד פוליטי כה שנוי במחלוקת. אבל משהדבר נעשה, קם השר הממונה אורי אריאל והורה לחדול מכך. לא סביר ששר יוכל לעשות כן על דעת עצמו.

השופט בדימוס דן כהן // צילום: יוסי זליגר

בצלם נהנה ממוניטין בינלאומי. אם יקים רעש ייגרם לישראל נזק תדמיתי. כפי שאומר זאת אייב פוקסמן המסיים קריירה ארוכה כראש הליגה נגד השמצה בארה"ב: בכנסת עולות הצעות שתוכנן מציג את ישראל כמתנכלת לחופש הדיבור ולשלטון החוק. אמנם הן נופלות, אך פרסום תוכנן מזיק לישראל ברחבי ארה"ב.

כן גם מירי רגב. בהחליטה למנוע תקצוב לתיאטרון אל־מידאן בלי לתאם את הצעד הדרמטי עם גורמים אחרים, היא סיימה ורק חצי תאוותה בידה. באה עיריית חיפה והחזירה לתיאטרון את קצבתו, ושרת התרבות יצאה קירחת מכאן ומכאן.

הדוגמאות רבות, המסקנה האחת היא שישראל חייבת לשפר את דרכי קבלת ההחלטות ולמנוע כאלה שייסודן בגחמת השר, שאינה יוצאת בסופו של יום לפועל. 

 

 תעלומת דן כהן

לפני כשבועיים ביקש ממני משפטן בכיר "לא לעשות מהומות" נוכח ההחלטה לשחרר מהכלא למעצר בית את מקבל השוחד דן כהן. אירעה החמרה מהותית במצבו הבריאותי ויושב ראש ועדת השחרורים, השופט בדימוס שלמה שוהם, שלח אותו ל־60 ימי טיפול רפואי בביתו. עד כמה שהדבר נשמע הזוי, האיחולים הטובים למי שהיה שופט ועורך דין מצליח והפך לעבריין צמרת הם שיזכה לחזור לתאו בכלא. זה יהיה האות כי הטיפול במחלה שבה לקה עלה יפה.

חזקה על שוהם שנהג כראוי. הבעיה היא כיצד נהג האלפיון העליון של החברה הישראלית במי שגרף מיליוני יורו, והשאיר נתח גדול מהשלל בכיסו. בעיקר כיוון שהתביעה הסכימה כי לא יחשוף עם מי חלק את כספי השוחד.

שלשום קיבלתי מאמר מאת אריה אבנרי מ"אומץ". הוא נקב בשמו של אדם החשוד כי היה שותף לכאורה לכסף השחור. אם זה אכן נכון, מדוע כהן לא הסגירו בחקירה כדי להמתיק את עונשו? ומדוע היועמ"ש לא נענה לפניות לפתוח בחקירה? ומדוע נעשתה עם כהן עסקה לקיצור עונשו כדי שש שנים בלבד בלי שחשף את שותפי הסוד שלו לדבר עבריינות חמורה?

הבעיה אינה שכהן זכה בתנאים מיוחדים כדי להתמודד עם המחלה. המצוקה נובעת ממי שסגדו לו; מאנשי משפט ורופאים ובעלי עסקים שנסעו לארץ המקלט שלו - פרו - בשבע השנים בהן התגורר בה כעבריין נמלט; ובישראלי ברוך איבצ'ר שהעניק לו שם תמיכה בשנים בהן היתל כהן במנגנון התביעה הישראלי וחמק מלחזור לארץ, ועכשיו, כפי שאמר בראיון ל"גלובס", הוא קובל כי קשה לו נפשית לראות מה עלה בגורלו של העבריין.

אין זה אומר דבר וחצי דבר על כהן, שעבירותיו גורמות סלידה ולא במקרה נהג לגחך בחיוך מרתיע כי "רשע וטוב לו". הוא כבר נענש. שוב אינו חשוב. אין בידו להרע. אבל מה זה אומר על הצמרת החברתית של ישראל, שכאשר מדובר בעברייני הצווארון הלבן - משה קצב ואהוד אולמרט ואברהם הירשזון ואריה דרעי ובנימין בן־אליעזר, שכתב אישום כנראה בדרך אליו - היא תמיד מציפה כלפיהם את מידת הרחמים, ולעולם לא את חומרת עברותיהם. 

התמונה החברתית הנוגה תחזור על עצמה כאשר שופטי העליון יחדלו ביום מן הימים מן הסחבת, ויודיעו מה פסק דינם בפרשת הולילנד, שבה כל דחייה מטעמם מותירה טעם מר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו